לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




"ג'ינג'י, "שמן-בלון" ו"אבו-ארבע"

על שלווה בת חלוף ואוצר מלים יצירתי במיוחד שעלול להשפיע על עתידם של ילדים רבים.

מאת

שעות אחה"צ המוקדמות ואני בגינת השעשועים עם יורשי העצר. הם מתרוצצים ומתערבבים בין המון הילדים הגודש את הגינה ואני יושבת על ספסל, מנסה לתפוס מעט שלווה.

כיתה שלמה שהגיעה לנפוש, מזכה אותי בעדות שמיעה מ"כלי ראשון", לאוצר מלים יצירתי ומרשים במיוחד: "שמנה-פרה!", "בוא הנה יה משקפופר!", "הי, שיני שפן!" 'סתכלו אותה עם המוצץ, תינוקת בת שנה!" "תראו איזה יורמית"! "שמן בלון בלע סבון"! "מסריחה!" וכן הלאה כיד הדמיון הטובה...

אני מנסה להתעלם אך לשווא, השלווה ממני והלאה. "עוד מעט נלך" אני מרגיעה את עצמי, כשילדה גבוהה וצנומה עוברת לידי ושלושה ילדים רצים אחריה ומריעים: "יפה- ג'יראפה!", "יפה- ג'יראפה!" אני קופאת על מקומי וכל שרירי מתכווצים. זהו. יותר אני לא מסוגלת. הולכים הביתה!

בסופו של דבר ה"שמנה פרה", "המשקפופר" וה"שפן", כולם כולם יתבגרו, ירכשו מקצוע, יקימו בתים וילדו בעצמם ילדים.

ילדי מצטרפים אלי באי רצון בולט ואני שקועה במחשבות, תוהה מתי בדיוק מגיע הרגע, בו אנו מתחילים לקטלג אנשים על פי מראם החיצוני ולמה אנו כה נמשכים להציק ולפגוע בהם דווקא בחולשות שלהם? נכון אמנם, שבסופו של דבר ה"שמנה-פרה", "המשקפופר" וה"שפן", כולם כולם יתבגרו, ירכשו מקצוע, יקימו בתים וילדו בעצמם ילדים. רובם ישכחו ויתגברו על הפגיעה, אך מה עם אלו, שיישאו עוד שנים רבות את כאב העלבון ותחושת הביזיון וההשפלה?

בכיו של נתנאל קוטע את חוט מחשבתי. נעהל'ה דחפה אותו והוא שרוע על המדרכה וממרר בבכי. אני עוזרת לו לקום ואנו ממשיכים לצעוד בעלייה. כאב הנפילה יחלוף מהר ולא יותיר שום סימן. מחר הוא ימשוך לה בשיער וחוזר חלילה, לא שאני מעודדת פגיעה גופנית ודאי שלא, אבל מה בנוגע לכינויים משפילים ולמלים מרושעות?

התורה אוסרת על "אונאת דברים" – אסור להוציא מהפה מלים שמטרתן להכאיב ולהשפיל את הזולת, לא פחות משהיא אוסרת על גזל או חילול שבת.

האם אנו כמבוגרים הממונים על חינוך ילדינו מיחסים מספיק משקל לנקודה החשובה הזו?

האם אנו נרעשים כשמילת לעג יוצאת מפיו של ילדינו כפי שאנו נרעשים מדבר שקר שאמר?

"חיים ומוות ביד הלשון" אמר שלמה המלך ולא טעה.

תשאלו את "אבו-ארבע"...

14/2/2004

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 5 תגובות ב-5 דיונים

(5) יוסי, 21/3/2004 08:14

את חטאי אני מזכיר היום

בהיתי ילד הייתי מציק להרבה ילדים וילדות עלידי כך שהייתי מכנה אותם בשמות וכינויים שהיו ממש על הפנים היום אני ממש מצטער על כך כי למרות שהייתי ילד אבל בכל מקרה גרמתי הרבה צער לאנשים ויכול להיות שזה ליווה אותם הרבה זמן וגרם להם משקעים בנפשם לכן על כל הורה המחוייבות לחנך את ילדיו להכיר את השני עוד מילדות לדעת שכל ילד הוא עולם בפני עצמו וכל אחד שונה מהשני וכולם הם ברואים של בורא העולם
ה' ירחם ברחמיו הרבים.

(4) אבי גלאם, 15/3/2004 05:32

נושא חשוב לא פחות ואולי יותר מאלימות פיזית

מקרה שקרה אצלנו:
ילדיי יצאו לשחק בגן השעשועים הקרוב לביתינו. כשחזרו, סיפרו בתום לב על כך שראו ילד "בצבע שחור" בגן השעשועים, וכינו אותו "כושי סמבו" (אין לי מושג היכן הם שמעו את הכינוי הזה).
הוכחתי אותם על כך, והכרחתי אותם לגשת לילד (בן להורים יוצאי אתיופיה) ולהתנצל.
היום, אני יכול לומר בגאווה, הם חברים טובים ומשחקים בלי לשים לב להבדלי הגוונים.
בסופו של דבר, כרגיל, הם לוקחים דוגמא מאיתנו, וכמו שאנחנו נתנהג, הם יתנהגו.

(3) ליאורה קולטון, 18/2/2004 02:31

צריבה בזכרון

היום כשאנחנו מבוגרים, בעלי משפחות, במירוץ היומיומי של החיים - זה כאילו נשכח.אבל תמיד נשארת צריבה בלב כשנזכרים בתקופה ההיא. ואני תוהה כמה מהבחירות שלנו בחיים נעשו בגלל הזכרון ההוא? על מה ויתרנו ולא העזנו? עד כמה מסלול החיים שלנו הושפע?
אין ספק שיערה נוגעת במאמרה בנקודה שלהרבה מאיתנו עדיין צורב משהו, כשנזכרים.

(2) נעמי קמחי, 16/2/2004 05:26

אלימות מילולית

נהנתי לקרוא את התאור של יערה אודות השיג והשיח השגרתי של הילדים בגינה,אך לא נהנתי ממשמעותו. התאור חידד את העובדה
שאנו המבוגרים לא מתרגשים מניבולי פה של ילדים ורואים בהם שגרה.
ברגע שאנו המבוגרים נפנים את החשיבות של המנעות מאלימות מילולית מכל סוג שהוא שפגיעתה כפי שציינה יערה יכולה להיות אף קשה מאלימות פיזית יש סיכוי שהאלימות בחברתנו תפחת. כאשר נכבד איש את רעהו זה יועבר גם לילדים חיינו יהיו הרבה יותר נעימים.זה נכון לכולנו.

(1) מאירה כהן, 15/2/2004 05:01

אוצר מילים מפחיד.

המאמר שכתבה יערה הולצמן,בנוגע לשפה הקשה
בה משתמשים ילדינו לתאר את מה שנראה להם
כיוצא דופן ולא אסתטי,מעורר מחשבה ורלוונטי מאוד בעיקר בזמנים אלו בהם החוצפה גועה ומילים משתחררות ללא מחשבה.
אני מציעה בחום למי שחינוך ילדיו חשוב לו,
לקחת את הדברים לתשומת ליבו,ולהתעורר.
מאמר מעניין מהחיים.יישר כוח.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub