שאלה:
מבט חטוף בכותרות החדשות מספיק כדי לאבד את היכולת לשמוח.
מלחמות וטרור, סופות ורעידות אדמה, בצורת ורעב, חולי וצרות... אינני רוצה לדכא אתכם, אבל הרשימה ארוכה. השאלה היא, איך אפשר לשמוח כשיש כל כך הרבה כאב בעולם הגדול? האם יש דרך לראות את אור השמחה הבוקע מתוך החושך המכסה את כל הארץ?
תשובה:
שאלה קשה היא זו, כי יש כאן שני ערכים מנוגדים, ושניהם אמיתיים. האתגר שלנו יהיה, למצוא את שביל הזהב שביניהם.
כי מצד אחד, בודאי יש עניין להיות נושא בעול עם בני אדם סובלים. וכבר מצינו בגמרא במסכת תענית (יא.) שבזמן שיש רעב בעולם נכון שאדם ירעיב את עצמו, וכן שלא יתעסק בדברים של תענוג (ויצוין, שהמפרשים שם כותבים שאין זו הלכה המחייבת, אלא - מידת חסידות יש כאן).
מאידך גיסא, הרי אם כל צער שיש בעולם ימנע מאתנו את מידת השמחה, נמצא שבטלה השמחה לגמרי, כי אין יום ושעה שאין הרבה צער בעולם. ומיום שחרב בית המקדש לפני כמעט אלפיים שנה, כל עם ישראל נמצאים בגלות.
אז איך נמצא את שביל הזהב?
אציין בזה שתי הערות, שנראה לי שיאירו את דרכנו בסוגיה סבוכה זו.
הראשונה, היא בדברי הזוהר הקדוש - המובאים בספר "תניא" פרק לד.
התניא עוסק בשאלה כעין שלנו, בהתמודדות שבה שני הצדדים דומים לסוגייתנו; ב'סתירה', כאשר מחד גיסא, אדם צריך לדעת את השפלות של עצמו, ולזכור את עוונותיו. ומאידך, חיוב מידת השמחה...
בכייה תקועה בלבי מצד זה, ושמחה תקועה בלבי מצד זה
ועל כך הובאו דברי הזוהר: "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא". ובתרגום: בכייה תקועה בלבי מצד זה, ושמחה תקועה בלבי מצד זה. יכולת יש בלב האדם לשתי תחושות, הלב גדול דיו כדי להכיל את שתיהן. גם כשיש השתתפות בצער, אין זאת אומרת שנמחקה מידת השמחה. וכן להיפך. שתיהן אמת, ואין כאן סתירה.
וכך כותב התניא (פרק כו), כהנחיה מעשית בשאלה מאד דומה. כאשר אדם קם לומר תיקון חצות, הרי הוא מתרכז כולו על חורבן וגלות, ועל צער השכינה. אך אחר שגמר את אמירת תיקון החצות, צריך להמשיך בלימוד תורה, והלימוד צריך שיהיה... בשמחה! אין זו סתירה; אדרבה, כך היא הדרך הנכונה.
אחר שהצגנו את זאת, נמשיך להארה השניה.
לא יעלה על הדעת לוותר על מידת השמחה. אין השמחה מוגדרת כמותרות או לוקסוס, כדבר שבעצם נחמד כשהוא נמצא אבל אפשר להסתדר בלעדיו. השמחה היא מוצר נצרך, אשר בלעדיו יש חסרון בסיסי בחיים. השמחה היא לא הגלידה שבסוף הסעודה, אלא הלחם והחמאה שבלעדיהם אין מה לאכול.
לא נאריך בזה כאן, אלא ניקח זאת כמוסכמה שעליה נבנה הלאה. ובכן, כאשר יש סתירה בין שני ערכים – צריך תחילה להעריך את חשיבותם ונחיצותם של השניים. של השמחה לעומת ההשתתפות בצער, ושל צורך בסיסי לעומת מדת חסידות.
וכאן ניתן אל לבנו דבר חכמה שאמר אחד החכמים: עדיף להפסיד בקרב, אך לנצח במלחמה.
ולענייננו: מי שמנצח ב'קרב' של השתתפות בצער, אבל בגלל זה מפסיד ב'מלחמת' החיים, איננו חייל נאמן. כי נחוץ לא רק להילחם, אלא גם להילחם בחכמה, ולשמור בראש את היעד המרכזי של הניצחון הגדול והמשמעותי.
מי שמנצח ב'קרב' של השתתפות בצער, אבל בגלל זה מפסיד ב'מלחמת' החיים, איננו חייל נאמן
אני זוכר תקופה של פיגועים בארץ ישראל לפני כמה שנים, הצער על המצב היה גדול ומוחשי אצל כולם. צלצל אליי יהודי אחד עם שאלה: הוא מלמד ילדים בחיידר, ומחמת הדיכאון שלו הבא מן החדשות – אין הוא יכול ללמדם כראוי, כי מורה מדוכא אינו יכול להצליח ללמד. אבל החדשות הן כל כך מדכאות... מה לעשות?
השבתי לו בדברים התואמים למה שנתבאר כאן. אסור לו להיות מדוכא, כי אז הוא לא יעשה את מלאכתו בצורה נאמנה, ואי אפשר שהילדים יסבלו בגלל רצונו להשתתף בצער. עליו להצטער, כן, אבל עליו לעשות זאת במידה נכונה וראויה. את הילדים ילמד בשמחה – כי זו חובתו, ואת הצער ישא בלבו מהצד השני, ויחשוב עליו בעיתים ראויות – ולא בזמן שהוא עסוק עם תלמידיו. הַפסד בקרב – אבל נַצח במלחמה.
היטיב לבטא זאת ספר 'חובות הלבבות', הנחשב לספר מוסר והדרכה קלאסי, מאז כתיבתו לפני כאלף שנה. מן ההנחיות המפורסמות שלו, היא ההגדרה שנתן ל'שביל הזהב' בשאלה מעין זו. וכך הוא כותב על הנהגתו הנכונה של האדם: "צהלתו בפניו ואבלו בלבו".
קשה לכתוב דברים מפורטים, כי לא כל המצבים ולא כל הלבבות שווים.
אבל הנחיות כלליות יש כאן. וכל המחפש את שביל הזהב, ימצא כאן את השלטים המראים את הדרך אל אותו השביל.
_(hebrew).jpg "איך בכלל אפשר לשמוח, כשהכול אסור?")
_(hebrew).jpg)
_(hebrew).jpg "איך אפשר לרומם את הנשמה דרך אכילה גשמית?")
(3) מיכאל, 14/5/2009
לשירה
"צהלתו בפניו ואבלו בלבו"
לפי התיאוריה של פרויד מנגנון ההדחקה נחשב למנגנון הגנה מרכזי וחשוב.
פרויד לא רואה פסול בהדחקה כאשר מדובר באבל אמיתי אלא אם כן זה נעשה באופן מוגזם שאז הנזק שבהדחקה רב על התועלת.
וכהערה לדברי הרב, לדעתי יש להבדיל בין אבל רוחני חשוב לבין אבל גשמי. לפי היהדות מבחינה גשמית עלינו להיות שמחים ולהאמין תמיד שהכל לטובה וזו הדרך להתמודד. הזוהר והחובת הלבבות מדברים על צער ושמחה רוחניים לפי הבנתי לפחות.
(2) שירה, 10/5/2009
צהלתו בפניו ואבלו בליבו?
צר לי אך המשפט הזה,לא כל כך מדוייק, כי כשאדם אבל בליבו רואים את זה טוב טוב על פניו,הפנים הם הראי והמסך של הגוף,וזה מה שמוקרן עליהם אי אפשר להעביר ערוץ
כשאדם בדיכאון,אי אפשר להגיד לו :אל תהיה בדיכאון,כי זה לא בידיו והוא חייב טיפול כמו כל חולה אחר,איך ילמד אם הוא חולה?יתכבד וילך לרופא ויתרפא ויחזור בריא ושמח
(1) שגיא, 10/5/2009
חזק ועמוק