לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




 הישרדות אחרי התאבדות אמי

הישרדות אחרי התאבדות אמי

שני מרקוביץ, בת 19, פועלת לביטול הסטיגמה של מחלה נפשית

מאת
לפני שנתיים, בבוקר קיץ חם, התעוררה שני מרקוביץ בת ה- 17 לגלות שאמה, שרון, שמה קץ לחייה.

בעמדה יחפה מול ביתם שבהוליווד במדינת פלורידה, צפתה שני במכוניות משטרה מציפות את שביל הגישה וחשה בלבול מוחלט. ברגעים שלאחר מכן, רב, פסיכולוג ושני חברים של המשפחה לקחו את שני ואת אביה הצידה ואמרו, "כל דבר שאתם אומרים, לא תוכלו לקחת אותו בחזרה. אולי עדיף לומר לכולם שהיתה חולה או שהיה לה התקף לב".

 

שני (משמאל) ומשפחתה

שני ואביה הביטו זה בזה והצהירו: "לא, אנחנו לא נעשה את זה". הם ידעו שזו הייתה מחלת נפש ושהשקר לא יועיל לאיש.

שני מספרת ל- .Aish.co.il.: "הם ניסו להגן עלינו מפני הסטיגמה והשאלות החקרניות. ביום הכי גרוע בחיים שלי, הציעו לי לשתוק. אך האמת היא, שהשתיקה הייתה חלק ממה שהוביל לרגע המחריד הזה".

שני הושלכה לאור הזרקורים - רהוטה, מלאת נכונות ובגרות שאינה אופיינית ל- 19 שנותיה - לקחה על עצמה את תפקיד הנציגה היוצאת נגד הסטיגמה והבושה המלוות מחלות נפש. הפוסטים שלה בפייסבוק, מאמר הפתיחה בעיתון The Forward, והנאום בישיבה יוניברסיטי תחת הכותרת "לנפץ את הסטיגמה", כולם הפכו לוויראליים. שני נבחרה על-ידי מגזין New York Jewish Weekכאחת הנשים הצעירות הבולטות ביותר ביהדות ארה"ב.

מאבקים משותפים

נושא ההתאבדות הופך להיות חמור יותר ויותר. בשני העשורים האחרונים שיעורי ההתאבדות בארה"ב גדלו ב- 25%. ההתאבדויות האחרונות של ידוענים - רובין ויליאמס, קייט ספייד, אנתוני בורדיין - הציבו את הנושא במרכז הבמה. אולם הסטיגמה החברתית נותרת, במיוחד בקהילה היהודית.

"תמיד ידעתי שמחלת נפש היא טאבו, אולם לא הבנתי באיזו מידה", אומרת שני. המציאות התבהרה כשישבה שבעה על אמה. "עשרות אנשים נפתחו וסיפרו לי: 'זה קרה גם במשפחה שלי, אבל אנחנו לא מדברים על זה', או, 'אני לא יכול לומר לך איך הסבא שלי נפטר, אבל הסיפור שלכם מאוד דומה'".

בזמן שחלף מאז, שני הפכה לאחת מדמויות המפתח של התנועה שמטרתה לשבור את השתיקה הקיימת לגבי מחלות נפש. "מאות אנשים נחשפו ושיתפו את סודותיהם העמוקים והאפלים ביותר", היא אומרת. במספר מקרים היא הפנתה אנשים אובדניים לקבלת עזרה.

מה קורה אם מישהו משתף בקשיים שלו, אך מסרב לקבל עזרה? האם יש לבגוד באמון שלו?

"אני חושבת שצריך להציב גבול", היא אומרת. "אם מישהו לא מהווה איום לעצמו או לאחרים, אז אולי אנחנו לא צריכים לשפוט אותו. אולם במקרים בהם האדם מזיק לעצמו או במצבים של סכנת חיים, לעולם אל תבטיחו לשמור על כך בסוד. כשהחיים של מישהו הם בידיים שלכם, זה לא משנה אם נפגע ברגשות של מישהו. זה משהו שלא משחקים איתו".

שני מספרת שפעם הוא הלכה מאחורי הגב של מישהו כדי להשיג לו עזרה. "בסופו של דבר הוא הודה לי. תמיד עדיף ללכת על בטוח מאשר להצטער. ביהדות, כמעט אין דבר שלא נעשה כדי להציל חיים".

 

 שני כתינוקת עם אמה

לאחר ההתאבדות של אמה, סבלה שני מתסמונת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), שהתבטאה בחרדה קיצונית, רעידות בלתי נשלטות, והרגשת חנק. במשך חודשים היא בקושי ישנה, ביעותי לילה חוזרים ונשנים הותירו אותה רועדת וחסרת נשימה. "בהתחלה לא יכולתי אפילו להישאר לבד בחדר", היא אומרת. "בכיתי הרבה כשהייתי בציבור ולא יכולתי להתמודד עם מקומות הומי אדם. הייתי נסגרת וכל האנרגיה שלי הייתה ממוקדת פשוט בלשרוד".

שני החלה טיפול אינטסיבי, טיפול בשם EMDR (באנגלית, ראשי תיבות של Eye Movement Desensitization and Reprocessing), המוכר בתור הטיפול המוביל ב- PTSD. "טיפול הוא לא סתם הרבה דיבורים", היא אומרת. "טיפול זה להתחייב לשינוי בהתנהגות ובמערכות היחסים. זה בונה מחדש את הדרך שבה המוח עובד".

הקהילה היהודית

שני נולדה באילת, לשני הורים ישראלים. בשנת 2005 עברה המשפחה לארה"ב בעקבות הזדמנויות עסקיות. במשך שנים, בעודה מסתירה דיכאון בלתי מטופל, לבשה אמה של שני מסיכה. "אפילו בזמנים הגרועים ביותר, היא הציגה חיוך, כאילו הכל נורמלי ושמח", אומרת שני. "החיצוניות הייתה מסיכה שכיסתה על הפנימיות. היא חשבה שהיא מגנה עלינו מפני עצב. בינתיים, המחלה שלה נותרה לא מאובחנת".

ההערכה היא ש- 20% מאוכלוסיית ארה"ב סובלים  מדכאון קליני ויותר ממחציתם לא מקבלים טיפול. דיכאון לא מטופל הוא הגורם מספר אחת להתאבדות. ברחבי העולם, למעלה מ- 800,000 בני אדם מתים מדי שנה כתוצאה מהתאבדות - זהו גורם המוות מספר 2 בקרב גילאי 15-29.

מדוע היחס למחלות נפשיות הוא כה שונה מהיחס למחלות גופניות כמו סכרת או סרטן? "הן מפחידות יותר, כיוון שהן 'בראש' של האדם", אומרת שני. "בניגוד לנכות פיזית, למשל, אי אפשר לראות את המחלה מתרחשת. כשאין קהילה שאפשר לתקשר איתה בפתיחות על הנושא, אין אפשרות לדעת שגם אחרים מתמודדים עם אותו דבר. זה יותר בודד ומבודד".

שני אומרת שלמרות שישנם יתרונות משמעותיים לאורח חיים יהודי בהיבט של בריאות הנפש, יתרונות אלה עלולים להתבטל לנוכח חוסר נכונות להוציא נושאים אלה החוצה. בעיקר בקהילה היהודית, שם יש הקפדה מיוחדת על המוניטין של המשפחה, אנשים עלולים שלא לקבל את העזרה שהם זקוקים לה".

 

שני מקווה לנפץ את הטאבו. "לפני שנים גם הרבה מחלות פיזיות היו בגדר טאבו", היא אומרת. "ועדיין, התפתחנו כחברה ולמדנו להשלים עם המציאות הזו. גם ביחס למחלות נפשיות, אני מאמינה שאנחנו מתקדמים בכיוון הנכון".

מה אומרת משפחתה של שני על עמדה מוצהרת זו בנושא של בריאות נפשית?

"מהרגע הראשון, אבא שלי תמך בי לחלוטין", היא אומרת. "הוא לא רגיל לדבר מול קהל, אבל הוא מייעץ לי ואוהב לראות אותי מדברת. ההשפעה החיובית של דבריי מעודדת אותו".

שני מעודדת את כולם לשבור את השתיקה הזו - בין אם בהושטת יד לחבר, בין אם בכתיבה על הנושא, גם באנונימיות. "כשאנו נפתחים לאדם אחר, בין אם בבקשת עזרה או בהצעת עזרה, זה כל כך עוצמתי, זה מציל חיים, פשוטו כמשמעו", היא אומרת. "כולם צריכים לנסות להעריך איפה הם יכולים לעזור בתוכנית הגדולה. לכולנו יש אחריות משותפת".

כלים לעזרה

לדברי שני, היא למדה ממארק פיין, מנהל בארגון- NCSY ויועץ בנושא בריאות הנפש, שתי נקודות חשובות שיכולות להציל חיים:

  • מנקודת המבט של חבר/ה, חשוב לשאול: "את/ה בסדר?"
  • מנקודת המבט של האדם הנמצא בדיכאון, מילות המפתח הן: "אני צריך/ה עזרה".

כמעט לכל אחד מאיתנו יש תקופות של עצבות, או אפילו דיכאון. כיצד נוכל לזהות כשזה עובר את הגבול והופך למשהו שדורש התערבות?

"אתם מכירים את החברים ובני המשפחה שלכם, אז בדרך כלל תוכלו לשים לב כשמשהו עובר על מישהו", היא אומרת. "לעיתים קרובות מדי אנחנו מתעלמים מהנורות האדומות. חפשו שינויים בהתנהגות - רמזים מסתוריים או בדיחות משונות שהאדם מספר על גרימת נזק לעצמו, או אם הוא יורד על עצמו. אולי האדם מרגיש שהוא נושא משקל כבד על כתפיו ואולי זה משפיעה על הלימודים שלו, העבודה, מערכות היחסים ופעילויות הפנאי. אל תצחקו מהבדיחות שלו ותפטרו את זה במחשבה ש'פשוט עובר עליו יום רע'. כשיש ספק, תמיד עדיף לברר ולשאול: 'את/ה בסדר?'"

זה נשמע כל כך פשוט. מדוע אנשים לא שואלים לעיתים קרובות יותר?

"חלק גדול מהזמן אנחנו פוחדים לשמוע את התשובה", היא אומרת. "אנחנו לא מרגישים בנוח לגעת בכאב של האדם שמולנו. ואנחנו מרגישים שאין לנו את הכלים כדי 'לפתור' את הבעיות שלו".

התשובה, אומרת שני, היא פשוט להפנות את האדם במצוקה אל המשאב המתאים. "ככה אי הנוחות שלנו יכולה להירגע ואנו נוכל להתמקד יותר בהשגת עזרה עבור האדם שמולנו".

שני מתארת מה לעשות כשמישהו משתף אתכם בכאב הפרטי שלו.

"תחילה, היו שקטים והקשיבו. עודדו אותו להיפתח: 'אתה חשוב לי'. עם זאת, היו עדינים ושימו לב איפה ללחוץ ואיפה לא ללחוץ. השאירו את זה למומחים".

"שנית, הרגיעו את האדם: 'אני אעזור לך לקבל עזרה, ואשאר בסביבתך בזמן התהליך'. תנו לו לדעת שאכפת לכם ממנו. המשיכו להיות חברים שלהם, גם אם זה קשה".

"שלישית, הבטיחו לו שיש עוד אנשים כמוהו, הנמצאים באותו מצב. אמרו לו: 'אתה לא לבד, וראיתי אנשים מחלימים. גם אתה יכול'. זה בדרך כלל משפט המפתח שאנשים לא שמעו, והוא מהווה הקלה גדולה".

מבט קדימה

 

שני (מימין) ואחיה התאומים

שני סיימה זה עתה את השנה הראשונה שלה בסטרן קולג' ניו יורק, בלימודי מדע המדינה. "שקלתי ללמוד פסיכולוגיה, אבל החלטתי שזה לא בשבילי. הכוח שלי הוא בסיפור האישי שלי", היא אומרת. "לדבר על בריאות נפשית זה חלק ממסע הריפוי שלי וימשיך להיות חלק גדול מחיי - לא רק בתור 'קריירה'".

ברגע ששני שיתפה את סיפורה בציבור, היא החלה לשתף פעולה עם ארגון רפואת הנפש, זהו ארגון שלא למטרת רווח, שמטרתו להעלות את המודעות למחלות נפשיות בקהילה היהודית. רפואת הנפש משמש גם כמקום בטוח בו יכולים אנשים לקבל עזרה באופן אנונימי, ללא חשש משיפוט, מצד אלה המבינים את הניואנסים התרבותיים והדתיים של היהדות.

בנאום שלה בישיבה יוניברסיטי הצהירה שני:

"כל עוד ישנם אנשים החוששים לאבד את מקום עבודתם, חוששים לאבד את הסיכויים שלהם למצוא בני זוג לנישואין או לאהבה, חוששים שידחו אותם ולא יקבלו אותם למוסדות, חברויות וקהילות, פירוש הדבר שאיננו עושים מספיק. יותר מדי אנשים מרגישים בודדים. יותר מדי אנשים מרגישים את החשכה. אנו יכולים לעשות יותר, אנחנו חייבים לעשות יותר. אל לנו לקבל עולם בו אמא פוחדת מכדי לספר למישהו שהיא לא רוצה לחיות, מפחד שיסתכלו עליה בבוז".

באשר לעתידה שלה, שני כותבת מאמרים שונים בנוגע לבריאות נפשית ומקווה להמשיך לשתף את סיפורה באוניברסיטאות ובבתי כנסת. "כולנו צריכים לזכור מה אנחנו שווים ולמה אנחנו ראויים. למרות האתגרים שלי, אינני מוכנה לוותר על התפקוד שלי, האמון שלי באנשים שאני אוהבת והיכולת שלי להיות אמא אוהבת ובעלת מסוגלות בעתיד", היא אומרת בנחישות.

"הבה נשבור את קשר השתיקה, את מסך ההסתרה, המאלץ אנשים להסתיר את מאבקם ולא לחפש עזרה. בעזרת הקול שלנו והאמפתיה שלנו, אנו יכולים לנפץ את הסטיגמה הזו". 

1/8/2018

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 4 תגובות ב-4 דיונים

(4) Galy, 6/8/2018 17:38

תגובה לכתבה

שני היקרה ! את גיבורה אמיתית... דרוש אומץ רב כדי לא להתכחש לאמת וקל הרבה יותר להעלים . עם זאת אני חושבת שכבוד אימך אמור להיות בחשיבות עליונה , ולא בטוחה שכבוד רב נגרם לה מעובדת פירסום המעשה , ייתכן שזה גורם לה סבל ..נקודה למחשבה . אשמח לשמע את תגובתך (;

(3) אנונימי, 2/8/2018 15:41

ישר כח. מעומק הטרגדיה את משתמשת בה לפקוח עיני הזולת

ולעזור לאנשים אשרייך.

(2) מירב, 2/8/2018 14:57

חזק מאוד

כאחות לבחור שחולה בסכיזופניה, אני מתמודדת כמעט יומיום עם הסטיגמטיות הרבה שיש כלפי מחלות הנפש...כל הכבוד על היוזמה, הן של שני האמיצה והן על הבמה שניתנה לדבריה באתר. כל אחד ואחד מאיתנו, המכירים מקרוב, יכול ליצור שינוי קטן בסביבת הקרובה, ויחד בע"ה ניצור שינוי חברתי גדול.

(1) אנונימי, 1/8/2018 20:48

מדהימה. כל הכבוד לכם

 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub