לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




"את עיתונאית? את שקרנית!"

"אני מבקש ממך שלא תכתבי את שמי המלא" – "אין שום בעיה אדוני", אני עונה, מבלי שאתאר לעצמי לאיזה תסבוכת אני עומדת להיכנס.

מאת

"אני מבקש ממך שלא תכתבי את שמי המלא",

"אין שום בעיה אדוני".

השיחה התקיימה משני עברי הקו. ראיינתי אדם מארגנטינה לצורך כתבה. וכמובן שאין לי בעיה לעמוד בבקשה שלו. הכתבה הייתה אמורה להיות מוכנה עד הצהרים, ויוני העורך היה לחוץ מאי פעם.

"חייבים לסיים מוקדם, ערב חג ואני חייב לחזור הביתה מוקדם כדי לעזור לאשתי".

עבדתי מהבית, גם אני רוצה לסיים כמה שיותר מהר ולהספיק לקחת את המכנסיים לתיקון אצל התופרת, להכין רשימת קניות לחג, לצלצל לכל המכרות שלי בניסיון לצוד עוזרת לכמה שעות. המטלות שאיימו עלי עזרו לי לעבוד בקצב מסחרר.

האצבעות רצו ותקתקו, השפתיים מלמלו תפילה שאספיק לגמור את הכתבה כמה שיותר מהר ושהסיפור יצא קריא ומעניין. שלוש שעות אחרי, והכתבה היתה מוכנה, עברתי עליה במהירות, כמעט ולא היה מה לתקן.

את שם משפחתו של האיש שיניתי לשם אחר, דומה. ובהיקש מקלדת הכתבה נשלחה ליעדה.

את שם משפחתו של האיש שיניתי לשם אחר, דומה. ובהיקש מקלדת הכתבה נשלחה ליעדה. קשה לתאר הרגשת סיפוק שאוחזת אותך ברגע זה, הקלה גדולה. רגע לפני שנשמתי לרווחה נזכרתי, תמונות, עוד לא דאגתי לתמונות, התקשרתי שוב לארגנטינה ובקשתי לדבר איתו, הוא הפנה אותי לחתנו שהפנה אותי לגיסו שיש לו בעבודה סורק. שרק תבינו, לפעמים השגת התמונות לוקחת זמן רב יותר מכתיבת כתבה.

טלפון רדף טלפון (ניסיתם פעם להקריא כתובת אי-מייל באנגלית לאדם דובר אידיש?) ולפני ששמתי לב, היום שלי נגמר, ומלחמת ההישרדות התחילה. לא השגתי עוזרת, גם לא שלחתי את המכנסיים לתיקון ובטח שלא הספקתי להכין רשימת קניות, הילדים כבר בפתח ואני עוד בטלפון.

לאחר שעניין התמונות סודר החלטתי שמרגע זה ועד שהילדים ילכו לישון אני איתם.

"רוצים היום ללכת לפארק הגדול?" השאלה הפעילה את כולם ובתוך דקות, שקיות אוכל נארזו שתייה בבקבוקים, והופ, יוצאים לדרך. אני עייפה, הראש שלי בכתבה, ובכל זאת אני חייבת עכשיו להחליף את "הסוויץ" ולהיות אמא, אמא במלוא מובן המלה.

בפארק הבטתי בילדיי רצים מאושרים לכל עבר, והתינוק לצדי גרגר בהנאה. חשתי איך האושר מתפשט באיברי. "יש לך הכל" אמרתי לעצמי,  את גם עובדת וגם אמא וגם וגם וגם... ואפילו סיימת את הכתבה היום!"

הבטתי באמהות נוספות שיושבות על הספסל בנינוחות, אפילו לא חשתי צורך לדבר עם אף אחת מהן, יש רגעים כאלה שאני פשוט נהנית מהלבד, ואת האנרגיות שעוד נותרו אני חייבת לשמור לילדים.

מחר יום חדש! מחר ערב חג ואני לא עובדת, הילדים לומדים חצי יום, ואני חייבת עוד להספיק את הקניות והתופרת והעוזרת... שוב הזמזומים הטורדניים בראש.

את הערב אני לא זוכרת, איכשהוא היו מקלחות והיו דיבורים ונשיקות, ואפילו הצלחתי להשיג תופרת שגרה בניין לידי והיא כבר סיימה את כל ההכנות לחג כך שהיא יכולה לתפור לי את המכנסיים.

"אל תשכחי שרה מותר לבשל בחג!" עודדה אותי חגית, גם היא עיתונאית, וגם היא מריחה כמוני את ריחות התבשילים שעולים ממטבחי השכנות. גם היא כמוני תקנה מחר עוגיות ועוגות מוכנות מהמעדנייה הקרובה, וגם היא כמוני תקבל את החג בדקה התשעים.

"ואת לפחות סיימת את הכתבה, אני עוד צריכה לקבל תגובה ממספר גורמים, העיתון יורד לדפוס בחצות אז יאלה בי". חגית נתקה את השיחה.

אני לפחות סיימתי, חשתי שוב את אותה תחושת הקלה נזכרת במחמאות של העורך על הכתבה הנהדרת, המקורית והמעניינת. לא יכולתי לדמיין כי הכל עומד להתהפך מחר בבוקר.
 

***

"בשבע בבוקר הטלפון צלצל, עוד לא הספקתי להתאושש מן השינה החטופה ומעבר לקו שאגות".

"מה בקשתי ממך? בקשתי שתשני את שם משפחתי, בקשה אחת קטנה! "

"מה בקשתי ממך? בקשתי שתשני את שם משפחתי, בקשה אחת קטנה! "

"רגע, על מה אתה מדבר, ברור ששיניתי". זיהיתי את קולו של אותו מרואיין מארגנטינה.

"העיתון מולי אני יודע לקרוא עברית! איך את משקרת במצח נחושה, את עיתונאית? את שקרנית!" הקו נותק.

בבהלה התעוררתי, לא חלמתי, באמת דברתי אתו. פתחתי את דלת הכניסה לבית, מאחוריה היה מונח העיתון, בידיים רועדות דפדפתי והגעתי אל הכתבה המדוברת, שמו האמיתי של האיש היה מודפס שחור על גבי לבן בראש הכתבה. שמו המלא ולא כפי שכתבתי. מי שינה את זה? ואיך ידעו את שמו?

"מה קרה?" שאל אותי בעלי כשהוא כבר בדרך החוצה לעבודה.

"תראה מה עשו לי", כמעט ובכיתי.

"הסברת לו?"

"כן, הוא לא מאמין לי".

התקשרתי לביתו של יוני העורך, לא ענו. מוקדם מדי. התינוק בכה, דרש דייסה, והילדים החלו לקום. ניסיתי להסתיר את סערת הרגשות בה הייתי נתונה.

"הנה קחו עוגיות, דינה מה את רוצה בפרוסה? דודי רוצה תפוז מקולף? תפסיקו לריב, ההסעה עוד מעט תגיע... אני איתם ולבי במזרח. נו שילכו כבר... הדקות זחלו. הילדים כאילו הבינו את מצוקתי ושתפו פעולה באופן מעורר התפעלות. שמתי את הקטנים בעגלת התאומים ורצתי למעון.

"הבת שלך פשוט נהדרת. היא מנקה לנו את הגן כל יום..", המטפלת ניסתה להיות נחמדה, ואני מחמיצה פנים. זה לא בגללך. רציתי לומר לה ובמקום רצתי הביתה מחייגת שוב ושוב ליוני העורך.

"הלו?"

לא עניתי, רק פרצתי בבכי נסער. יוני מעבר לקו מבוהל לגמרי.

"למה את בוכה? הכול בסדר?"

"איך עשית לי את זה?"

"על מה את מדברת?"

"אני לא רשמתי את שם משפחתו של האיש, איך ידעת את שמו ולמה לא יידעת אותי?"

יוני נאנח אנחת רווחה.

"זה הכול?"

"זה הכול? ערב חג, ציערתי בן אדם שעשה לי טובה והתראיין הוא ביקש דבר קטן אחד, וזה מה שיש לך לומר לי בתגובה?"

"לא פשוט לפי הבכי שלך חשבתי ש...."

אתמול לאחר שהתמונות הגיעו למערכת נכנס במקרה האחיין של רכז המערכת. הוא הביט בתמונות וזיהה את האיש. אה, זה, וכאן ציין את שם משפחתו, אני לתומי חשבתי שטעית ולכן שיניתי",

יוני הסביר לי, ואני נותרתי המומה, מי חלם שיכנס אדם ויזהה אדם אחר שיושב כרגע בארגנטינה והתראיין לכתבה שלי.

"ולמה לא אמרת לי שהוא ביקש לשנות את שם משפחתו?"

ולמה באמת לא אמרתי?

לא אמרתי כי פחדתי שיוני לא יסכים ויתעקש לשים את שם משפחתו. החלטתי פשוט לשנות מבלי לומר דבר. והנה התוצאה העגומה.

לא עניתי.

"תראי, אם את רוצה אתקשר אליו, אתנצל, אומר לו שזאת לא הייתה באשמתך", יוני ניסה לרכך את הצער שלי.

זה לא עזר, במקום להתכונן לחג בשמחה, הסתובבתי כשהרגשה רעה מייסרת אותי.
 

***

"יופי לך, לפחות סיימת את העבודה שלך", חגית מעברו השני של הקו ביקשה לקבל ממני סימפטיה. היא לא מבינה וטוב שכך. ערב חג, ואני רק מתחילה את העבודה האמיתית שלי.

הטלפון הראשון לאבא שלי, הוא תמיד יודע להגיד את המלה הנכונה.

"אבא...", פניתי לאדם שכל חיי לימד אותי כמה צריך להיזהר מלפגוע בבן אדם באשר הוא, וספרתי לו עד כמה פגעתי בבן אדם.

"את לא עשית את זה בכוונה". אבא ניסה לעודד אותי.

דמעות נאבקו שלא לצאת מהעין. נכון, גם אם לא התכוונתי לצער או לפגוע, בכל זאת בגללי מישהו נפגע. אני אחראית באופן כלשהו למקרה, אני נבחרתי להיות זאת שדרכי אותו אדם ירגיש רע ויפגע, והתחושה הזאת כואבת מאד, ואפילו מפחידה. אם אני נבחרתי להיות השליחה להעביר את הפגיעה, מה זה אומר לגבי?

שרה, אני אקח את הילדים לשעתיים לפארק", כל כך הערכתי את ההבנה של בעלי".

"תודה".

בזמן שקצצתי את הירקות, בזמן שחתכתי עופות, גם בשעה שעמדתי מול המגהץ, ערכתי חשבון נפש נוקב, הבנתי שבכל עבודה יש עבודה נוספת. חלמתי שהטלפון יצלצל ואותו אדם יהיה מאחורי הקו ויאמר. אני מאמין לך! אני סולח!

אבל זה לא קרה.

מה שכן קרה – למדתי משהו חשוב, שאסור לשכוח להתפלל, "אל תביאני לידי מכשול", ולא משנה באיזה עבודה אתה עובד.

תמיד נראה לנו שלכאורה, כל פעולה מבוקרת שאנו מבצעים היא תחת פיקוח ושליטה, ונדמה לנו כי אם פועלים לפי הכללים, אין שום סיבה שתצא תקלה תחת ידינו. הבנתי כי גם אני האמנתי בכך - רק שלא לקחתי בחשבון כי משב רוח אחד חזק יכול לשבש את התמונה כולה, וכי הדבר היחיד שאסור לי מהיום לשכוח הוא: להתפלל שהכל ילך כמו שתכננתי.

מהיום, קיבלתי על עצמי, אני מוותרת על התחושה של כל העניינים בשליטה, על תחושת ה"קונטרול" המשכרת, ולא משנה אם דאגתי לכל הפרטים, אם עשיתי הכל לפי תוכנית מסודרת. לתחושת השליטה השקרית יש פרצוף, ותמיד היא תראה לך ברגע אחד את האמת, האמת שאתה בכלל לא בשליטה.

 

8/10/2005

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 10 תגובות ב-9 דיונים

(9) אנונימי, 29/12/2015 09:08

עזרת לי מאוד בכתבה הזו תודה

(8) ר, 27/12/2015 13:29

איזה סיפור!!

גם אני סופרת ומאד הזדהיתי עם כל הלחצים והשאיפות והפיצול בין הבית לבין העבודה. אבל איזה מסר מתוק בסוף! מדהים!!! תודה!

(7) לא ברור, 27/12/2015 10:39

אם פורסמה תמונתו, מה משנה הכיתוב? מי שמכיר אותו יזהה

(6) אנונימי, 13/4/2015 18:27

אנושי

נוגע ללב, אנושי. אך....על מה המהומה ??? אם תמונתו הופיעה ? אך התייחסות והרגישות של הכותבת נוגעת ללב.

(5) אנונימית, 25/3/2015 10:34

העורך לא יסכים

השאלה שלי היא: למה פחדת שהעורך לא יסכים? למה לעורך לא חשוב לכבד בקשה של מרואיין? למה טובות הסנסציות על חשבון השני? כאן לדעתי הבעיה עם עיתונות ועיתונאים וחבל שכך.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub