לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




עושים שמח! - על שמחת בר-מצווה ומסקנות מסוכנות

עושים שמח! - על שמחת בר-מצווה ומסקנות מסוכנות

לפעמים הדבר הקל ביותר לומר עכשיו, יצור בעיה גדולה בהמשך

מאת

בעלייה לתורה של בן אחותי, יצאתי לרגע מעזרת הנשים, לעזור באירגון האירוע. כשחזרתי לשם מצאתי את בני, בן השלוש ממרר בבכי. חקירה קצרה העלתה כי אחותו המשולהבת ממטר הסוכריות שניתך על חתן הבר -מצווה, החליטה לנסות את כוחה בקליעה למטרה – ומה חביב יותר מלייחד לכך את אחיה?

- "היא זרקה עלי סוכרייה!", התמרמר נתנאל בבכי, מנגב את אפו בשרוול הבגד החדש שלו, מותיר אחריו שבילים זוהרים.

- "רק רציתי לשמח אותו!" טענה נעה בלהט, עם מבט מיתמם ופנים חסודות. "מה יש? רק לאורי מגיע? גם נתנאל שלנו עכשיו בן שלוש אז הוא כמו בר-מצווה ומגיע לו שיזרקו עליו סוכריות!" (אח.. כמה שהיא מתוחכמת בת החמש שלי, מה יהיה כשתהיה בת 15?)

- "לא נכון. לא נכון." המשיך נתנאל בבכייה. "היא זרקה עלי סוכרייה, איה!".

- "ששש! ששש!" בשלב הזה, קולות מהסים ופרצופים נזעמים החלו נשלחים לעברי מכל כיוון.

- "די. די. מתוק שלי." ניסיתי להרגיעו בכל מחיר. (ואז עשיתי את הטעות הגורלית, שתעלה לי בהמשך ביוקר!) "היא בטח לא התכוונה להכאיב לך, היא התכוונה רק לשמח אותך ולכן היא זרקה עליך את הסוכרייה. כשרוצים לשמח מישהו אז זורקים עליו סוכריות. הנה, קח תאכל אותה."

לקח לי חצי חבילת טישו והרבה יותר מחצי חבילת טופי לנחם את נתנאל סופית.

...אחר כך תפסתי את שניהם במרפסת, משליכים על העוברים ושבים את ארוחת הארבע שלהם, מציות ורצועות מלפפון ירוק.

למחרת כבר חשבתי כי שכחנו מכל העסק...

מסתבר שטעיתי – למחרת תפסתי את שני הזאטוטים במרפסת, משליכים על העוברים ושבים את ארוחת הארבע שלהם, מציות ורצועות מלפפון ירוק, כשכל פגיעה מוצלחת מלווה בשאגות שמחה אינדיאניות ובקריאות "מזל-טוב!" "מזל-טוב!" (מאוחר יותר, לבושתי הרבה, התברר לי שגם ארוחת הצהריים שלהם, קציצות עם פירה, זכתה לגורל זהה.)

- "מה אתם חושבים שאתם עושים?!" צרחתי עליהם מזועזעת. "ה-ש-ת-ג-ע-ת-ם?!"

שניהם השתתקו, מבוהלים מעצמת התגובה ונעה עם דמעות בעיניים לחשה: "רק רצינו לשמח את האנשים ולא היו לנו סוכריות, אז זרקנו עליהם את המציות והמלפפונים."

נו? מה תגידו? לצחוק או לבכות? שתקתי. ובלבי שמחתי שלא עלה בידם להגיע למרק הירקות.

לגברת שפיגל, מקומה א', שלרוע מזלה השקתה באותה "עת שמחה" את האדניות שלה, קניתי פרחים. מאדון שטרן, שהטריח את עצמו ועלה אלינו לקומה הרביעית, זכיתי בהטפת מוסר ממושכת, כולל הסברים על ימי ה"צנע" והיחס לאוכל בכלל. אבל את ריקי ווייס, מכניסה ב', לא הצלחתי בשום אופן לרצות והיא ממשיכה להסתובב ממורמרת, בטוחה שזו הייתה קונספירציה מתוכננת מראש.

בפעם הבאה שאתם מסבירים משהו לשובבים הקטנים, תשתדלו לאגף את כל הפרצות. אף פעם אי אפשר לדעת איך מוחם היצירתי יפרש את הדברים שלכם.

28/1/2004

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 6 תגובות ב-6 דיונים

(6) שושי, 26/2/2012 10:25

סוכריות

נהניתי מכל מילה. התמימות שבה שמעו הילדים את העובדות והתגובות השונות נשמעו לי אוטנטיות. קראתי והבנתי איך אפשר להסתכל בעין טובה על כל עניין {רק אם מעוניינים ,כמובן} גם אם היתה כאן הגזמה לצורך הסיפור, זה סיפור מתוק להפליא. ישר כח!!!

(5) חיים, 26/10/2005 01:04

לסיגל - תגובה 4

מדובר במדור על גבול ההומור...
קחי אותו ואת החיים קצת יותר בקלות... אחרת את יודעת - הסנדלר הולך יחף.

(4) סיגל, 18/10/2005 13:00

לדעתי הסיפור שלך מרובה בהגזמות - וחבל שכך

שלום לך
משום מה נראה לי שאת קצת / הרבה מגזימה וחבל.
המנהג הוא מנהג וזהו מנהג נחמד ואפשר להסביר לילדים המתוקים שזהו מנהג בבית כנסת כשיש לילד בר מצווה ,
אבל מפה ועד לקנות לשכנה עדניות חדשות בגלל מס' רצועות מלפפון. ולעשות מהאירוע הנחמד הזה ולתאר כאילו היה פיגוע תופת בדנמרק . אז נכון שזהו מנהג נחמד ומתוק
ונכון ששואגים קריאות שמחה ואז מה ? מותר
וזה אפילו יפה , אז למה לא?
את פשוט מסוג האנשים שמזכירה לי את גיסתי שמכל דבר טוב ויפה תמיד יש לה הערות וגערות והיא מוצאת תמיד את הגרוע מכל דבר שהוא טוב ויפה.
רק בקשה אליך אל תעבירי את האופי שלך לבתך המתוקה ולהבא תסבירי לה שזהו מנהג נחמד ומתוק ובכל מנהג יש כללים , בבית הכנסת מותר על חתן. ועל השכנה אסור .
בהצלחה,
סיגל .
פסיכולוגית לגיל הרך.

(3) שני שבט תשס"ה, 27/1/2005 12:30

חוכמולוגייה של ילדים

ממש צחקתי בקול, בקטע שילדייך "שימחו" את העוברים ושבים בזריקת מטר של אוכל
(דרך אגב זה תירוץ טוב של הילדים להימנע מלאכול - ילדים תמיד מוצאים דרך מקורית לתת לאחרים את האוכל שלהם ולא את הממתקים...)

(2) שרי, 29/2/2004 11:38

ליפני שמלמדים ראוי ללמוד

זריקת הסוכריות לא נועדה לשמח אלה היא לקוחה ממנהג קדום בו היו זורקים קטניות על החתן והכלה בדרכם אל ומ-החופה כדי להרבות את מזלם בפריה ורביה ועוד.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub