לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




בין ההימליה לג'ימייליה

בין ההימליה לג'ימייליה

למה ללכת לצוקים והרים גבוהים והרי ההימליאה? בוא קודם נדבר על הרי הג'ימייל והעבודה ושאר הדברים ששותים לנו את הזמן שאמור להיות מוקדש לילדים.

מאת

 אסון נחל 'צאלים' בשבוע שעבר: ד"ר עמרי ניב נהרג כשנפל מצוק בעת שניסה להציל את בנו עילאי, ע"י כך שחיבק ועטף אותו. למחרת כותרות העיתונאים נמרחו בגבורת האב ובטרגדיה.

מובן מאליו? לא יודע. אנחנו חיים היום בעולם של חוסר וודאות מופגן. רוצה להאמין במשהו? להיות בטוח בקרקע שמתחת לרגליך? האם חסרים הורים מתעללים ורבנים מטרידים? בעולם משוגע שבו האמת מופיעה עם לוק של זאב עם משקפי סבתא וורודים ושיניים גדולות, אקסיומת החיים הזו נהפכה למרגשת במיוחד, כשסוף סוף מגיע אבא ועושה את מה שמצופה מכל אבא לעשות.

ואז, כל האייטם נמשך יומיים.  בסך הכל. תוחלת החיים המרשימה של ארוע שמקפל בתוכו את חורבן הבית. בכיתי. בקול. ובשקט. התכווצתי כהורה. אבא שבשברירי שנייה מתנהג כמו אבא ומוסר את נפשו בשביל חיי בנו.

 

*  *  *

אני חושב על ד"ר עמרי ניב. הורה שהאינסטינקטים הקמאיים שלו להגן על בנו בגופו, לבטל את עצמו בשבילו, העמידו מראה חותכת וברורה לכל הורה ששומע על המקרה הזה, שגם המילים השורפות ביותר מתאדות כשהן נדרשות לתאר אותו.

אני חושב על מאות אלפי ההורים ששמעו על המקרה במכונית, בתור לסופר, בכניסה לבנק וישר חשבו לעצמם:

"ואיך אנחנו היינו מתנהגים?"

ואתה כל כך רוצה לנחם את עצמך. להרגיע. להבטיח לעצמך שגם אתה הורה טוב ומסור ששם קודם כל את טובת ילדיו בראש סדר העדיפויות. אבל למה ללכת כל הזמן למקרי קיצון? צוקים והרים גבוהים והרי ההימליאה. בוא קודם נדבר על הרי הג'ימיילה והעבודה ושאר הדברים ששותים לנו את הזמן היקר הזה שאמור להיות מוקדש לילדים בקשית. כי בדיוק הרגע הגיע עוד מייל ממש חשוב והנה נשאבו לנו עוד דקות יקרות שלא יחזרו. ופתאום אתה מרים את העיניים האדומות שלך מהמסך ומגלה שהתינוק הקטן שלך התחיל בכלל ללכת ומחכה שתתייחס אליו, אבל גם את זה פספסת כי בדיוק היית עסוק בלהציל את העולם.

*  *  *

בערב הגיעה ההודעה: עילאי נפטר. הרגשתי שהעצבות מטביעה אותי. באמצע הנסיעה פגעתי בחתולה קטנה. עצרתי בצד. וחשבתי על הסימבוליות של החיים האלו:

החתולה הקטנה פשוט שכבה על הכביש ואני לידה. חסר אונים. דואג שמכוניות לא יפגעו בה שוב. רק זה היה חסר לי עכשיו. ניסיתי להתקשר לאיזה מספר שאין לי מושג אם הוא קיים בכלל. כתובת שתעזור לי ותיקח אותה. ואז אמא שלה הגיע. ונעמדה לידה. הרגשתי איך הייאוש אופף אותי. תגידו רק חתולה, אבל פתאום הכול התערבב לי ביחד. ואז בייאושי לא יודע אפילו למה עשיתי לאמא קישטה. והיא הלכה. והחתולה הקטנה המשיכה לשכב בכביש. ושוב כמו מפגר עשיתי גם לה קישטה. ואז הבלתי יאומן קרה: החתולה הקטנה פשוט קמה וברחה לאמא שלה מתחת למכונית. ואני המשכתי לנסוע ולרגע אחד, רק לרגע אחד חשתי הקלה.

 ואז המשכתי לבכות. אלוהים. למה הסוף של האב ובנו לא נגמר ככה?

לזכרם של ד"ר עמרי ניב ובנו עילאי. שעליהם המילים: "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו" מקבלים בפעם הראשונה משמעות אחרת לגמרי

19/12/2016

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) אני, 19/12/2016 16:24

!!!

יפהפה! תודה!

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub