לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




חייו ומותו של דני

חייו ומותו של דני

הרהורים על גידולו וקבורתו של בני בן ה-19, שסבל מהפרעה דו קוטבית.

מאת

תמיד חשבתי שששה ילדים משלי הם חבורה גדולה למדיי, עד שראיתי את החמישה נצמדים זה לזה בחיבוק קבוצתי על קברו של בני הצעיר. ואז הם נראו פתאום כל כך מעט.

נולדו לי ששה ילדים בתוך שבע וחצי שנים. דני, האחרון, היה הנסיך של המשפחה. כל הילדים שמעליו אהבו אותו, והוא הקסים לא פחות גם זרים. שערו הזהוב ועיניו התכולות-צלולות משכו אליו מבטים, כשהייתי דוחפת את עגלתו בחוץ או כשהיה משחק בגינת השעשועים. בכל בוקר, אחרי הארוחה, הוא היה מטפס על השולחן, מערבב ושופך, משלב משקאות ושאריות, בוחן את המרקמים והטעמים. הוא נראה כמו מדען מטורף זעיר, ואני חשבתי שאולי ילך בעקבות סבו ויהפוך למהנדס כימיה.

Doni as a childדני כילד

אין ספק שמדע היה האהבה שלו. הוא שאל אותי אינספור שאלות, ברגע שלמד כיצד להגות אותן: מה עושה את המזרונים קפיציים? אם עושים חור בחוט חשמל, האם החשמל יישפך ממנו? איך בונים בניינים יותר גבוהים מהמנופים?

עם ששה קטנטנים משלי, ותמיד עוד כמה ילדים בבית, הייתי עייפה ולא תמיד התרכזתי בתשובות. לפעמים הייתי אומרת "לא יודעת" טרוד, וממשיכה בענייניי.

יום אחד היינו בגינה והוא שאל: "יש בגינה הזאת המון נמלים?" "כן" עניתי, בעודי חופרת גומה כדי לשתול בה פרחים. "נמלים יודעות לחפור טוב?" הוא המשיך. "כן", עניתי, כשאני משתדלת לעצב את הגומה המתאימה. "כמה נראה לך שנמלה יכולה לחפור ביום אחד?" "אני לא יודעת", עניתי, מוסחת. והוא השיב לי מוטרד, "זאת לא שאלה של 'אני לא יודעת', זה שאלה של 'כמה נראה לך?!' "

דני אהב לחשוב, לתהות, לבדוק. הוא ניסה הכל. הוא בדק מתכונים. הוא בחן את התאוריות שלו. הוא בדק מנעולים. הוא בחן כללים. הוא ניסה את ההורים שלו. הוא בחן את המורים שלו.

בגיל חמש הוא אמר, "לא ביקשתי לבוא לכאן, ואני לא רוצה להישאר", והוא לא התכוון לגן

המסגרת הלימודית הייתה עבורו אתגר של ממש. לא היה ספק שהוא היה מבריק, אבל הוא חשב בצורה שונה מהמורים והגננות שלו, וליתר דיוק, בצורה שונה מכל אדם אחר. רק מעטים היו מוכנים להקדיש את הזמן הדרוש על מנת להקשיב באמת ולשוחח עם ילד שכל הזמן שואל. המטרה העיקרית שלנו הייתה לגרום לו לתפקד במסגרת ולעשות מה שנדרש ממנו.

בגיל חמש הוא אמר לי, "לא ביקשתי לבוא לכאן, ואני לא רוצה להישאר." הוא לא דיבר על הגן, הוא דיבר על העולם. בגיל שבע אובחנו אצלו דיכאון והפרעת קשב, והוא בלע תרופות לשתי הבעיות.

!!!השטח האפל

Doni at a Harry Potter eventדני באירוע של הארי פוטר

למרות התרופות, בית הספר עדיין נשאר התחום האפל בחייו. היו כמה דברים שנהנה מהם, אולם לרוב, הלימודים היוו עבורו התמודדות ועול. לא הלימודים עצמם, אלא הנסיעה באוטובוס, הקשרים החברתיים, המערכת, התקשורת עם המורים... הכל היה קשה לו. התחלתי להסיע אותו ללימודים בעצמי, כדי שיוכל לפסוח על הנסיעה באוטובוס, וכדי שאוכל להיות אתו קצת יותר בבוקר. ובכל זאת, בדרך כלל הוא יצא לבית הספר בדמעות.

הוא דיבר המון על זה שהוא רוצה למות. הוא כל הזמן היה שואל אותי, למה הוא צריך להכין את שיעורי הבית אם הוא ממילא ימות מחר. והייתי עונה, "רק למקרה שלא תמות, בוא נדאג שהם יהיו מוכנים". מה כבר יכולה אמא לענות?

לעתים קרובות הייתי משאירה אותו בבית ל"ימי בריאות הנפש". לקחתי אותו לרופא, התאמנו את הטיפול התרופתי שלו, והוא עדיין דיבר כל כך הרבה על הרצון שלו למות, עד שכבר לא הזדעזעתי יותר. זה היה פשוט חלק מגידולו של דני.

בסוף כיתה ה' היה לו משבר, והוא לא יכול היה לסיים את השנה. הוא ביקש לגור ביער במשך חודש כדי להחלים. אז שלחתי אותו לאורגון אל אמא שלי, שבאותה תקופה גרה בבית בתוך חורשה, והיא הקימה עבורו צריף בין העצים, כדי שיוכל למצות את החוויה במלואה.

בשנה שלאחר מכן החלפנו בית ספר, אולם למרבה הצער, לדני היה מגע רב עם מורה בשנת ההוראה הראשונה שלה, שהייתה תובענית וחסרת סובלנות, ולא היה לה שום עניין לנסות להבין את התלמיד המורכב שלה. העניין של דני במחשבים התחיל להתחזק, ולכן, כשהתבקש בשיעור מחשבים ליצור מצגת "פאואר פוינט" בנושא "איך אתה מרגיש בבית הספר", הוא השקיע זמן רב בהשלמתה. וכשהמורה שאלה מי מוכן להראות לנו מה הוא יצר, הוא התנדב ראשון. הכותרת למצגת שלו הייתה, "מערבולת הרוע המסתחררת". אחת השקופיות שלו כללה את משאלתו שגם הוא וגם מוריו ימותו. בטרם נתנה לו הזדמנות להמשיך, הוא נשלח למנהל, ואני נקראתי לבוא לקחת אותו.

Doni with his dogדני עם הכלב שלו

הוא לא הצליח להבין מה לא היה בסדר – הוא נתבקש להכין מצגת שתספר איך הוא מרגיש בבית הספר, וזה בדיוק מה שעשה! בינתיים הנהלת בית הספר הייתה מודאגת; ואני התחייבתי להביא מכתב מפסיכיאטר שמעיד על אישורו להחזירו ללימודים.

דאגתי לבני. איך אוכל לתת לו להישאר בסביבה שנראתה בעיניו כמערבולת רוע מסתחררת? האם יש מקום שבו יוכל לשמוח ובכל זאת לקבל חינוך יהודי? כמה זמן יחיה מתוך רצון למות?

חשתי כל כך בודדה בהעבירי אתו את כל היום. בתי הגדולה יצאה לשנת סמינר בישראל, בני השני היה בתיכון פנימייתי וכל אחד מהילדים האחרים היה טרוד בסיטואציה הבית ספרית האישית שלו, שדרשה גם היא את תשומת ליבי. בעלי תמך בי, אולם רוב השעות היו עלי. ועם מי הייתי יכולה אפילו לדבר על זה? היו לי כמה חברות קרובות, אולם מילות שירו של סטיבי וונדר "לך תדבר עם אלוקים", התנגנו לי כל הזמן בראש. אלוקים היה המלווה הקבוע שלי. לא הייתי צריכה להסביר לו את הפרטים, יכולתי פשוט לפרוק את התסכול ולבקש עזרה. התחלתי להתרכז יותר בברכת "ברוך הנותן ליעף כוח". נזקקתי לכוחות נוספים.

!!!אניגמה

התחלתי לתהות אם אין לו בעיה מעבר לדיכאון. לדני חסרה הבנה של קודים חברתיים, ופעמים רבות הוא לא הבין מה אנשים מצפים ממנו. הוא היה כל כך מילולי, ומכוון לצדק והגינות קיצוניים. הוא כעס מאוד אם חוש הצדק שלו היה נפגע. פעמים רבות הוא היה מסביר דברים בדרך שנראתה לו מאוד הגיוניות, אבל הייתה מאוד לא הגיונית בעיני אחרים. הוא לא אהב שמצלמים אותו משום שהוא "לא יודע לחייך".

Doni with his sisterדני עם אחותו

מגידולם של שאר הילדים למדתי והתמודדתי עם המון בעיות אחרות: הפרעות קשב, ויסות חושי, אסתמה, חרדה, דיסלקציה, ליקוי בתפקוד ניהולי, כעס והתרסה. אולם עם כל אלה, לא הצלחתי להגדיר את דני. משהו התפספס. התחלתי לקרוא יותר ובעקבות זאת לחשוב על תסמונת אספרגר.

הפסיכיאטר שלו דחה את הרעיון, והסביר לי שדני סובל מהמקרה הכי קשה של דיכאון ילדים שהוא אי פעם פגש, וש"נשיאת מטען קוגניטיבי הכבד" יכולה ליצור סימפטומים שדומים לאספרגר. מעולם לא שמעתי על "מטען קוגניטיבי" לפני כן, והדרך בה הוא הסביר זאת נשמעה הגיונית.

כולנו הסכמנו ש"חיים" צריכים לבוא לפני "יהודי"

אמא שלי לחצה עלי מאוד לחפש בית ספר פרטי מיוחד לילדים בעלי שוני לימודי. ברור היה שלא מבינים אותו, ולא משנה מהי בדיוק הסיבה. בתי הספר היהודיים באזורנו לא היו ערוכים להתמודד אתו, וכולנו נזקקנו לתמיכה נוספת. דני כל כך סבל, והיה לו כל כך קשה עם המורים שלו ועם אחרים בקהילה, עד שהקשר שלו עם היהדות התדרדר במהירות. ממש לא רציתי להכניס אותו לסביבה גויית, אולם נראה היה שאין לנו ברירה אחרת. כולנו הסכמנו ש"חיים" צריכים לבוא לפני "יהודי".

דני פרח באקדמיית דנבר. כמה שבועות אחרי שהוא התחיל ללמוד בכיתה ז', המורה שלחה הביתה פתק: "דני כוכב רוק! אני אוהבת את האופי יוצא הדופן שלו." מדהים, אבל המורה אהבה אותו, והיא אפילו אמרה את זה. ואיזה ביטוי חמוד "יוצא דופן". מתאר אבל לא פוגע. זה היה מרענן. הוא בהחלט היה "יוצא דופן" וחמוד. החיוכים התחילו לחזור אל פניו.

לימודיו של דני התקדמו, וההתעניינות שלו במחשבים התחילה לפרוץ קדימה. הוא פירק והרכיב כמעט כל דבר אלקטרוני עליו הצליח להניח את ידו. בהתחלה הוא קלקל המון דברים, איבד המון קבצים, הרס המון מסכים, גרם לכאב לב רב, עלה המון כסף, אולם בסופו של דבר הוא באמת הפך למצטיין בתחום.

הוא רכש ידידים, הוא הסתדר. בשנה הראשונה הוא השאיר את הציצית בבית ויצא רק עם כיפה. עמוק בלבו בן ה-12 הוא הרגיש: העולם היהודי נוקשה וחשוך, העולם הגויי טוב וידידותי. כשבר המצוה שלו התקרב, הוא רצה לוותר על הכל – הוא לא הרגיש נוח בבית כנסת, ובהחלט לא רצה לחגוג שם. בסופו של דבר, הוא הסכים ללכת לבית הכנסת רק כדי לעלות לתורה, ואחר כך לאכול סעודה משפחתית בבית. בסגנון דניי מובהק, הוא חיבר אלקטרומגנטים לכרובים עבור דרשת הבר-מצוה שלו.

דני התחיל לבלות זמן רב באינטרנט, כשהוא לומד ומנסה. ניסיתי להגביל את זמן המסך שלו, אולם אלה היו השעות המאושרות ביותר שלו. הוא היה זקוק לזמן במרחב הוירטואלי. הכנסתי קוד כניסה למחשב, והוא פרץ אותו. הכנסתי ניהול זמן למחשב, והוא חדר לתוכו. שמתי הגנה הורית על המחשב, והוא עקף אותה. התעקשתי על הגבלת הזמן, והוא התחיל לקום באמצע הלילה כדי לבלות כמה שעות נוספות מול המסך כשאני ישנה.

בתיכון הוא היה מומחה למחשבים וחנון מדעי מעולה. הוא התחיל לאהוב מוזיקה, ולמד לבשל. הוא עקב אחר הרצאות אונליין וניסיונות מדעיים ביוטיוב ובבלוגים טכנולוגיים. הוא התחיל לעבוד עם צוות IT בתיקון מחשבים לבית הספר, והפך לכולבויניק בכל מה שמבוסס על שבבים. אולם אבוי לכל מי שהעז לגעת במחשב שלו. הוא היה מאוד רכושני, מאוד ספציפי, מאוד נוטר ולפעמים מאוד נפיץ. למדנו היטב לצעוד על קצות האצבעות בסביבת המחשב שלו, ואפילו לא להשאיר לו פתק על לוח המקשים.

!!!אספרגר וליתיום

כשדני למד בכיתה ט' החלפנו רופא. אחרי שסיפרנו לו את כל הסיפורים: על הייאוש, על הבושה ממצלמות, על התפרצויות הזעם סביב המחשב, על המומחיות המשפחתית שלנו ללכת בסביבתו על קצות האצבעות, על גאונותו הכמעט אובססיבית במחשבים, על השעות המאוחרות בהן היה ער ועל הצורך המועט שלו בשינה, על היכולת שלו לישון כמעט 24 שעות ברציפות בסופי שבוע... התעוררו כמה שאלות בליבו של הרופא החדש. האם חשבנו פעם על הפרעה דו קוטבית? האם שמענו על תסמונת אספרגר?

Filling the tank at Yellowstoneממלא דלק ביוסטון

 

פניתי ללמוד יותר על שתי התופעות, ודני התחיל לבלוע ליתיום. מתוך ההבנות החדשות התחלתי להבחין במחזורים, ולהבין את מעגל השינה שלו כחלק מהכל. ראיתי איך הכעס שלו גואה ויורד, דאגתי לו. דאגתי לנו. הפרעה דו קוטבית היא מחלה פרוגרסיבית, והמטרה היא לאזן ולנסות למנוע את העליות והירידות, משום שהמחזוריות עלולה להחמיר אותה יותר ויותר.

לקראת סוף כתה י', דני עבר התקף קשה ונאלץ להתאשפז. ברגע שמצבו התייצב, הוא בחן את מערכת הנעילה החשמלית שבמחלקה הסגורה שלו. "את יודעת" הוא אמר לאחות, "אם תיקחי חתיכה של נייר אלומיניום ותשימי אותה שמה, את יכולה לקצר את המערכת והדלת תיפתח". היא הביטה בו בזעזוע, והתחננה: "בבקשה אל תגלה את זה לאף אחד!"

תוך כמה ימים חזרו אליו האיזון וחוש ההומור. כששאלנו אותו אם הוא "שומע קולות" הוא ענה, "לא, אני לא... וגם אנוכי לא." אמרנו לו שאם הוא רוצה לחזור הביתה, עדיף לצנזר את הקטע הזה.

חשתי משוחררת ויחד עם זה לכודה

בבית החולים הוא אובחן רשמית כסובל מהפרעה דו קוטבית ומתסמונת אספרגר. חשתי משוחררת ויחד עם זה לכודה. משוחררת, משום שצדקתי: באמת היה לו משהו רציני. זאת לא הייתה ההורות שלי, זה לא נבע מזה שאני לא גדלתי בבית דתי, זה לא היה בגלל שאני אמא שלו ושתמיד התנצלתי בשבילו. זה היה משום שבאמת הוא היה קשה יותר מכל היתר, ובאמת היו לו בעיות שלא ידעתי כיצד לטפל בהן. הרגשתי כאילו טוהרתי.

אולם יחד עם זאת הרגשתי לכודה. הבעיה שלו הייתה יותר ממה שדמיינתי. הפרעה דו קוטבית היא מחלת נפש. אספרגר הוא מציאות קבועה. הוא תמיד יזדקק לי. הוא יהיה "הילד הנצחי" שלי. חשבתי על כלתי גיטי שילדה לאחרונה ילד עם תסמונת דאון, גם הוא "ילד נצחי". נוכל להיות יחד אמהות לנצח, חשבתי.

מאז, המצב השתפר במידה ניכרת. סוף סוף ידענו במה אנו מתמודדים, ויכולנו לטפל בתרופות ולהתייחס בהתאם. אחד האספקטים של תסמונת אספרגר הוא העניין האינטנסיבי, ופעמים רבות אובססיבי, בנושא מסוים. אצל דני אלה היו כמובן מחשבים. הוא רכש יותר מיומנות, והתחיל ללמד את המורים שלו. מיומנויות הקידוד שלו היו כל כך חזקות, שהוא ניתח את פייר-פוקס והציע להם מהדורה טובה יותר לקוד שלהם, שהם בסופו של דבר אכן שילבו בתוכנה.

דיברנו על כל מיני דברים. הכעס שלו נמוג, חיבוקיו התרבו ובעיניו הופיע ניצוץ. שרנו יחד ורקדנו יחד. הוא רצה ללמוד איך לרקוד איתי "לינדי הופ".

ובכל זאת, הוא אמר לי שהוא לא רוצה להביא ילדים לעולם, כי הוא לא רוצה להעביר הלאה את הגנים שלו. ולמרות שהוא נהנה מהמון דברים והיו לו הרבה הצלחות, הוא עדיין הזכיר לי שלמעשה הוא בכלל לא רוצה להיות כאן. כל כך התרגלתי לשמוע אותו אומר את זה, שכבר יצרתי לעצמי תא מרוחק במוח האחורי, בו אחסנתי את המשפטים האלה. לא יכולתי להרשות להם להיות חלק מחיי היומיום שלי.

ליפול בתקופת המעבר

לאחר כמה מעידות והצלחות נוספות, דני סיים סוף סוף את לימודי התיכון שלו. גם הוא וגם אני שמחנו לגמור עם חינוך החובה, והוא נהנה בכל ליבו ונפשו מהשקט של הקיץ. בעוד שמסיימי תיכון אחרים כבר חיכו לתחילת הלימודים בקולג' בסתיו או תכננו הרפתקה לשנת ההפסקה בין התיכון לקולג', לדני היה ברור שהוא צריך יותר מחופשת קיץ קצרה. הוא לא רצה להתחיל שום דבר בסתיו, אלא פשוט להיות בבית.

כשביטאתי את דאגתי לחוסר התוכניות והמטרות שלו, הוא הרגיע אותי שהוא פשוט צריך קצת "להצטנן", כדי להתאושש מארבע עשרה שנות הלימודים שלו, ושהוא ינצל את הזמן כדי לבנות עסק רשמי של הרכבה/תיקון/ייעוץ במחשבים. למעשה היו אלה רגעי זהב. הוא היה בבית רוב הזמן ומכיון שאני עובדת מהבית, בילינו יחד שעות ותוך כדי כך נקשרנו יותר ושיתפנו זה את זה ברמות שלא היו לנו קודם.

בינואר, שכנעתי אותו להתחיל ללמוד בקולג'. הוא נרשם בחוסר רצון לשלושה קורסים באוניברסיטת מטרו סטייט, במרחק 15 דקות מהבית. הוא היה יכול להתקבל לקולג' קרוב לטכנולוגיה ולהתחיל מיד להתמקד במחשבים, אולם הוא לא רצה להגיש בקשה או לגשת לראיון. הופתעתי מחוסר הרצון שלו להשקיע אפילו טיפונת מאמץ, אולם חשבתי שהחיים שלו כבר היו מלאים במחשבים, ועם תוספת של קצת פילוסופיה, מדינאות ומוסיקה יתרחבו אופקיו.

מה שלא קלטתי זו השקיעה המהירה בהתלהבות שלו. הוא דיבר במונחים רחבים על תוכניות לעתיד, אולם בפועל הוא לא עשה דבר. הוא טען שנהנה מהלימודים ומהדיונים, אולם עזב שניים מהקורסים בגלל שהרגיש מוצף.

ושוב, שקע לדיכאון עמוק. הוא שיתף אותי בהרגשה שלו שהוא מוכן למות, אולם חוסר המוטיבציה שלו התגלה גם בתחום הזה. הוא לא רצה באמת להרוג את עצמו, הוא פשוט רצה להיות מת. הוא אפילו תהה בקול כיצד הוא יכול לגרום לזה לקרות, "אולי אני יכול פשוט להיכנס לאזור של כנופיות עם בגדים בצבע הלא נכון?"

הוא שאל אותי אם אני באמת חושבת שהוא חייב לסבול לנצח, רק כדי לחסוך מהמשפחה את הצער על אובדנו

שוחחנו פעמים רבות על רגשותיו. הוא הסביר לי שהוא חי בכאב ושהחיים שלו לא שווים. הוא ביקש ממני סיבה למה להמשיך לחיות. אולם משום שהוא כבר לא האמין בתורה, לא יכולתי לשתף אותו במעיינות הידע התורני שלי.

קראנו באתרים תחת הכותרת "למה לחיות". סיפרתי לו על נפלאות העולם, וכמה הנאה העתיד טומן בחובו. הוא אמר לי כמה קשה העולם וכמה סבל עוד מחכה לו. אמרתי לו כמה הוא חכם ויצירתי וכמה הוא יכול לתרום לעולם. הוא אמר לי כמה זה מלחיץ ואיך העולם יאלץ פשוט לשרוד בלעדיו.

אמרתי לו כמה כולנו אוהבים אותו ואיך נישבר אם הוא כבר לא יהיה כאן. והוא שאל אותי באופן רטורי, אם אני באמת חושבת שהוא חייב לסבול לנצח, רק כדי לחסוך מהמשפחה את הצער על אובדנו. אני כן. הוא לא.

כמה שבועות אחר כך הוא בלע רעל. מצאתי אותו כשריאותיו מתאמצות לשאוף אויר, אולם הוא כבר היה חסר הכרה ופניו שלוות. החובשים באו ולקחו אותו לבית חולים. צוות שלם של רופאים ומומחים עבדו עליו, אולם למרות מאמציהם הרבים הוא חמק מבין ידיהם.

הרב הגיע ופסק שאין צורך במאמצי החייאה נוספים. הוא אמר "שמע ישראל" ווידוי בקול, ואז כולנו חיבקנו ונישקנו את דני כשהניצוץ האחרון של חייו דעך. לחצתי את ידו בחוסר אמון אוהב, "השגת בסוף את רצונך..." בני הקטן נפטר.

!!!התאבדות

על פי ההלכה התאבדות היא מעשה נורא. אסור לאדם לשים קץ לחייו. מי שעושה זאת נענש חמורות בעולם הבא. לא יושבים שבעה על מתאבד, ולא נוהגים את יתר מנהגי הקבורה.

למרות שהוא בלע את הרעל בכוונה, פטירתו נכנסת לקטגוריה של מוות מדיכאון

הרב הבהיר לנו באופן חד משמעי שמותו של דני אינו נחשב התאבדות. למרות שבלע את הרעל בכוונה, מותו משתייך לקטגוריה של מוות מדיכאון. מחלת נפש, הוא הסביר, יכולה להיות קטלנית, לא פחות מכל מחלה שפוגעת בחלק אחר של הגוף. כשמישהו חולה במחלת נפש, הוא אינו חופשי לגמרי בבחירותיו, ולכן אינו נחשב אחראי עליהם.

חשוב מאוד לדעת שלמרות שהמלה 'התאבד' אומרת שהאדם איבד בידיו את חייו, זה עדיין לא אומר שהיהדות כוללת את כל מי שהתאבד בקטגוריה ההלכתית הזאת. דיונים הלכתיים בנושא מופיעים בגמרא ובספרי הלכה מאוחרים יותר, ובפרט באלה שנכתבו בתקופת מסעי הצלב, אולם אף אחד מהם אינו מיחס איבוד-עצמי-לדעת-בשל-מחלת-נפש לקטגוריה של התאבדות.

קיימנו את כל הטקסים והמנהגים שעושים לכל נפטר יהודי אחר, והוא נקבר בתוך בית הקברות. כולנו ישבנו עליו שבעה: חמישה אחים ושני הורים, ובני הקהילה זרמו אל ביתנו כדי לנחם אותנו. בעלי אמר עליו קדיש שלוש פעמים ביום, ובגלל שלדני לא היו ילדים, בעלי ימשיך לומר עליו קדיש במשך כל השנה, למרות שתקופת האבלות הרשמית של ההורים מסתיימת לאחר שלושים יום.

מובן שהאבל שלנו לעולם לא יסתיים. אנחנו הוריו והוא התינוק שנו, הילד הכי קטן. הילד הנצחי שלנו יישאר באמת ילד לנצח.

אני לא כל כך יודעת מה לומר כשאנשים שואלים אותי בני כמה ילדיי. האם אני צריכה לומר שהקטן שלי בן 19? כמה זמן אני צריכה להגיד את זה? או שאני צריכה לומר שהכי קטנה החדשה שלי בת 20, ולהמשיך ולעלות עם הגיל שלה?

חודשים אחר כך, אני עדיין מוצאת את עצמי מוטרדת ומתגעגעת. איך הוא היה יכול לעשות את זה? איך זה יכול להיות כל כך סופי? איך זה יכול להיות כל כך מציאותי? אני תוהה אם הוא היה משנה את דעתו, אילו הוא היה יודע אז את מה שנשמתו בעולם האמת יודעת היום. אולם זהו ניסיון להבין את מעשיו עם המוח הרציונלי שלי. אני חייבת להזכיר לעצמי כל הזמן: מותו של דני לא היה רציונלי. הוא זכה לחיים הכי טובים שיש כמעט בעולם, ושהיו מאז בריאתו. היה לו בית אוהב, הורים דואגים ותומכים, אחים מקבלים וחביבים, משאבים נוחים אך לא מופרזים, מדינה חופשית ובטוחה ואת אביזרי הנוחות והבריאות שמציעים החיים בעולם המודרני במאה העשרים ואחת. מי לא היה רוצה לחיות במצב כזה? אנשים עם הרבה פחות, שחייהם הרבה יותר גרועים, דבקים בחייהם בכל כוחותיהם.

מדענים יכולים לראות במחלת נפש חוסר מזל אקראי. חכמינו מלמדים אותנו שאין דבר מקרי. כל גוף, כל מערכת של נסיבות חיים, מעוצבים בזהירות ובאהבה על ידי האלוקים. כל נשמה נבחנת ומוכנסת לאריזה חיצונית שנתפרה במיוחד עבורה, ומקבלת את מערכת הכלים המדויקת שנחוצה לצמיחתה ולהשלמתה הטובות ביותר במשך שהותה על פני האדמה. כל פרט נלקח בחשבון. מה שנראה אולי חשוך, הוא בעצם הדרך אל האור; מה שנראה כל כך קשה, הוא בעצם נתיב לצמיחה; מה שנראה כמו דרך ללא מוצא, הוא באמת דלת לעולם שלם חדש.

אני לא יודעת למה נשמתו של דני ירדה לגוף עם מחלת נפש, אבל אני יודעת שלאלוקים הייתה סיבה

אני לא יודעת למה נשמתו של דני הייתה צריכה להגיע לעולם עם מחלת נפש, אבל אני יודעת שלאלוקים הייתה סיבה. ושאלוקים בחר בנו, בהוריו, אחיו וסבותיו באהבה, ללוות את דני במשך 19 השנים ושלושת החודשים בהם הוא היה כאן. לא רק דני היה צריך את מחלת הנפש שלו, גם אנחנו היינו צריכים אותה. חישוביו של אלוקים מושלמים, והוא הבין שכל אחד מאתנו צריך את שנות העליות והמורדות האלה, שנים מלאות בתסכולים ובצמיחה בהתנסויות האישיות שלנו עם דני, ובמאמצים שלו ושלנו להתמודד עם היומיום.

למרות שאנחנו נורא מתגעגעים אל דני, אנחנו מתעקשים לא לראות את חייו ככאלה ש"נגדעו באיבם". למרות שהיינו רוצים שהוא יישאר אתנו, אנחנו יודעים שאלוקים שולח כל אדם לעולם למסע ייחודי, ושחלק מהמסעות מסתיימים מוקדם מהאחרים. החלק במסעי שכלל את דני היה קשה ומענג, מקסים ובודד, מרגש וכל כך עצוב. לא הייתי מבקשת את הניסיון הזה, אולם כעת כשעברתי אותו, לא הייתי מוותרת על מה שלמדתי והרווחתי ממנו, עבור חיים של רוגע ושלווה. למרות שצערי על אבדנו הוא כמו זרם תמידי שקולח בעולמי הפנימי, אני מודה ושמחה על הזמן שהיה לנו יחד.

לעילוי נשמת דניאל משה ע"ה בן אפרים אדם הלוי

תוכלו לקרוא עוד על דני (אנגלית) ב http://www.abiteoftorah.com/doni-bulow.html. ובאתר ההנצחה שהכינו לו חבריו http://w1n5t0n.net/

ברצוני להודות ברבים לאמי, אורלי סטיילס על חשיבתה השקולה, על הבנתה העמוקה את דני, ועל כל התמיכה הרגשית לו ולנו. וכן, להודות לחמי וחמותי, טובה ונורמן בולאו, שמימנו את בית הספר המיוחד של דני. הלימודים שם היו יקרים, ואנחנו לא היינו יכולים לאפשר לו אותם בלי עזרתם הנדיבה והמתמשכת.

22/10/2015

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 11 תגובות ב-11 דיונים

(11) שחף, 6/9/2016 06:49

וואו וואו וואו.

עליזה, זכית לגדל נשמה גדולה מאוד מאוד . נשמה גדולה ,עד שגבולות העולם הזה היו צרים בשבילה. תודה ששיתפת אותנו !!!!

(10) שרון, 30/10/2015 11:34

תגובה

בתור אמא אניממבינה לליבך ורק רציתי לחבק אותך חיבוק חם ואוהב ותומך ומעריך שרון

(9) נעמה, 27/10/2015 05:40

איזו אשה מהממת וחזקה

והכתיבה מדהימה ומרגשת מאוד

(8) Yameet, 26/10/2015 22:05

psych drugs

Just for your information,I do not believe that your child was born with a mrntal illness.It sounds that he was born very very very able,more then most of us. The problem was that as soon as he was put in the hands of the psychiatriests,they labeled him with whatever illness and put him on psych drugs that slowly killed him.those side effects of those drugs are terrible and many kids or adults just feeling worse and worse,many commit suicide at the end.I know from my experience that psychiatry and it's solutions to the human mind and suffering is wrong wrong wrong.you are an amazing parent and I hope Danny is at peace now.

(7) חנה, 26/10/2015 19:31

את גדולה מהחיים! מן השמים תנוחמו

תודה ששתפת אותנו. יש לך שליחות גדולה להורים המתמודדים עם קשיים שכאלו. שנתבשר בשורות טובות ונזכה לגאולה השלמה במהרה!

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub