נהיה פופולארי היום, לכתוב או להסריט סיפורי פשע על פי מקרים אמיתיים של המשטרה והבולשת. יש לי הרגשה, שכל 'סיפורי המצוות האמיתיים' שלנו מתועדים ומתויקים במעין ארון משרדי שמימי. למרות זאת, הייתי רוצה לתעד בעצמי סיפור מצווה אחד עליו שמעתי, ולשתף בו גם אתכם.

כשחברתי חנה עברה דירה לפני כ-10 שנים, היא רצתה לעשות משהו שיכניס ברכה לביתה החדש. היא חשבה שאולי מצווה חדשה תוכל 'לעשות את זה'. היא התייעצה עם חברה שהציעה לה לקבל על עצמה משהו שקשה לה לעשות (החברה לא הייתה אני; אני הייתי מציעה לה לזרום עם הכוחות שלה).

חנה החליטה להתחיל לבקר חולים בבית החולים. אבל לא סתם חולים – דווקא חולים במחלות קשות במיוחד; חולים בטיפול נמרץ, בתרדמת, על סף המוות. היא הייתה נכנסת לחדריהם, יושבת לצידם ומדברת, לפעמים היא הייתה זוכה לחיוך בתגובה, ולפעמים היא לא הייתה יודעת אם בכלל שמעו אותה.

רב בית החולים - גבר בגיל העמידה – היה המורה הרוחני שלה. הוא לימד אותה במילים ומעשים כיצד לעזור לאנשים האלה, וכיצד לגרד את קרקעית מאגרי העוצמה, כדי לעטות חיוך ולהיכנס בקלילות לחדר נוסף. "הוא המחיש לי איך עושים חסד בצורה שמעולם לא ידעתי שקיימת", סיפרה לי חנה.

העבודה גבתה את מחירה - לא תמיד החולים שמחו לקבל אותה. לא תמיד הסוף היה טוב - אולם בכל מצב, רב בית החולים נשאר לצידה, דרבן אותה ונתן לה עידוד וכוח להמשיך.

לרוע המזל, בשלב כלשהו הרב עצמו חלה. חנה איבדה את מקור העידוד שלה, וגרוע מכך, בכל פעם שראתה כיצד הרב מתייסר במחלתו הקשה, היא הרגישה כיצד מאגרי הרצון שלה מתרוקנים עוד יותר. פתאום כבר לא היה לה ברור אם יש בכלל תועלת במעשיה. כל הספקות הישנים חזרו אליה – "במילא אף אחד לא שומע אותי, אז מה העניין?" עד שהיא כבר לא הייתה בטוחה אם היא מסוגלת להמשיך ולהתנדב בבית החולים.

אבל ה' ידע שמעשי החסד של חנה חשובים, והוא נכנס לתמונה. 'במקרה' חנה הייתה צריכה ללכת לבדיקות אצל הרופא, ובמשך הבדיקה, היא שתפה אותו בספקותיה ותהיותיה.

הרופא שמע את הדברים וסיפר לה סיפור מדהים על אחותו, שבצעירותה חלתה במחלה יוצאת דופן, שכתוצאה ממנה הייתה בתרדמת במשך ששה חודשים. אחותו הייתה ממש אסירה בתוך גופה חסר התנועה. במשך החודשים האלה היא יכלה לשמוע כל מה שנאמר סביבה, אולם פשוט לא יכלה להגיב.

מאמצייך אינם לבטלה

המבקרים, במיוחד אלה שדיברו הרבה, היו קו החיים שלה. כשבסופו של דבר היא יצאה ממצבה הנוראי, היא יכלה לצטט שיחות שלמות מילה במילה. "המילים האלה החזיקו אותי בחיים, החזיקו אותי מחוברת למציאות, נתנו לי משהו להיתלות בו", היא אומרת תמיד.

"מאמצייך אינם לבטלה", אמר הרופא לחנה, וסיפר לה על ניסיון אישי נוסף.

"סבתא שלי הייתה חולה בשלבים מתקדמים מאוד של אלצהיימר. היא שהתה במוסד, ולא זיהתה אף אחד מאיתנו כשבאנו לבקר. סבא שלי אמנם גר איתנו, אבל הוא היה יותר מידי חלש כדי ללכת לבקר אותה, ומעבר לכך, היא במילא לא זיהתה גם אותו. המצב הזה נמשך 10 שנים ארוכות, עד שסבא שלי נפטר. הסתפקנו אם יש בכלל טעם לספר לסבתא על מותו של סבא, שהרי אם היא במילא לא מבינה שום דבר, מה התועלת במילים? בסופו של דבר, החלטנו שמגיע לה לדעת (תהיה מה שתהיה המשמעות של "לדעת" במקרה שלה). אבא שלי נסע למוסד בו היא שהתה והסביר לה בעדינות שבעלה נפטר. שעה אחר כך, נפרדה נשמתה של סבתא מגופה. אין לנו ספק שהיא שמעה והבינה מה שאבא שלי אמר לה".

הסיפורים האלה שינו את צורת ההסתכלות של חנה. בזכותם היא למדה להעריך את כוחן של המילים, ולמצוא את התועלת הנסתרת של מעשיה. היא הפסיקה להרגיש כאילו היא מבזבזת מילים לשווא, והייאוש מחוסר הטעם שבמאמציה עזב אותה. היא הבינה את המשמעות האמיתית ואת הפוטנציאל שבפעולותיה. היא הודתה על הקשיים עליהם התגברה, ושמחה מההתנסות שבעשיית דבר שקשה לה.

ההבנות האלה עודדו אותה, גרמו לה לחוש שהיא עושה דבר חשוב, והשיבו לה את הכוחות להחליט לחזור שוב להתנדב בבית החולים. יחד עם זאת, חנה הרגישה שהיא מעוניינת באתגר חדש, בדרך שונה להשפיע טוב. היא שאפה לעשות צעד נוסף אל תוך טריטוריה חדשה ובלתי מוכרת.

ושוב ה' נכנס לתמונה. זמן קצר אחר כך, בתה הגדולה של חנה ילדה תינוקת יפהפייה - נכדתה הראשונה. חנה עקבה אחר הלידה, ופתאום הבזיקה בה הארה. למרות שלא כל הלידות במחלקה יהיו של נכדיה, כאן בדיוק היא רוצה לעבוד - בהבאת חיים לעולם!

היום, חנה עדיין מתנדבת בבית החולים – בתפקיד של תומכת לידה. היא עושה זאת בשמחה ומתוך הבנה ואהדה, שלא היו בה אלמלא המסלול המיוחד בו עברה.

הרב, ידידה ומורה הרוחני, נפטר ממחלתו, אבל החסד והנדיבות שלו ממשיכים לפעום דרך חנה, כאשר היא תומכת באימהות המביאות דור חדש לעולם.