לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




הענן האירני

הענן האירני

ענן הפטרייה וענני הכבוד – הרהורים על אירן סף גרעינית.

מאת

במשך חג הסוכות, נשאתי עיניי למרומים ובחנתי היטב את העננים. לא רק בגלל שעברתי לגור בסוכה למשך שבעת ימי החג, וניסיתי לחזות את מזג האויר ההפכפך, אלא גם משום שחשבתי על משהו יותר קיומי: ענן הפטרייה.

אירן נתונה במירוץ לחימוש אטומי. אורניום מועשר מאלפי צינטרפוגות הועבר לבונקרים תת קרקעיים. הטיל האיראני – שיהאב 3, בעל טווח של כמעט 2,100 ק"מ - נוסה בהצלחה. צוותות איראניים עמלים לרכז את הרכיבים השונים שדרושים להרכבתה של פצצת אטום: מרעומים, טילים לנשיאת ראשי הנפץ ומערכות שיגור. לא מדובר ב"פרויקט תמים לייצור חשמל".

מטרתה הראשונית של איראן היא ישראל. בין אם יהיה זה איומו החוזר ונשנה של מחמוד אחמדינג'אד "למחוק את ישראל מהמפה", או הבהרתו של ההאייתוללה הגדול שישראל היא "גידול ממאיר שחייבם להסיר", או חזונו של מפקד העל הצבאי חסן פירוזאבאדי "השמדה טוטאלית של הישות הציונית" – 6 מיליון יהודים בישראל נתונים תחת איום קיומי. רק לפני שבועיים, חזר אחמדינג'אד על מטרת ההשמדה הזאת ב"קודש הקודשים" של האו"ם.

הלחץ כאן אדיר. שמונים אחוז מתושבי הארץ מתגוררים באזור המרכז, על שטח צר יחסית. וכל זה יכול להימחק על ידי פצצה אטומית אחת.

אף אחד מאיתנו אינו יכול לשער את גודל הזוועה שעלולה להתרחש. פצצות אטומיות היום חזקות פי אלף מאלו שהושלכו על יפן, ועבור יהודים שכבר עברו שואה אחת לא מזמן, לא מדובר ברטוריקה בלבד.

אזהרתו של ניצול השואה אלי ויזל מהדהדת בראשי: "למדנו לקחת את מילות השנאה של אוייבינו ברצינות".

אשליית ביטחון

בכל פעם שאני משוחח עם חברים מחו"ל הם שואלים: "אתה מפחד?"

התשובה שלי היא: "מודאג – כן, מפחד – לא".

משמעות הדבר היא שלא הכל כאן מייאש ומדכא. סקר חדש של המכון הישראלי לדמוקרטיה מראה שלמעלה מ-75% מהישראלים אופטימיים ביחס לעתיד המדינה. ובכל זאת, אני חידשתי את ערכות המגן של משפחתי ורכשתי מוצרי מזון משומרים ומים מינראליים. כשאני מדבר על זה עם חבריי, רובם מסכימים שזה רעיון טוב (ולמען האמת נראה לי שאלה שלא עושים את זה נמצאים בהכחשה).

אבל לא, אני לא מפחד מענן הפטרייה האיראני משום שאני מודע לכוח הרבה יותר עוצמתי: ענני הכבוד. בארבעים שנות מגוריו של עם ישראל במדבר, המן שימש להם מזון, הבאר נתנה להם מים וענני הכבוד סיפקו הגנה סביב השעון מפני אויבים וגורמים שונים – דבר נחוץ במיוחד לעם שחנה בסוכות רעועות.

באותם ימים, נס השמירה האלוקית היה גלוי וברור

נס זה לא נשכח, ומדי שנה בחג הסוכות אנחנו יוצאים מבתינו ועוברים לגור בסוכות שאנחנו בונים בחצרות, מרפסות ומגרשי חניה. אין זה מס שפתיים תיאורטי או סימבולי בלבד. במשך שבעה ימים אנחנו מתייחסים לסוכה כאל מקום המגורים המלא שלנו: אוכלים, לומדים, מבלים ואפילו ישנים בה. ובכך, אנחנו חוזרים למצב ההגנה הניסי ששמר על עם ישראל בתקופת ראשית הקמתו.

ובכל זאת קיים שוני מהותי אחד: באותם ימים, נס השמירה האלוקית היה גלוי וברור. היום, עלינו להתאמץ הרבה יותר כדי להשיג את מה שהמקובלים מכנים "צילה דמהימנותא" – צל האמונה.

זו אינה משימה פשוטה. בימי קדם, אנשים היו הרבה יותר מסונכרנים לריתמוס הרוחני הטבעי. עונת הקציר והתלות בגשם החדירו את הכרת תודה לבורא העולם. כנופיות שודדים ומלכים אלימים גרמו להעריך כל יום שחלף בשלווה.

היום הרבה יותר קשה להתחבר לזה. המזון מצוי בשפע בכל ימות השנה ואיש אינו צריך לשאת עיניים למעלה כדי לחזות מה אומרים לנו העננים. חדשות, קניות וחברים כולם נמצאים במרחק הקלקה בלבד, ואנחנו נהנים מכל זה כשאנחנו יושבים בבית ממוזג עם גגות מחושלים בפלדה ושער ביטחון בכניסה – כשהכל מוגן על ידי מוסדות הדמוקרטיה.

אשליית הביטחון הזאת היא מה שהרבנית ציפורה הלר מכנה "האשלייה המזיקה ביותר שמונעת מהעין הפנימית שלנו להבחין בנוכחות הא-ל".

ואת זה בדיוק באה הסוכה לתקן. אנחנו עוזבים את בתי הבטון והלבנים על מנת להתנסות בתחושה של פגיעוּת, לאמן את עצמנו למצוא מקור ביטחון שונה, קבוע יותר ואמין יותר. מה שהרב עקיבא טאץ מגדיר כ"תרגול בביטול האגו", עבודה על בניית אמונה במקור רוחני, ולא בתחום החומרי שבשליטה האנושית.

לשם כך נכנסנו להתנסות בכל רמ"ח אברינו ושס"ה גידינו – כשהיינו מוקפים בדפנות הסוכה, מודעים לזרועותיו החובקות של האלוקים.

כוח ניסי

אין מקום שבו המסר הזה מכריע יותר מאשר בארץ. בשבעים השנים האחרונות, ישראל עמדה פעמים רבות על סף השמדה, כשהרבנות מספקת תכריכי קבורה ברחבי הארץ ומתכוננת להפוך גנים ציבוריים לבתי קברות המוניים. ובכל זאת, כשהכל נראה חסר תקווה, תמיד מתערב אותו כוח ניסי:

  • בשנת 1942 כוחות נאציים בפיקודו של רומל שהיו בדרכם לטבוח את יהודי ארץ ישראל, נבלמו באל-עלמיין שבמצריים. סופת חול עזה עטפה את הטנקים הגרמנים והובילה את כוחותיהם בעיוורון אל מעוזי האוייב.

  • בשנת 1948, ללא כל תוכנית ועם שלושה טנקים בלבד, הכוחות הישראליים המאולתרים הדפו את ניסיון ההשמדה של שבעה צבאות ערביים מאורגנים.

  • ושוב, בשנת 1967, על סף השמדה בשל תקיפה בשלוש חזיתות של מצרים, סוריה וירדן, ישראל השיגה ניצחון בזק במלחמת ששת הימים – והחזירה את ירושלים לידיים יהודיות.

  • במלחמת יום כיפורים, בשנת 1973, כשמצרים וסוריה פרצו את מערכי ההגנה הישראלים ואיימו לפלוש למרכזי האוכלוסיה, נשיא ארה"ב, ריצ'רד ניכסון - שהיה שקוע בפרשת ווטרגייט ולכן לא היה לו מה להפסיד מבחינה פוליטית – הורה במהירות על חידוש האספקה הגדול בהיסטוריה, והעביר ברכבת אווירית לישראל טונות של תחמושת, טנקים ומטוסים.

  • במלחמת המפרץ בשנת 1991, כשטילי הסקאד של סאדם חוסיין פגעו ישירות במבני מגורים בישראל, כמעט ולא היו לנו אבדות.

אנחנו מעריכים ומודעים למאמציהם הבלתי נלאים של חיילי צה"ל והדיפלומטים הישראליים להגן על גבולותינו ולקדם את ענייננו. תגובתנו הפיזית חשובה כמובן לא פחות, אבל אנחנו מבינים גם שההצלה מאחיזת המלחציים של איראן אינה תלוייה בסופו של דבר באסטרטגיה פוליטית זו או אחרת או בכוח צבאי. כאמירתו המפורסמת של דוד בן גוריון, שהיה רחוק מלהיות יהודי שומר תורה ומצוות: "בארץ ישראל, מי שלא מאמין בניסים הוא לא מציאותי".

התורה אומרת שכשבני ישראל היו במצרים, רק אחרי ש"וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵינוּ" אז "וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ" (דברים כו, ז). היינו צריכים להגיע עד לשפל המדרגה, כדי להבין שאין עוד שום אפשרות אחרת חוץ מלפנות לאלוקים. ובאותו רגע, הגאולה יצאה לדרכה.

בדיוק בשביל זה חגגנו את חג הסוכות – כדי להגיע לנקודה שבה אנחנו מכירים בכך שאלוקים הוא האופציה היחידה שלנו. זוהי משימתנו האישית ותפקידנו הלאומי.

נכנסים לפעולה

ובכל זאת זה לא אומר שאנחנו צריכים לסמוך על הנס.

אלוקים הכניס אותנו אל עולם המעשה, שבו אנחנו אמורים לפעול כדי ליצור שינוי חיובי. לא בגלל שהוא צריך את זה, אלא בגלל שאנחנו צריכים ליצור שינוי בתוכנו וסביבנו. זאת המשמעות של תיקון עולם – עיקרון היסוד של היהדות.

אם זאת לא קריאת התעוררות, אז מה זה?

מצד אחד, וודאי שיש דברים רבים שאנחנו יכולים לעשות, הן בתור מדינה והן בתור אנשים פרטיים, במיוחד מהפן ההסברתי, אך מצד שני, אנחנו חייבים להבין היטב שההשתדלויות שלנו אינן יוצרות את התוצאה הסופית או פוגמות בה. כפי שאומרת המשנה (אבות ב, כא): "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה". זוהי האנומליה היהודית הקלאסית: אנחנו אמורים להשתדל, אולם בכל זאת התוצאות מונחות כל כולן בידי אלוקים.

זאת הדרך בה אנו צועדים היום. אני מוטרד מכך שאיננו מתעוררים מהאיום. אדם שמנסה להיכנס לנעליו של היטלר מבקר בניו-יורק, חושף בגלוי את כוונותיו, לא פחות ולא יותר ביום כיפור, והיכן המחאות? איפה השערוריה? אם זאת לא קריאת התעוררות, אז מה זה?

הנושא הוא עצם קיומנו. ישראל היא מדינה קטנטונת המוקפת בים של 250 מליון ערבים, שיושבים על שטח גדול פי 640 עם משאבי נפט עצומים. הפונדמנטליסטים המוסלמים קוראים לג'יהאד – מלחמת קודש לסילוק אלים של הכופרים מאדמתם.

ואכן, פרק י"ד בזכריה מדבר על המלחמה העתידית של גוג ומגוג, כשכל העולם יקום על ירושלים וינסה לסלק את היהודים. וכך כותב הזוהר (וכן רבי משה קורדובירו, מקובל בן המאה ה-16):

ובני ישמעאל עתידים בזמן ההוא לעורר יחד עם כל עמי העולם לבוא לירושלים... ויתאספו כל העמים ויעשו עצת שלום ביניהם ויתהפכו לישראל להשמיד, מפני שהקימו להם מלכות, ותהא עת צרה ליעקב, אומנם לא יבוא לשבר, אלא ממנה ייוושע.

ישראל היא רק המטרה הראשונה, אך לא היחידה. הזרם האיראני הפתוגני של האית'נה עשריה (התרסריים) אינו שואף לפחות ממהפכה עולמית המוכתבת במלואה על פי חוקי השריעה.

אולם אני בכל זאת מאמין שאין מקום לפחד.

יסוד מסתורי

אמנם עלינו לעשות מאמצים סבירים בתחום ביטחון המולדת, אולם אין די בכך. איננו מסוגלים לשער את מזימותיו ואורך ידו של הרשע. אנחנו יכולים לעשות את הטוב ביותר שביכולתנו, להסתתר מאחורי חומות בצורות אבל לעולם לא נהיה בטוחים לגמרי. העולם הוא זירה יותר מדי בלתי צפויה, ומחשבותיהם של אנשי הרשע עמוקות ואפלות.

פרופסור ניקולאי ברדייב תיאר (במוסקבה בשנת 1935) את סוד קיומו של העם היהודי:

"גורלם [של היהודים] ספוג ביותר מדי "מטאפיזיקה" מכדי שניתן יהיה להסבירו במונחים מטריאליסטים או היסטוריים... קיומם של היהודים, עמידותם בפני השמדה, כושר עמידתם תחת מצבים הזויים לחלוטין והתפקיד הגורלי שהם ממלאים בהיסטוריה; כל אלה מצביעים על יסודותיו המיוחדים ואפופי המסתורין של גורלם."

היום יסודותיו המיסתוריים של הגורל היהודי חשובים יותר מאי פעם, והמסר שחווינו בחג הסוכות רלוונטי יותר מאי פעם. המדרש אומר שהליכה בעקבות ענני הכבוד היא מצווה לכל הדורות. לכל יהודי ויהודי, הן כפרט והן ככלל, יש ענן שמגיע כדי להנחותו.

ובכל זאת עלינו לחפש את הענן. עצם טבעו של הענן הוא נצחי, מעבר לתפישתנו, מעבר להבנתנו. כך גם אלוקים שבכוונה אינו מגלה את עצמו יותר מיד בבירור, כדי שנוכל לרכוש את הזכות לחפש אותו ולבחור. אולי לא תמיד קל למצוא אותו, אבל הוא בהחלט קיים.

וכך, ישבנו בסוכות והבטנו מבעד לסכך הרופף שמעלינו, אל מרחבי הכוכבים העצומים שאיפשרו לנו הצצה קטנה אל כוחו האינסופי של האלוקים. וכשרוחות הסתיו נשבו אל תוך הסוכה, הצטמררנו מעט מהקור, אבל בהחלט לא מפחד.

14/10/2012

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 7 תגובות ב-7 דיונים

(7) מישהו, 16/10/2012 20:20

אויביינו

אני רוצה לראות שאלוקים בעצמו יפציץ לאיראנים את מתקני-הגרעין של איראן וישמיד את כל הטרוריסטים האיסלאמיים הקיצוניים, ואז נדבר מותק שלי.

(6) דלי-ה וולוסקי, 16/10/2012 13:24

הענן האירני

קראתי את ששלחתם בענין הענן האירני.......,וחשבתי שאולי כדאי לתת רעיונות לאנשים שאינם קשורים לגופים דתיים כלשהם-מה אפשר לעשות וכיצד לקדם את הגאולה באופן אישי....כאינדיבידואליסטים....אנשים לא משנה מצבם הדתי כל עוד פועם בהם לב יהודי יכולים לעשות המון...כולם בעלי חסד ורצון לנתינה צריך רעיונות הפעלה.....ואנשים עם רצון.....בברכת ענני גאולה תיכף ומיד..........................

(5) טובה, 14/10/2012 15:19

ממה יש לפחד?????

הרי כבר נאמר בנבואות שזה מה שיקרה בזמן משיח, כמו שרבי עקיבא צחק כאשר ראה שועלים יוצאים מקודש הקודשים, כך אנחנו צריכים לצחוק "צוחק מי שצוחק אחרון" הרי נבואות אחרית הימים מתחילות להתממש (החל מסימני עקביתא דמשיחא, שליטה של הערבים בעולם, והצרות שיבואו על ראשנו, "ישמע - אל ויעזרם". נקווה שרק התהליך יהיה קצר ושנהיה בין הזוכים "לפני בוא יום השם הגדול והנורא" ו"ביום ההוא יהיה.........ושמו אחד" אנא, התחילו באהבת חינם ולא רק לפלקטים. בברכת "רוצים משיח עכשיו"

(4) אבי, 14/10/2012 14:40

אהבתי

אהבתי את תוכן הכתבה ואת אופן הצגת התוכן.יישר כוח. אין לנו על מי לסמוך.אלא רק על אבינו שבשמים.האחד והיחיד .שהציל אותנו בעבר ויציל אותנו היום ובעתיד.

(3) אריאל, 14/10/2012 14:31

אל לנו לשכוח את הכרת הטוב לרבי יעקב אביחצירא.

הגר"מ אליהו זצוק"ל סיפר שכאשר הנאצים התקרבו לא"י, אחד מגדולי הצדיקים בא"י חלם שנתגלה אליו רבי יעקב אביחצירא, ושאל אותו מדוע אינו בא להתפלל לה' על ציונו. בעקבות כך, הוא נסע עד למצרים (לדמנהור), ובזכות תפילתו נעצרו חילות הנאצים. סיפור זה מפורסם, ורק ראיתי לנכון להזכיר אותו כאן. (כמדומני שזה נזכר ב'אביהם של ישראל', באחד מהחלקים.)

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub