לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




אל תרחמו על הילד

אל תרחמו על הילד

ילדים קולטים מסרים סמויים מההורים שלהם. איזה מסר אנחנו משדרים?

מאת

הייתה לי פעם חברה טובה באוניברסיטה. שחינו יחד בבריכה, שיחקנו סקווש, יצאנו לבלות ולמדנו יחד למבחני הסיום בבית הספר למשפטים. שום דבר מכל הדברים האלה לא היה ראוי במיוחד לציון, אלמלא העובדה שלא היתה לה אמה וכף יד. אחת מזרועותיה התעגלה מסביב למרפק, והסתיימה שם. למרות זאת, היא שקעה בהתלהבות בספורט, בלימודים ובחברה.

היא ספרה לי שפעם היא פגשה ילד שנולד עם אותה הבעיה. בניגוד לה, הילד התנהג כמו נכה והיה בעל תחומי עניין ופעילויות מצומצמים במיוחד. היא האמינה שההבדל הגדול ביניהם נבע מהשוני בגישתם של ההורים. ההורים שלה אמרו לה שהיא מיוחדת ויכולה לעשות הכל. הוריו של הילד הקטן ריחמו עליו והבחינו רק בטווח מוגבל מאוד מיכולותיו הפוטנציאליות.

גם אם אנחנו לא אומרים כלום, הילדים שלנו קולטים מאיתנו את הרמזים.

אין מי שלא ראה ילד קטן שנופל ובודק כיצד הוריו מגיבים. אם הם נראים מבוהלים או מבועתים, אז הילד מתחיל בדרך כלל לבכות. אם הם נראים מעודדים ומתנהגים כאילו שזה לא כזה עניין גדול, הילד שלהם בדרך כלל יקום וימשיך לשחק. אנחנו קובעים את הטון.

חשוב שכל הורה יבין את העיקרון הזה, ויחיל אותו על מגוון רחב של מקרים.

בעוד שקנאה מסוימת בין אחים היא בלתי נמנעת, אני חושבת שציפיותיהם של ההורים יכולות בהחלט להגביר אותה. אם אנחנו משדרים לילדים שעומדים להיות אחים גדולים שאנחנו מרחמים עליהם ומצפים מהם לקנא, הם יקנאו – ובגדול. אולם אם אנחנו מתייחסים להגעתו של האח הקטן באופן טבעי (עם מידה ראויה של חגיגיות!), ולא עושים עניין מרגשותיהם המורכבים, הם יגיבו בהתאם.

כך גם לגבי מצבים מפחידים. אם אנחנו באמת מרגישים מפוחדים או מוטרדים, עלינו, בתור הורים, לפנות אל השחקן הפנימי שלנו. הילדים שלנו צריכים להרגיש מוגנים ובטוחים. אנחנו צריכים לשמור על רוגע וקור רוח ולשדר ביטחון, כך שגם הילדים שלנו ירגישו כך. אנחנו צריכים להיות ענייניים וישירים ולא ולהירתע ממצבים לא נעימים. הם סומכים עלינו שנראה להם את הדרך.

יש ביטוי ישן ביידיש "שווער צו זיין א ייד" – קשה להיות יהודי. מילים שאנחנו יכולים כמעט לשמוע מקולותיהם של חלק מבני הדור הקודם. ובכל זאת, למרות שודאי לא היה להם קל, אף פעם לא נכון להעביר את המסר הזה לילדים. המסר היה צריך להיות, זוהי זכות וגאווה להיות יהודי. אפילו אם אנחנו לא מרגישים כך, אנחנו צריכים להתעלות למען ילדינו.

וכמו במקרה של חברתי מהאוניברסיטה, אם חולי או קושי אחר פוגע, אנחנו צריכים להציג כלפי חוץ את המבט האופטימי והפרקטי. יתכן שהגישה הזאת מצידנו היא אותנטית. ואם כך, נפלא. אבל אם לא, אנחנו נעשה את עצמנו עד שנצליח. נפעל "כאילו" ונשפיע על הילדים שלנו באופן חיובי, ובו בזמן גם על עצמנו.

3/11/2013

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 3 תגובות ב-3 דיונים

(3) אנונימי, 6/11/2013 13:12

רק הייתי משנה: "זוהי זכות ושמחה להיות יהודי" ולא זכות וגאווה

בס"ד זה מזכיר לי כשלימדתי בבית ספר ובמסרים שצוות ההוראה היה מקבל במערכת המשוב מן המנהלת והסגניות והרכזות כל הזמן היה חוזר על עצמו המסר "אנחנו מאוד גאים" "הבאת לבית הספר גאווה" וזה כל כך ציער אותי. כי ראיתי בדיוק את פירות הביאושים של הגישה שאחד הסימפטומים שלה הוא השאיפה לגאווה והיותה מדד הצלחה וליתר הסימפטומים שלה יש להעניק גליון ארוך, אך חלקם מאוד ברורים במקרים מצערים שקורים שם ובמדדים שניתן למדוד. גאווה הוא דבר רצוי בתרבות האמריקאית, שיש בה הרבה חפיפות אמנם לדרך הטובים ולאורחות הקב"ה שהתורה מלמדת אותנו ללכת בהן. ולכן לפעמים מתבלבלים ושוכחים שיש גם כמה הבדלים מהותיים ביותר, עם זאת. וזה אחד מהם. שאיפה לעשייה בשמחה ובמסירות נפש, ונתינת פירות טובים מאוד והצלחה לא מצריכים שאיפה לגאווה, שרק מחטיאה אותם וגם עוצרת אותם באגו ולא מאפשרת להם להיות זורמים וחיים כמו שהשמחה של העשייה והקרבה לקב"ה עושה אותם. הקרבה לקב"ה אגב, גם סובלת מקיר בלתי נראה כאשר גאווה נמצאת. במיוחד כאשר מתייחסים אליה כאל דבר רצוי. גם הייתי אומרת שזוהי אהבה וצוותא עם מקור החיים בעצמו, כפי שאפשר להרגיש יותר ויותר כשמשירים את הקליפות הזרות, להיות יהודי. אגב, חוץ מזה ממש מסכימה עם כל מילה. במקרה ממש עכשיו יש טור דומה של דקלה יוספסבורג בהדברות. שקראתי עכשיו. תודה לך

(2) שרונה, 4/11/2013 20:34

לא כל כך מסכימה

נכון שכשמאמינים בילד ולא מרחמים עליו יש יותר סיכוי שיאמין בעצמו, אבל מצד שני ראיתי הורים שלא נותנים מקום למקומות שבהם לילד קשה ואז יש נתק רגשי בינו ובין ההורים שלא מסוגלים להזדהות או לאשר את המקום של הילד. ילד שנופל וההורים "לא עושים מזה עניין גדול" עלולים לבלבל את הילד וליצור סתירה בין מה שהוא מרגיש ובין התגובה שהוא מקבל. לילדים מאוד קשה לפעמים להתמודד עם אח חדש וזה טבעי וצריך לאפשר להם לבטא את מה שהם מרגישים ולא להכרחי אותם להדחיק כי הם מקבלים מסר סמוי שאין מקום למצוקה שלהם או לפחדים שלהם. צריך להיות מאוזנים! ראיתי גם הורים שצחקו כשהילד נפל וזה מזעזע בעיני.

(1) אנונימי, 4/11/2013 16:41

תודה על המאמר יהי רצון שנצליח ליישם להיות חזקים למען

ילדינו ולמען עצמנו

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub