לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




שתי לוויות

שתי לוויות

לקחים אישיים משני אירועים מפכחים וכואבים.

מאת

בשבוע שעבר שמעתי איך מספידים שתי נשים. האחת הייתה בת 39, אם לשלושה, שהוכנעה על ידי המחלה עמה התמודדה. השנייה הייתה סבתא בת 66 ל-14 נכדים, נשואה במשך 47 שנים לבחיר ליבה מילדות. היא נהרגה בתאונת דרכים, כשהמכונית שלהם נעצרה באופן פתאומי ובלתי צפוי בכביש מהיר. מובן מאליו ששתי הלוויות היו כואבות, שתיהן היו מעוררות ומפכחות, שתיהן היו קריאות התעוררות, ושתיהן המחישו את דבריו של המלך שלמה, "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה".

אולם מעבר לאסון עצמו של מותן, והדגש הנוסף על ההכרח לנצל היטב כל רגע, למדתי משהו חשוב מחייהן, ולקחתי עמי כמה תובנות אישיות עמוקות.

לעתים קרובות אנשים שמספידים עושים טעות אחת או שתיים. האחת היא שהם משבחים באופן מוגזם את הנפטר עד לנקודה שהשבחים שלהם נשמעים כמו שקר ממש, ולכל הפחות חסרי כנות וחסרי משמעות. בעלי השתתף פעם בלוייה שבה נאמר הספד כזה. אחר כך, בנו של הנפטר ניגש אל בעלי. "אבא שלי לא היה כזה בכלל", הוא אמר. "באמת הוא היה אדם נוראי, אכזרי ומרושע" (יש סיבה מדוע לא משבחים יותר מדי אדם בציבור; זה מעורר רצון לבקר, כדי לאזן את התמונה).

הטעות השנייה היא שהם קצת יותר מדי כנים ופתוחים, ומתמקדים בחסרונות. השתתפנו בלוויה בה הספידו את אמהּ של חברה שלנו, כאישה ש"ידעה ליהנות מהקלפים והאלכוהול שלה".

ההספדים בשבוע שעבר לא היו כאלה. נראה ששניהם תיארו את מהותן העיקרית של הנפטרות, בין אם זה היה החסד שלהן, חוסר האנוכיות, ההתמקדות במשפחה, החיוך התמידי, העובדה שהן אף פעם לא הוציאו מילה רעה על אחרים... מההיכרות שלי עם שתי הנשים המיוחדות האלה, מלות השבח האלה היו אמיתיות.

ולא יכולתי שלא לחשוב על השאלה הברורה (נדושה ככל שהיא נשמעת) "מה יגידו כשאני אפטר מן העולם הזה?", וכדי שהתשובה לא תהיה "תראו כמה היא הייתה מרוכזת בעצמה, אפילו כשהיא השתתפה בלוויה של אחרים היא חשבה על עצמה!" – תנו לי להבהיר. אני לא חשבתי אילו מילים בדיוק יהיו בהספד שלי (בע"ה אחרי 120), אלא חשבתי על החיים שלי. מי אני? איזה חותם הותרתי בעולם עד כה? על האנשים שאני אוהבת? מה הייתי רוצה שהם יגידו עליי וכיצד אני יכולה להפוך את עצמי לאדם שעליו הם יוכלו לומר את הדברים האלה? מה לא הייתי רוצה שהם יאמרו, וכיצד אני יכולה למנוע את זה?

אני מקווה שזה לא מאוחר מדי. החיים יכולים להשתנות בן רגע. אבל הייתי רוצה למקד את חיי בצורה כזאת, שהם ישקפו את מטרותיי החיוביות. הייתי רוצה להצליח להיות האדם שאני רוצה להיות (או לפחות קרוב לזה) – לא בשביל ההספדים, אלא כדי שההספדים יתארו את מי שהייתי ואת החיים שחייתי.

אין מילים לתאר כראוי את שני האסונות האלה – או כיצד הם טלטלו את הקהילה שלנו. איננו מסוגלים לשער אפילו איך הבעלים שלהן יסתדרו. אני עדיין יכולה לשמוע את זעקות הבכי של אחד מהאלמנים, "מה אני אעשה? מה אני אעשה?!"

אבל אני מקווה שלכל הפחות, כולנו – באופן אישי וציבורי – צמחנו מההתנסות הקשה והכואבת הזאת. אני מקווה שכולנו ננצל את ההזדמנות לערוך חשבון נפש, להעריך מחדש את חיינו ולהשתנות. ואני מקווה שדרך הצמיחה הזאת, כולנו, כל אחד בדרכו הקטנה, נמלא את האבידות האלה במשמעות נוספת, ויהי רצון שתהיה בכך לפחות נחמה פורתא לאבלים הכאובים.

18/3/2014

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 3 תגובות ב-3 דיונים

(3) אחת, 15/6/2016 16:23

מדויק, מרגש, מלא השראה

מאמר כ"כ נכון מעלה נקודות למחשבה

(2) לאה, 19/3/2014 12:06

אוהבת את המאמרים שלך

תודה על התזכרות החשובה

(1) יוסי, 18/3/2014 16:49

ממש יפה

מעורר השראה

 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub