לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




האינטרנט: בעד ונגד

האינטרנט: בעד ונגד

מה חושב יו"ר גוגל על האינטרנט?

מאת

לא בכל יום עומד בפני העולם אחד מראשי מערכות האינטרנט, ומזהיר את העולם כולו מפני הטכנולוגיה שהוא עצמו אחד ממוביליה. בחודש האחרון עשה זאת לא אחר מאשר יהודי-אמריקני בשם אריק שמידט, המחזיק בתואר יו"ר חברת גוגל. אם יש לו משהו לומר בעניין, כדאי מאוד שנקשיב לו. וכך כותב מר שמידט:

"עבור אלה שנהנים מגישה לאינטרנט כבר עשרות שנים, קשה לפעמים להיזכר באינטראקציות הראשונות שלנו באינטרנט. אך יש די הרבה אנשים שעבורם תחושה זו חדשה ועוצמתית למדי: בחמש השנים האחרונות, יותר ממיליארד משתמשים התחברו לאינטרנט לראשונה. בין אם באמצעות מחשב שולחני או סמארטפון, באינטרנט מהיר או ברשת סלולרית, הם כעת חווים לראשונה את העומק שבפעולה הפשוטה של התחברות לרשת."

"חשבו למשל שתלמידת בית ספר בכפר באינדונזיה יכולה לקרוא מאמר זה בטאבלט היום - משהו שלפני שנה עוד היה בלתי-אפשרי. החווייה שלה באינטרנט, כאשר היא עוזבת מאמר זה וגולשת ביתר הרשת, היא בעלת פוטנציאל אדיר." מרשים. כפיים!

ורק כדי שנאמין שהרשת היא אכן כלי מעולה שמקדם את האנושות ומצעיד אותה קדימה, שמידט לא מקמץ בדוגמאות: "ילדים זוכים בחינוך והשכלה שלא היו זוכים להם אחרת. יזמים השיקו עסקים שאי־אפשר היה לדמיין ללא אינטרנט. הרשת יצרה חברויות, חיזקה קשרים והגשימה חלומות עבור מיליארדי אנשים ברחבי העולם. האינטרנט תואר כמנוע לדמוקרטיה, שאיפשר התקוממויות אזרחית ודיווח מהשטח בתקופת "האביב הערבי" בצפון אפריקה והמזרח התיכון, במהפכת המטריות בהונג קונג ומההפגנות בברזיל ובהודו השנה."

שאפו לטכנולוגיה! האנושות יצרה את הקסם המושלם שהופך אותנו לזמינים יותר, מזמינים יותר וכנראה גם מאושרים יותר.

אז זהו שלא. לאחר הסתחבקות עם הגולם האנושי החדש, לאחר טפיחה חמימה על השכם של עצמו, נזקק מר שמידט להסתכל שוב למציאות בעיניים ולהודיע את ההפך המוחלט. האינטרנט החמוד הזה שאנחנו אוהבים, שבאמצעותו אנו קוראים כעת את המאמר הזה, הוא לא תמים כפי שהוא נראה, או כפי שהוא עושה את עצמו. אולי היו אלו אירועי הפיגועים בפריז, ואולי משהו אחר. אבל אריק שמידט גם חושש מאוד מהגולם החדש.

"במזרח התיכון ,טרוריסטים משתמשים במדיה חברתית כדי לגייס חברים חדשים. דאע"ש במיוחד מנצל את המדיה החברתית בצורה שקוסמת לצעירים מיואשים, ונותנת להם תחושת שייכות שהם אינם מקבלים בשום מקום אחר. סרטוני התעמולה של הארגון מסוגננים מאוד ומופקים היטב. הם חלקים ושיווקיים. בסופו של דבר, הם מובילים אנשים מסוימים לחשוב שחיים המונעים על ידי שנאה ואלימות הם למעשה די מגניבים."

טכנולוגיה אינה פועלת מעצמה - היא רק כלי בידינו, המשתמשים המנצלים את כוחה.

הניתוח המפוכח מוביל את שמידט למסקנה גלוית לב וחשובה, "האינטרנט אינו רק סדרה של צינורות המשדרים מידע ממקום למקום, ממסוף למסוף, ללא כל קשר למי שיושב ומקליד או קורא את מחשבותיהם. התפקיד של כל טכנולוגיה בחברה מוגדר על ידי האנשים שמשתמשים בה. טכנולוגיה אינה פועלת מעצמה - היא רק כלי בידינו, המשתמשים המנצלים את כוחה."

אי אפשר שלא להסכים איתו. הוא מתאר את המצב באופן מדויק. אולם למרות הניתוח האמיתי והחד, לכל ארכו של המאמר חשתי שמשהו צורם לי או יותר נכון – חסר לי. כשנזכרתי במעין, הבנתי מה.

מעין היתה ילדה מקסימה ודי רגילה. ההורים שלה אהבו אותה ונתנו לה המון חום ואהבה, בית תומך, בית ספר יציב, וכל מה שילדה צריכה כדי להתפתח באופן בריא. אבל אז התרחש אירוע טראגי. מעין חיסרה יום אחד לבית הספר. קורה. "מעניין למה מעין לא באה היום לבית הספר" כתבה ילדה אחת בקבוצת הוואטסאפ של הכיתה. "אולי היא חולה?" כתבה אחרת. "ואולי היא פשוט שונאת את הקוקו שלה", כתבה אחת חצי בהלצה. אבל את אופי ההלצה לא רואים דרך הטקסט. לכתוב מילים כשיושבים לבד בחדר הרבה יותר קל מאשר להטיח את זה בפרצופו של מישהו. גם הרבה יותר קשה להבין את עצמת הפגיעה בצורה כזאת. "כן, קוקו מכוער" כתבה אחרת, ומשם זה התגלגל והתדרדר. מעל מאה הודעות היו שם, וכולן, איך לומר בעדינות, לא ממש מחמיאות. לרובנו היה קשה לקרוא דברים כאלו, בודאי מקבוצה שעד הבוקר היו החברים הכי טובים שלנו. את ההודעה האחרונה שעברה שם אני מעדיף שלא לצטט. אתם בודאי יכולים לנחש לבד.

קוראים לזה "שיימינג", השפלה פומבית. לרוב באמצעות הרשתות החברתיות. כשמעין נחשפה לשרשור ההודעות הארוך והפוגעני הזה, היא חוותה משבר נפשי בלתי רגיל. תחושה נוראה של דחייה, שהחברה כולה בזה לה. שהיא לא רצויה וכבר לא שווה בין שוות. מעין שנאה באותו הרגע את כל העולם, את עצמה, לא היה לה חשק להמשיך הלאה. היא רצתה לקפוץ מהחלון. מעין חוותה טראומה שרק טיפול פסיכולוגי, איכשהו, הציל אותה.

מעין היא רק דוגמא. דביר הוא דוגמא הרבה יותר טובה. דביר כבר בוגר ואף אחד לא יכול לזעזע את בטחונו העצמי כל כך מהר. למעשה דביר שותף במשרד קטן. מאז שלדביר יש בכיס את הסמארטפון, תרצה, רעייתו, שמה לב שבערב, כשהם יושבים כרגיל לארוחת הערב, היא מדברת לעצמה. מולה על השולחן יש צלחת ולידה מסך מלבני קטן ומואר.

"אתה שומע מה אני אומרת" היא מנסה מידי פעם.

"אהמממם" באה התשובה כרגיל. אבל היא יודעת בתוך תוכה, חבל על הזמן. דביר שקוע עמוק עמוק בתוך המסך. הוא עם כל העולם כל רגע, אבל הוא אף רגע אחד לא איתה. רוני הקטן לא שמע סיפור לפני השינה כבר כמעט שנתיים. דביר יושב לידו על המיטה, מלטף את השיער, ושקוע במסך. יש לו המון המון 'חברים', אבל הוא לא שם לב לילד שיושב לידו, בוהה בתקרה ובוכה בלי קול. גם תרצה בוכה. יש לה בעל מקסים ומושלם, אבל הוא אף פעם לא נמצא איתה. כמה זמן היא תוכל להחזיק מעמד ככה?

האינטרנט אינו האסון. הוא בסך הכל כלי בידיו של האדם. הוא מועיל או מזיק באותה המידה. זה תלוי אך ורק בצורה שאנחנו משתמשים בו.

אריק שמידט צודק. דאע"ש היא בעיה חמורה ונוראה, והאינטרנט הוא אסון. אבל האם האסון הגדול יותר לא נמצא גם בתוך החברה המערבית? האם פירוק משפחות, אבדן הקשר בין הורים לילדים, אבדן הריכוז, פשיעה ובריונות ברשת אינם מפוררים ומפרקים את החברה מבפנים?

חכמת היהדות מלמדת אותנו כיצד לחיות נכון מול כל מצב, גם המתקדם והחדשני ביותר. הלכות "לשון הרע" מלמדים כיצד להשתמש נכון באינפורמציה שיש לנו על הזולת. מתי מותר ומתי אסור להפיץ דברים, וכיצד להיזהר שלא לגרום לאחר נזק או צער באמצעות העברת מסר. גם אם זה נעשה באופן וירטואלי. דיני משפחה מלמדים אותנו על הזכויות והחובות שיש לנו כלפי הסובבים אותנו. האינטרנט מתקדם, הטכנולוגיה משפרת את חיינו, אבל כל זאת רק בתנאי שנדע להשתמש בה נכון ולא להפוך אותה חלילה לכלי שמחריב ומרקיב את החברה מבפנים, אלא לכלי של התפתחות ועוצמה.

21/2/2016

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) אנונימי, 28/2/2016 21:08

יפה מאוד

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub