רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

קורס מזורז בהסטוריה יהודית

פרק 59 – פניה של האנטישמיות

כ״ח בשבט ה׳תשס״ו כ״ח בשבט ה׳תשס״ו 26/02/2006 | מאת הרב קן ספירו

אפילו באומות תרבותיות כמו צרפת וארצות הברית, האנטישמיות מעולם לא גוועה

בפרק זה נבחן ברפרוף את האנטישמיות, אשר עם עלייתה של ה"נאורות" במאה השמונה עשרה – הסוותה את עצמה תחת המעטה של חברה "תרבותית", רק כדי לגלות את פניה המרושעים בשואה.

מובן שברוסיה ובתחום המושב שבמזרח אירופה, האנטישמיות מעולם לא ירדה למחתרת (כפי שראינו בפרקים 56 ו-57 ), בניגוד לעולם המערבי. כמה מהמקרים הגרועים ביותר של אנטישמיות, עוד לפני עליית הנאצים בגרמניה, התרחשו בהסתת הצרפתים, שארצם הייתה מקום הולדתה של הנאורות.

לדוגמא, היה זה הקונסול הצרפתי רטי-מנטון שהפיץ עלילת דם נגד היהודים בשנת 1840, לאחר שנזיר קפוצ'יני נעלם בדמשק. בתגובה להאשמותיו, עצרו הרשויות הסוריות למעלה משישים ילדים יהודיים, כדי לאלץ את הוריהם להודות ב"אשמה". יהודים רבים נעצרו ועונו. שנים מתו מהעינויים וכמה אחרים הפכו לנכים לצמיתות; אחד "הודה".

אלמלא היה העולם היהודי מגיב, היו הסורים מרשיעים את היהודים האלה בהאשמות שווא, בעזרת "הודאות" שהוצאו על ידי לחץ לא מתון בכלל. ארגונים יהודיים שלחו מחאה נמרצת בעזרת מנהיגים בריטיים ואמריקאים (כולל הנשיא מרטין ואן-בורן), שגרמה בסופו של דבר לסורים, לבטל את ההאשמות.

(יש לציין, שהיהודים הגרמנים הרפורמים, שהרחיקו את עצמם מההזדהות עם יהודים אחרים, כפי שראינו בפרק 54, לא לקחו חלק במחאה).

אף על פי כן, האנטישמיות הצרפתית המשיכה לנבוע.

בשנת 1886, ספר אנטישמי ארסי " La France Juive" ("יהדות צרפת") הפך לרב המכר הנפוץ ביותר בצרפת. בעקבותיו הוקם בשנת 1892 עיתון יומי אנטישמי " La Libre Parole" ("דבר החופש"). הרב בערל וויין כתב ב"נצחון ההישרדות" (Triumph of Survival):

 

"לא היה מקום שבו הוא [La Libre Parole] היה יותר פופולארי מאשר ביחידות הצבא של צרפת ... עקוץ ופגוע על ידי האנרכיסטים והפציפיסטים של השמאל, מושפל מהתבוסה המוחלטת במלחמת פרוסיה-צרפת בשנת 1870 – הצבא הצרפתי היה מתוסכל, צר עין ופרנואידי. אחד מאויביו העיקריים היה "ההשפעה היהודית" על החיים בצרפת. כל אלה הפכו את הצבא למועמד ההגיוני לעלייתה של התרחשות אנטישמית. ולא יחלוף זמן רב עד שהיא תגיע."

 

פרשת דרייפוס

האירוע האנטישמי – שהפך למוכר בצרפת בשם "L'Affaire" ("הפרשה") – היה סיפורו המפורסם של אלפרד דרייפוס, קצין בצבא הצרפתי, שהואשם באשמת שווא של ריגול בשנת 1894.

המרגל האמיתי לא היה יהודי – היה זה קולונל אסתרהזי – אבל למרות שעובדה זו התגלתה במהירות, הצבא הצרפתי לא חזר בו מהאשמותיו, מטעמים אנטישמיים. מסמכים "סודיים" הוצגו, ודרייפוס נשפט על בגידה ונדון בדלתיים סגורות בפני בית דין צבאי. דרגותיו נתלשו ממנו ונגזר עליו מאסר עולם באי השדים. בשלישי בינואר 1895, הוא הוצעד ברחובות פריז, בעוד שההמון קורא בלעג: "מוות ליהודים".

(אחד מאלה שכיסו את הביזיון היה עיתונאי יהודי אוסטרי, תיאודור הרצל, שהזדעזע עד לשד עצמותיו מכך ששנאת היהודים הייתה מושרשת חזק כל כך בצרפת "המתורבתת". זה הזמן שבו הרצל, שהיה משכיל ומתבולל למדי, הבין שהמקום היחיד ליהודים, הוא ארץ משל עצמם. התעוררות זו הובילה את הרצל לכנס את הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, שוויץ, בשנת 1897, בו נקבע לראשונה המונח "ההסתדרות הציונית העולמית". בציונות נעסוק בפירוט יתר בהמשך).

 

הכותב הצרפתי הדגול, אמיל זולה, פרסם כתבה עיתונאית מדהימה תחת הכותרת J'Accuse ("אני מאשים").

 

בינתיים, עורר משפטו הנלעג של דרייפוס ויכוח. ההוגה הצרפתי הדגול, אמיל זולה, פרסם כתבה עיתונאית היסטורית תחת הכותרת J'Accuse ("אני מאשים"), כשבה הוא מאשים את הממשלה בהטיית הדין. על כך הואשם זולא (שלא היה יהודי) בעלילת שקר ונאלץ להימלט לאנגליה.

בסופו של דבר, לאחר משפט מגוחך נוסף בו הואשם דרייפוס בשנית, הוא זכה לבסוף למחילה ולטיהור שמו, וקבל מחדש את דרגתו הצבאית. (הוא לא זוכה לגמרי עד לשנת 1906!).

מלחמת העולם הראשונה

ב-28 ביוני 1914, נרצח פרדיננד פרנסיס – הנסיך האוסטרי, יורש העצר של הכתר האוסטרו-הונגרי – בסרייבו, על ידי לאומן סרבי. חודש לאחר מכן, עם דחייתן של דרישותיה המשפילות, הכריזה אוסטרו-הונגריה מלחמה על סרביה. הצהרת מלחמה נוספת הגיעה במהירות, ותוך זמן קצר, כל הכוחות המשמעותיים באירופה היו נתונים במלחמה. מצד אחד ניצבו בעלות הברית – בעיקר צרפת, בריטניה, רוסיה וארצות הברית; מצד שני עמדו הכוחות המרכזיים – אוסטרו-הונגריה, גרמניה ותורכיה (האימפריה העותומאנית).

מלחמת העולם הראשונה, שנמשכה ארבע שנים, הייתה הרסנית בצורה שלא תאמן – 10 מליון איש נהרגו בה, ועשרים מליון נוספים נפצעו. תוצאות קטלניות אלה באו במידה רבה, מכיוון שבזמן בו פרצה מלחמת העולם הראשונה, פותחו כלי נשק קטלניים לצורך הרג המוני. חיילים לא היו צריכים עוד לעמוד זה מול זה כדי להרוג. מקלעים וארטילריה כבדה עשו את המלאכה עבורם. התוצאה הסופית הייתה הרסנית בהחלט.

 

באשר ליהודים – 1.5 מליון מהם נלחמו במלחמת העולם הראשונה.

 

באשר ליהודים – 1.5 מליון מהם נלחמו במלחמת העולם הראשונה. יהודים נלחמו בצבא האוסטרי, בצבא הגרמני, בצבא הרוסי ובצבא הצרפתי. במלחמה זו נלחמו יהודים נגד יהודים (כשכל אחד עומד בשורות מדינת החסות שלו), כשמאה וארבעים אלף מהם נהרגו.

למרבה הפלא, מלחמת העולם הראשונה – שללא ספק הכינה את הקרקע למערכה הבאה, מלחמת העולם השניה – החלה באחד באוגוסט 1914, במקביל ליום התשיעי בחודש העברי אב (תשעה באב) התאריך הגרוע ביותר בהיסטוריה היהודית. היום בו חרב בית המקדש הראשון, כמו גם בית המקדש השני, וכפי שראינו בעבר, התרחשו בו אירועים נוראיים אחרים לעם היהודי.

מלחמת העולם הראשונה עוררה תגובת שרשרת, שהתבררה כקטסטרופלית לעם היהודי. שתי החוליות העיקריות בתגובת השרשרת, היו המהפכה הרוסית ועליית המפלגה הנאצית בגרמניה.

היטלר לעולם לא היה מגיע לשלטון, אלמלא התבוסה הגרמנית במלחמת העולם הראשונה. כתוצאה מהסכמי הענישה בוורסאי, שהורידו את גרמניה על ברכיה, ומתקופת השפל העולמי, שבאה עם תום המלחמה, גרמניה הושלכה לתוהו ובוהו כלכלי. אך את מי האשימו הגרמנים "הנאורים" בתסבוכת הכלכלית? את היהודים כמובן.

מלחמת העולם השנייה, שהגיעה 21 שנה בלבד לאחר מלחמת העולם הראשונה, הייתה במידה רבה המשכו של אותו קונפליקט (כפי שנלמד בהמשך).

המהפכה הרוסית

בתחילה, הממשל הצארי התקדם יפה במלחמת העולם הראשונה. אבל, ככל שהמלחמה התמשכה, קציר הדמים והמפלות הצבאיות היו יותר ממה שרוסיה יכלה לסבול.

שנות השחיתות הרבות של הממשל הצארי, הובילו לבסוף את רוסיה למהפכה כושלת ראשונה בשנת 1905. ולאחריה, ב-1917, למהפכת אוקטובר המוצלחת (על אף שהלוחמה עצמה התמשכה עד לשנת 1921). הצאר הודח והממשלה הקומוניסטית עלתה לשלטון, והיא תמשיך להחזיק בו עד לשנת 1990.

מובן שהיהודים – שהיו בין האוכלוסיות המדוכאות ביותר ברוסיה, ונמשכו מאז ומתמיד לתנועות שהתיימרו "לשנות את העולם" – היו מעורבים במידה רבה במהפכה הרוסית. (כפי שהוזכר קודם לכן, מייסדה של האידיאולוגיה הקומוניסטית היה קרל מארקס, יהודי שהמיר את דתו לנצרות ולאחר מכן התכחש לדת בכלל).

סיסמתה של המפלגה הקומוניסטית – "מכל אחד כפי יכולתו, לכל אחד כפי צרכו" – התאימה בדיוק למשנה היהודית של אחריות חברתית וצדק חברתי. היהודים שהצטרפו למפלגה הקומוניסטית לא היו יהודים דתיים, אבל המניע ל"תיקון העולם" לא דעך בהם. ואכן, בהעדר ביטוי דתי, מניע זה (מה שמוגדר ביהדות כ"חזון אחרית הימים"), שלט בנשמותיהם.

 

לנין היה מודע היטב לכך, שסביר להניח שללא יהודים לא תהייה מהפכה רוסית...

 

לא נימנע מלהעניק את הקרדיט למי שזכאי לו – מנהיגה של המהפכה הרוסית, וולאדימיר אילוביץ' לנין (1870-1924), שניסה לעקור את האנטישמיות. הוא הציג עמדה חזקה כנגדה, משום שהיא הייתה מדיניות מהותית של הממשל הצארי. מעבר לכך, לנין היה מודע היטב לכך, שסביר להניח שללא יהודים לא תהייה מהפכה רוסית...

לרוע המזל, הקומוניסטים היהודיים צעדו בעקבות הדעה המרקסיסטית, ש"דת היא אופיום להמונים", והם עשו ככל יכולתם על מנת לשרש מרוסיה את היהדות כדת.

להלן מובאה מתוך קטע תעמולתי של היבסקציה (המחלקה המיוחדת שהוקמה בממשלה הרוסית לטיפול ביהודים), תחת הכותרת "פשיטת הרגל של ההנהגה הבורגנית", שראה אור באוקטובר 1918:

 

"הקהילה היהודית נשלטה עד כה על ידי חברים מהמעמד הכלכלי, ששואפים לשמור על ההמונים בחשכה בגבבם תרבות עברית עליהם. בעוד שהמעמדות הגבוהים שולחים את ילדיהם לבתי ספר ציבוריים, הם מציעים רק בתי ספר יסודיים חשוכים, ובתי כנסת, לילדי המעמד העובד. שם לא מלמדים כלום, להוציא שטויות. במאבק נגד סמכויות הקהילה היהודית, שום פשרה לא יכולה להיעשות עם הבורגנות."

 

הממשלה הקומוניסטית של רוסיה, בדומה לממשלה הצארית של רוסיה, פתחה במדיניות של כפיית השכלה כללית על היהודים (לשם ההגינות נציין, שהם עשו זאת גם לכנסייה הרוסית האורתודוכסית).

כך, נמנעה בכוונה תחילה המורשת היהודית מיהודי רוסיה, מה שגרם לאוכלוסייה יהודית רבת ממדים, להיות בורה לחלוטין בענייני יהדות. זהו, דרך אגב, אירוע ייחודי בהיסטוריה האנושית – חילון מחושב של קהילה בהיקף רחב כל כך, למשך זמן רב כל כך (התופעה הייתה ייחודית לברית המועצות, ומאוחר יותר חזרה על עצמה במדינות קומוניסטיות אחרות, ובמיוחד בסין).

סטאלין וטרוצקי

כאשר לנין מת בשנת 1924, תפש יוסף סטאלין (1879-1953) את השלטון. בשנת 1935, הוא פתח בסדרת "טיהורים" שהרסו את רוסיה.

"טיהורים" אלה הפכו את סטאלין לרוצח ההמונים השני בגודלו במאה העשרים (אחרי מאו טסה טונג), אם נסכם את מספר האנשים שהוא ציווה להרוג, יחד עם אלה שהוא שלח למות ברשת אדירה של מחנות עבודה, נגיע לכ-25 מיליון בני אדם (פי שניים מהיטלר, אם כי חצי ממאו טסה טונג).

סטאלין נחשב לאנטישמי מהסוג הגרוע ביותר (אפילו לאחר השואה), הוא תכנן להגלות 2-3 מליון יהודים לסיביר, שם הם ימותו מהתנאים הבלתי נסבלים. בסופו של דבר, הוא מת בנסיבות מסתוריות, לפני שהצליח להוציא את תוכניתו אל הפועל.

 

סטאלין כן הצליח לטהר את הממשל הרוסי הסובייטי מיהודים.

 

למרות זאת, סטאלין כן הצליח לטהר את הממשל הרוסי הסובייטי מיהודים. היהודי החשוב ביותר במהפכה הרוסית, טרוצקי – ששמו האמיתי היה לב דוידוויץ' ברונשטיין – היה מנהיג חשוב של הצבא האדום. ויחד עם לנין, הוא תכנן את ההשתלטות הבולשביקית על השלטון ב-1917. כאשר מת לנין, טרוצקי וסטאלין התמודדו על השלטון.

סטאלין ניצח. בתחילה הוא הרחיק את טרוצקי לתפקיד קומיסר המלחמה, אחר כך הוא סילק אותו מהמפלגה, ולבסוף, בשנת 1929, גירש אותו מרוסיה. טרוצקי החזיק מעמד בגלות במשך למעלה מעשר שנים; בסופו של דבר הוא נרצח במקסיקו-סיטי, בשנת 1940, על פי הוראתו של סטאלין.

אנטישמיות אמריקאית

עד כה, כיסינו את האנטישמיות הרצחנית הגלויה ברוסיה, ואת האנטישמיות ה"נאורה-אינטלקטואלית", הערמומית של צרפת. אבל מה באשר לארץ הסובלנות – אמריקה?

בשנת 1913 באטלנטה, ג'ורג'יה, הואשם יהודי בשם ליאו פרנק בהאשמת שווא, על רצח נערה נוצרית בת 13. האנטישמיות בארצות הדרום הייתה כה עזה, עד שעדותו של אדם שחור – אירוע ייחודי באזור הגזעני הזה – התקבלה נגד האיש הלבן. כל עוד האיש הלבן היה יהודי.

באופן אירוני, ה"עד" השחור היה הרוצח – עובדה שעליה הודה מרצונו החופשי, אבל הדבר נשמר היטב בסוד. היה גם עד אמיתי, אך הוא לא גילה את עצמו עד לאחר שנים רבות. ליאו פרנק הורשע ונדון למוות, אבל המושל של ג'ורג'יה, ג'והן סלאטון, היה משוכנע שפרנק חף מפשע, והמתיק את דינו.

אך אז קרה דבר נורא. אספסוף ג'ורג'יאני חטף את פרנק מבית האסורים, ועשה בו לינץ'. הלינץ' צולם והודפס על גלויות שנמכרו במהירות.

רק 73 שנים לאחר מכן! בשנת 1986 מדינת ג'ורג'יה זיכתה את פרנק לאחר מותו.

המקרה של פרנק הוביל לייסוד 'הליגה נגד השמצה של בני-ברית', שהפכה לקבוצה היהודית המובילה, במלחמה נגד האנטישמיות באמריקה. עם תום מלחמת העולם הראשונה ב-1918, וב-1929 כאשר שוק המניות קרס, והיחס ליהדות אמריקה התחיל להתחמם, ידיהם היו מלאות עבודה.

 

הפרוטוקולים של זקני ציון הפכו לרב המכר השני בארצות הברית, בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים.

 

כפי שהזכרנו קודם לכן בנוגע לפרוטוקולים של זקני ציון (ר' פרק 57), אחד ממפיצי האנטישמיות הגדולים באמריקה, היה הנרי פורד, שהשקיע הרבה מממונו כדי שהפרוטוקולים יתורגמו לאנגלית ויופצו באמריקה באופן נרחב ככל האפשר.

הפרוטוקולים הפכו לרב המכר השני בארצות הברית, בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים (אחרי התנ"ך).

במגרש החניה של חברת פורד מוטורס שבדירבורן, מישיגן, היה מוצב שלט ועליו הכיתוב:

 

"היהודים בוגדים באמריקה וגויים לא יכולים לסמוך עליהם. יהודים מלמדים קומוניזם, יהודים מלמדים אתיאיזם, היהודים הורסים את הנצרות, יהודים שולטים על התקשורת, יהודים יוצרים סרטים מלוכלכים, יהודים שולטים בכסף."

 

הנרי פורד לא היה היחיד, היו גם אחרים.

כמה מפלגות נוצריות שמרניות היו אנטישמיות מאוד. לדוגמא, "חולצות הכסף"
(Silver Shirts) של ויליאם פליי. לעיתון האנטישמי של ג'ראלד ב. וינרוד "The Defender" (הסניגור) היו 110,000 מנויים.

אנטישמים אמריקאים אלה היו טירונים פשיסטים. תחת מסווה של פטריוטיות, הם דגלו ברעיון, שהיהודים הם הגורם הסמוי לבעיות הכלכליות באמריקה – כמו קריסת שוק המניות ב- 1929 – מפני שהיהודים היו אלה ששלטו בבנקאות ובעסקים. סוג זה של אנטישמיות התחרה בזה של אירופה באותה תקופה, אולם, שלא כמו באירופה הוא לעולם לא הצליח לתפוש אחיזה ממשית שתוביל לתוצאות פטאליות כל כך.

יחד עם זאת, כל אותה שנאת יהודים הכינה את השטח לקראת הפיוס עם היטלר, כאשר עלה לשלטון בגרמניה. בין השאר זו גם הסיבה לכך, שאמריקה לא עשתה יותר על מנת להציל את היהודים, כאשר אלה התחילו להימלט מאימי השואה – כפי שנראה בהמשך.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן