לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




מכתב לאבא שלי

מכתב לאבא שלי

התביישתי בכך שהיינו עניים, כשלא הבנתי בתמימותי שהעוני היחיד שהיה מנת חלקנו היה כספי בלבד.

מאת

אבא היקר,

יש כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לומר לך, לברך אותך ולספר עליך לכבוד יום הולדתך ה-81, ואני לא כל כך יודעת היכן להתחיל...

אולי אתחיל ואספר על הצניעות שלך, אבא, שגרמה לך כמעט ולא לשתף אחרים באותם מעשי חסד קטנים שעשית לאנשים סביבך. מעולם לא התהללת או התהדרת בכל האיכויות הנדירות שניחנת בהן, ואם יש תכונה אחת שלך שאני מבקשת לעצמי, זו הצניעות שלך.

או שאולי אתחיל ואספר על סיפורי הנדיבות שלך. מעולם לא ראיתי אדם נדיב כמוך – את המעט שהיה לך חלקת ללא היסוס עם כל מי שהיה צריך, גם אם לא הכרת אותו קודם, וגם אם נדיבותך נתפסה כמובנת מאליה או אפילו כסוג של חולשה.

או שמא ליבך הענק והשופע כל טוב – עליו ראוי להתחיל ולספר. כל אדם שראית ברחוב בירכת לשלום וכמעט נפלת על צווארו כאילו היה צעיר בניך.

או שאולי אתחיל בתיאור היכולת הנדירה שלך לראות את האמת שמתחבאת מאחורי המסכות. לעיתים קרובות מדי ראית את השקר והרוע הנפוצים במחוזותינו, ואלה הכאיבו לך והותירו אותך אילם כנגדם. אתה ראית יותר מכולנו את העמדת הפנים של חלק מהאנשים שפגשת בביקוריך היומיומיים בבית הכנסת. ראית את המונופול שהם ניכסו לעצמם על הדרך היחידה מבחינתם לבקש את קירבתו של הבורא, כאשר אתה ידעת יותר מכל שהוא מחפש את הנשמה של האדם, את נדיבותו, את טוב הלב שבו ואת האכפתיות שלו לכל ברואיו. ידעת בתוכך שהעובדה שאינך יודע קרוא וכתוב אינה מרחיקה אותך ממנו ואולי אפילו להיפך, היא זו שמקרבת אותך אליו מהמקום הכי טהור ואותנטי של עבודת השם האמיתית, שבאה לידי ביטוי במעשי טוּב צנועים ולא בנפנוף בקבלות התרומה עתירות האפסים, שאחדים מאותם אנשים נפנפו בהתנשאותם לנגד עינך.
 

***

כל אלה – הנדיבות, הצניעות, האותנטיות וטוב-הלב מאפיינים אותך יותר מכל, ולרשימה הזאת אפשר להוסיף גם עדינות ומופנמות. אבא היקר, אתה אדם שקט ועדין. כל כך שקט ועדין שכמעט ולא הרגשתי אותך כילדה. כל מה שעשית מאז שאני זוכרת אותך זה לעבוד. עבדת בשתיים ולעיתים בשלוש עבודות ביום על מנת לפרנס את המשפחה הגדולה, בה הקפת את עצמך. נתת לאימא לנהל את משק הבית ואתה יצאת לעשות כל מה שאפשר על מנת להביא בכבוד כסף הביתה. קמת בכל יום לפנות בוקר כדי לפנות זבל, אחר-כך ניקית גינות, מכרת חפצי מתכת שונים שמצאת בשיטוטיך ברחוב או בזמן איסוף הזבל, ובערב הלכת לשמור. מעולם לא שמעתי אותך מתלונן על העבודה הקשה ומעולם לא הרשת לעצמך לקחת יום חופש. כל ימי חייך היו רצופים בשגרת עבודה קשה ושחורה. שנים הסתובבתי בתחושה שגדלתי בלי אבא, מפני שאבא לא היה שם בשבילי. היום אני יודעת שבעוד שהיית עסוק בהישרדות יומיומית, הנחלת לי את הערכים החשובים ביותר, כמו התמדה נחישות ובעיקר עבודה מתוך מסירות מלאה למשפחה. כיום אני יודעת, שערכים אלה חשובים לפחות כמו חיבוק חם ואבהי בבוקרו של יום לפני ביה"ס.

אתה יודע אבא, התביישתי בעובדה שאתה פועל זבל, ומגיעה לך התנצלות ממני

אתה יודע אבא, מגיעה לך התנצלות ממני. אתה בוודאי יודע את זה מבלי שאף פעם דיברנו על כך. אתה יודע שהתביישתי בעובדה שאבא שלי פועל זבל. תמיד אמרתי שאבא שלי עובד בעירייה. אם הרחקתי לכת, הייתי אומרת שאתה עובד במחלקת התברואה. פעם אפילו טיילתי עם בנות מהכיתה ולקח זמן מה עד ששמתי לב שהאדם שניקה את הגינה לידה עברנו היית אתה. התעלמתי והמשכתי ללכת כאילו ראיתי אדם זר. הלב שלי פעם בפראות, אבל לא אמרתי מילה לחברותיי. התביישתי. מעולם לא הרגשתי חלק מהן, בשל הבושה שגם אתה וגם אימא עבדתם בניקיון על מנת להביא אוכל הביתה. התביישתי בכך שהיינו עניים, כשלא הבנתי בתמימותי שהעוני היחיד שהיה מנת חלקנו היה החסך הכספי, מפני שהעשרתם את ביתנו בעושר הרוח, בנדיבות ובכבוד העצמי שמעולם לא הציבכם כדורשי נדבה גם בשעות הקשות ביותר.
 

***

כשקצת גדלתי ואתה התבגרת והפכת לנכה ומוגבל בצעדיך, בשל אירוע מוחי שפקד אותך מספר פעמים ברצף, התחלתי קצת יותר להתקרב אליך. הייתי לוקחת אותך מדי כמה שבועות לטייל בים. היה לנו מסלול קבוע שבו הייתי עוצרת סמוך לשער, מורידה אותך ומתרחקת על מנת למצוא חנייה. עד שהייתי חוזרת הייתי רואה אותך כבר במחצית הדרך (שהייתה קצרה עבורי אבל נראתה כמו נצח עבורך). דידית עם מקל ההליכה שלך לעבר הים, ועם הרבה סבלנות בסופו של דבר היינו יורדים לחוף. היית טובל קצת במים, מתלבש ואז היינו עולים לאכול משהו במסעדה למעלה. הייתה לנו הזמנה קבועה. סלט טונה עם לחם ומיץ תפוזים. האמת, זה היה כיף. כמעט שנה התמדנו בבילוי המשותף הזה שהותיר לי הרבה זיכרונות יפים ממך. בדרך היית מספר לי על ילדותך ועל אירועים משמעותיים שקרו לך.

לא אשכח את הסיפור שסיפרת לי על כך שאדם נפטר בעודך נער צעיר בארץ מוצאך ולא נמצא אף אחד מחברה קדישא שיטפל בו. אביך נידב אותך. סיפרת לי שזו הייתה מלאכה לא קלה לנער להעביר את המת את תהליכי הניקוי והטהרה, אבל שעשית זאת בשמחה כי ידעת שזו מצווה גדולה, ושמאז הצטרפת לעיתים לחברה קדישא לסייע להם בהתנדבות. פעם סייעת להביא לקבורה אישה, וכשבעלה ביקש לשלם לך סכום כסף שהיה מספיק לאימא לקניות השבת, סירבת בתוקף, על אף שלא היה גרוש בכיסך, ואמרת שזו מצווה ושלא משלמים על מצווה. כמה הייתי גאה בך כששמעתי את הסיפור הזה.

מאז האירוע המוחי הראשון היו עוד כמה. כל אחד מהם גרם לנסיגה ביכולות התפקוד שלך, אבל אתה לא ויתרת. בנחישות דידית, בחוסר יציבותך המאיימת ליפול, את גרם המדרגות שלפני המועדונית בה אהבת לבלות, ואת דרכך לתפילה היומית בבית הכנסת. ה"בילוי" הזה היה כרוך בעלייה וירידה מהקומה השנייה (על עמודים) פעמיים ביום, ובהשקעת מאמצים פיזיים עילאיים, אבל אתה לא ויתרת. לקח לך זמן ארוך להחזיר את נשימתך אחרי העלייה והירידה לבית הכנסת, רגליך רעדו מרוב מאמץ ופניך האדימו כסלק, אבל אתה לא ויתרת.
 

***

האירוע המוחי האחרון והכואב מכולם היה לפני שנה וחצי. הוא פגע כליל ביכולת הדיבור שלך וריתק אותך לכיסא באופן מלא ללא-שליטה בכל הנעשה איתך. זה היה האירוע הכואב מכולם כי ראינו איך אתה דועך לנגד עינינו ואנחנו לא ויתרנו עליך. לא ויתרנו כי ראינו שאתה לא מוותר. שאתה נלחם.

נלחמנו עליך כמו על נער שעבר תאונת דרכים

לא אשכח את התמונה שלך בבית לווינשטיין, שעון על מתקן שנועד להוליך אותך ובחירוק שיניים עילאי עושה מספר פסיעות קטן על רגליך, שכרעי תרנגולת נראו יציבות מהן. הבנו שאתה נלחם, ואנחנו בתמורה נלחמנו עליך כמו על נער שעבר תאונת דרכים. לקחנו אותך לפיזיותרפיה והיינו לידך כל יום – כל היום, על מנת לטעת בך את האמונה שאפשר לצאת מזה. גם כשיצאת אחרי מספר חודשים מבית לווינשטיין ועברת למוסד שיקומי אחר לא עזבנו אותך.

כשאני מנתחת את השנה האחרונה שלך אני מבינה שהיא קירבה בינינו כפי שכל 40 וכמה השנים האחרונות לא קירבו. דווקא כשהפכת לנכה חסר-ישע, ונדרשת לטיפול פיזי מלא בכל צרכיך, דווקא אז גיליתי אותך. הייתה לי הזכות לסעוד אותך. לטפל, לקלח, להחליף ולהחזיק את ידך בזמן שהחדירו את האינפוזיה או הזונדה משל היית תינוק. לא הרשתי לאף אחות להתקרב אליך ולטפל בך, לפני שאחד מאיתנו עמד לידך ווידא שאתה מקבל את הטיפול הטוב ביותר. ופתאום, דווקא אז הרגשתי במלוא העוצמה את האהבה שלי אליך. לא הפסקתי לומר לך כמה אני אוהבת אותך כשבאתי, כשנמצאתי ולפני שהלכתי, בידיעה שיכול להיות שזו הפעם האחרונה שאנחנו מתראים, וכך זה נמשך מספר חודשים. ליטפתי אותך כל יום, מרחתי קרם על רגליך, גילחתי אותך סידרתי את שיערותיך והתאהבתי בך מחדש.

תודה לך אבא שאפשרת לי את הזכות להתקרב אליך בצורה כל כך קרובה. תודה לך על שלקחת על עצמך את הסבל העצום והבלתי אפשרי שחווית בשנה האחרונה על מנת לאפשר לי לחוות את האהבה הגדולה שלי אליך. תודה לך שאפשרת לי להתחבר לחסד ולחמלה שהורשת לי ושהיו חבויים בתוכי, מבלי שידעתי על תיבת האוצרות הגלומה במטען הד.נ.א. שלי.

ציינו את יום הולדתך השבוע, חצי שנה אחרי שנפטרת. כמו צדיק נפטרת ביום שמחת תורה ושלחת לי מסר. זה לא רק יום פטירתך, היה זה גם יום הולדתי. בדיוק 44 שנים קודם אני נולדתי, והבחירה למות דווקא ביום זה הייתה בעיניי סוג של תודה.

לעולם יתערבבו השמחה והעצב בימים השמחים של פורים ושמחת תורה ויזכירו לי (כאילו שצריך להזכיר...) את האיש הערכי והמדהים הזה שמחצית ממנו זורמת בעורקיי וטבועה בתוכי.

תודה אבא על הכול. אני אוהבת אותך ומבטיחה ללכת בדרכך.

ליזה

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 71 תגובות ב-71 דיונים

(71) תמר, 9/4/2015 10:41

מיכתב מרגש עד דמעות

המיכתב על אבא !!!נורא ריגש אותי הדמעות זולגות מעיניי כל הכבוד על המילים היושר , הכנות והצניעות מעריכה זאת מקרב לב.

(70) לירן, 20/4/2014 20:20

מרגש עד דמעות, אתם תיפגשו בגן עדן

(69) אנונימי, 28/7/2012 20:06

ילדה נדירה

אוהבת אותך המון את בת נדירה ! אין ספק , שהוא יודע וחש את אהבתך הרבה אליו , ברגעיו האחרונים. מירה דעואל

(68) רונן, 31/10/2011 07:52

ריגוש ענק

ואוו מעורבב עם דמעות הצלחת לרגש אותי ולחדור לעמקי נשמתי פירקת אותי לרסיסים עם התוכן הרגש והסיפור על אבא כל כך מיוחד יהיי זכרו ברוך ושנשמתו תהיה צרורה בגן עדן אמן

(67) פנינה, 8/7/2011 14:26

ליזה

ממש מרגש. יהי זכרו ברוך.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub