לפני שנתיים התחלתי את תקופת החגים בתחושה של "הנה זה מגיע שוב". לאחר יום הולדתי ה-43, כרווקה שמעולם לא נישאה, התקשיתי למצוא בתוכי את ההתלהבות הדרושה כדי להתפלל ולבקש שוב את אותם דברים. כמה פעמים אפשר לבקש את אותו הדבר ולקבל את אותה התשובה?
בבוקר ראש השנה בבית הכנסת, ראיתי ששתי בחורות צעירות עמדו במהלך חזרת הש"ץ של תפילת המוסף (שליח הציבור, החזן, חוזר בקול רם על תפילת המוסף שכל מתפלל אמר ביחידות, ומשלב תוספות ופיוטים). שתי הנשים הללו, שרה וטובה, היו בנותיהן של שתי חברות קרובות שלי; אמותיהן היו בנות גילי, ואילו הן היו בנות 18 או 19. זה עתה סיימו את לימודיהן, ובהתאם לנהוג בקהילה שלנו, הן היו "מוכנות לנישואין". ידעתי שנערות אלו יתפללו בלהט למציאת ה'בשערט' (הנפש התאומה) שלהן במהירות ובקלות.
הבנתי מדוע הן עומדות בזמן חזרת הש"ץ של מוסף. תפילת המוסף של ראש השנה ארוכה במיוחד ואין חובה לעמוד לאורך כל "הטקס", אבל עמידה לכל אורכה נחשבת כמעלה. תיארתי לעצמי שבשנה זו, המבשרת טובות עבור נערות אלו, הן רוצות לעמוד לפני א-לוהים במאמץ מיוחד ובכוונה עמוקה, בתקווה שתפילותיהן להינשא באותה שנה גם הן יתבלטו.
קינאתי בתמימותן הצעירה, באמונתן האיתנה שעשיית מאמץ מיוחד יכולה לגרום לשינוי בעולם של מעלה
בעודי יושבת מאחורי שתי הצעירות הללו, העומדות לבדן בתוך הקהל היושב במהלך התפילה, קינאתי בתמימותן הצעירה, באמונתן האיתנה שעשיית מאמץ מיוחד יכולה לגרום לשינוי בעולם של מעלה. קינאתי בסיכוייהן הטובים להינשא באותה שנה לבחורים צעירים על פי בחירתן. קינאתי בסיבולת שלהן לעמוד במשך שעות וקינאתי בהתמדה שלהן ובנחישותן לעמוד לכל אורך התפילה הארוכה, בזמן שכולם סביבן נשארו לשבת.
נקודת המבט שלהן שונה מאוד משלי, למרות שאנו מתפללות למען אותו דבר, חשבתי לעצמי. סיכוייהן טובים הרבה יותר. אשריהן. הלוואי שהיה לי מה שיש להן, הלוואי שיכולתי לעשות מה שהן עושות, עם אותה אמונה. בעודי יושבת במקומי, קינאתי בתפילותיהן והאמנתי שהתפילות הללו ייענו בשעה שתפילתי שוב תישאר, קרוב לוודאי, ללא מענה.
אבל הן לא רוצות להתחתן יותר ממני, המשכתי אז לחשוב בעודי יושבת בכיסאי. התפילות שלהן לא ראויות יותר משלי. הן פשוט צעירות וחזקות יותר ממני, אמרתי לעצמי.
ואז עשיתי משהו לא צפוי, שהפתיע אפילו אותי.
קמתי על רגליי.
קמתי על רגליי כדי להראות לא-לוהים שתפילותיי מגיעות מעומק הלב, בדיוק כמו תפילותיהן, שתשוקתי אמיתית וכנה לא פחות. כדי להראות לבורא עולם שאני לא עייפה מדי ולא מבוגרת מכדי לקבל על עצמי את המחויבויות הכרוכות במשפחה ונישואין. אולי כדי להזכיר לעצמי שאני יכולה לעשות יותר, להיות יותר, ושזה כן אפשרי שתפילותיי ייענו.
התבוננתי באחרים שעדיין ישבו סביבי בנוחות. בחרתי שוב לעמוד. בכל פעם שהאנשים קמו ואז התיישבו שנית, נשארתי לעמוד. בזמן השירים התנודדתי מצד לצד, בזמן התפילות החרישיות בכיתי. יצאתי מגדרי מכל הבחינות: גופנית, רגשית ורוחנית.
בהמשך אותה שנה, התחתַנּו. שלושתנו. שרה, טובה ואני נישאנו בהפרש של ששה שבועות זו מזו – שתי נשים צעירות ומקסימות, ואישה אחת, שהיא מספיק מבוגרת כדי להיות אמא שלהן. תכננתי את החתונה שלי בשעה ששתי חברותיי היקרות תכננו את חתונות בנותיהן. היינו שותפות לחיפושי קייטרינג, לבדיקת צלמים ולהרבה צחוק, באותה תקופה של ציפייה לשמחה הקרבה - ורקדנו ביחד בחתונה של שרה, אחר כך של טובה ולבסוף בחתונה שלי.
תפילה שלא נענתה
בשנה שעברה, עם התקרבות החגים, עדיין הייתה לי תפילה אחת שנותרה ללא מענה. הכרתי את הסטטיסטיקה, את המציאות הגופנית, את הסיכויים הנמוכים... אבל הייתי נשואה עכשיו, וכמו רוב הנשים היהודיות הנשואות, רציתי ילד. האם רצוני היה פחות חזק בגלל שגופי כבר לא היה צעיר? למען האמת, חשבתי, בגיל 44, תשוקתי לילד גדולה אפילו יותר: אם יהיה לי ילד אי פעם, זה כנראה צריך לקרות השנה.
תהיתי אם אוכל לאזור את הכוח הפנימי והגופני כדי לעמוד שוב לאורך התפילה. שרה וטובה כבר לא היו שם כדי לעורר בי השראה שלא-ביודעין: שתיהן היו רחוקות וגרו עם בעליהן שלמדו בישיבות בבולטימור ובירושלים. השנה אהיה לבדי, חשבתי לעצמי. האם יש לי את הנחישות הדרושה כדי להתמיד?
ניסיתי. הצלחתי לעמוד בתפילת ראש השנה. הרגשתי טוב; הייתי החלטית וחזקה. הכל אפשרי, חשבתי.
אבל ביום כיפור, כוחי הגופני הכזיב. עמדתי ועמדתי ועמדתי ולבסוף הייתי מוכרחה לשבת. הרגשתי כל כך חלשה שפחדתי שאני עומדת להתעלף.
בעודי מתיישבת במקומי, הציפה אותי תחושה איומה של ייאוש. שימי לב, ותקלטי את זה: את לא חזקה כמו צעירונת בת 20; אין לך אותה סיבולת; את לא יכולה לעמוד בזה, חשבתי. ידעתי שאין חובה לעמוד, אבל במהלך השנה שחלפה התחלתי להאמין שעצם העמידה במהלך התפילה היא שגרמה לשינוי, לפחות בראש השנה הקודם.
בתפילת נעילה, הקהילה כולה עמדה על רגליה וגם אני נעמדתי שוב, יחד איתם. ידעתי שעניינים גדולים נקבעים באותו רגע בשמים, ולא הייתי בטוחה שעשיתי כמיטב יכולתי. רגע לפני תום התפילה, רכנתי קדימה לחברה קרובה ולחשתי באוזנה, "את מוכנה להתפלל גם בשבילי?" ופרצתי בבכי, מפחד שנכשלתי.
מספר שבועות לאחר מכן, הבנתי מדוע לא עמד לי כוחי ביום כיפור: כבר הייתי בתחילת הריוני. חודשיים לאחר מכן נודע לי ששרה וטובה גם הן בהריון ושתאריכי הלידה הצפויים שלנו מתאימים מאוד לסדר שבו נישאנו. שתי חברותיי הטובות עמדו להיות סבתות.
השנה, נעשינו שרה, טובה ואני - לאמהות. בעלי ואני זכינו שוב לחגוג יחד עם שתי חברותיי הטובות ובנותיהן וחתניהן... ונכדיהם הטריים.
השנה, עם בוא החגים, אני תוהה אם אצליח בכלל להגיע לתפילות. אני מותשת מהנקות ליליות. אני חוששת שבתי התינוקת תפריע לתפילה של אחרים, שתפילותיהם טרם נענו, ואני מאושרת מבחינות כה רבות. אולי אנסה להגיע בכל זאת, אפילו רק כדי להביע את תודתי העמוקה על תפילות שנענו בצורה כה מלאה.
במבט לאחור, כשאני מתבוננת בשינויים שחלו בחיי בשנתיים האחרונות, אני מבינה איזו הזדמנות רבת עוצמה העניקו לי ראש השנה ויום כיפור – את ההזדמנות לעמוד בפני א-לוהים ולשטוח בפניו את תפילותיי העמוקות ביותר, ואת האומץ לקוות, פעם נוספת, לקבל תשובה אחרת.
(26) נתי, 15/6/2012 19:22
תפילה למה ? הייתי דתי עכשיו כופר
כי הבנתי ששום דבר לא עוזר שם בפנים כואב לי מאוד על אב שהרחקתי על שלא עמדתי בכאב
(25) אנונימי, 17/9/2009 20:59
התרגשתי מאד!!
היה מרגש לקרוא כל מילה ומילה!
(24) אנונימי, 9/9/2009 12:24
תודה
הכתבה מעוררת חשיבה, ומאמץ. תודה לך על ששיתפת אותנו.
(23) , 9/9/2009 09:27
קראתי את המאמר שנה שעברה, הפנמתי ותודה לקל ראיתי ישועות בשורות טובות לכולם!
(22) רבקה, 21/10/2008 04:02
נפלא
(21) אנונימי, 6/10/2008 13:46
כדורגל
מת על אמא שלי
(20) , 5/10/2008 13:22
תודה ה'' יברך אתכם,ריגשת אותי עד דמעות-בקשה:
אם תוכלו להתפלל על חברתי בת ה- 40 שגם עדיין מחכה לחתן ולילדים...אורלי בת נורית, ה'' יברך אתכן ויגשים כל משאלות ליבכם לטובה אמן ואמן.
(19) מירה, 5/10/2008 03:17
תגובה
אני בדיוק באותו מצב שלך אני בגיל 44 ולפני חצי שנה התחתנתיומתפללת יום יום לשלום בית ולזרע של קיימא ויום יום הדמעות זולגות כדי שהקב"ה ישמע את תפלותיי לחבוק ילד, תתפללי בשבילי
(18) יעל, 5/10/2008 03:05
ממש אין יאוש בעולם!
זו האמונה שעושה הכל לשונה ואת [כביכל] הבלתי אפשרי - לאפשרי! אמונה ותפילה מסוגלים לשבור את התבנית שנדמה שאינה משתנה.
אל תפסיקו להאמין- יגעת ומצאת...
איזה יופי! התמונה כל כך רגשה אותי שבכיתי!
(17) עינבר, 3/10/2008 13:40
תודה(:
תודה דיאן!
ריגשת אותי מאוד!!!!!
אני כל כך שמחה בשבילך, איזה אושר ושמחה!
שהקב"ה יברך אותך ואת משפחתך.
נתת לי כוח להמשיך להתפלל ולבקש ולא להתייאש.
שתהיה לכולנו שנה נפלאה וגמר חתימה טובה ומי יתן והקב"ה ישמע את תחינותינו ויענה לבקשותינו. אמן.
(16) עליזה, 3/10/2008 06:57
:-)
ב"ה!!!
אין יאוש בעלום כלל!
כל מה שעושה הקב"ה לטובה הוא עושה!
כל דבר בעיתו ובזמנו!
שמחה מאוד לשמוע בשורות טובות ומשמחות.
מי יתן,
וירבו שמחות אצל כל בית ישראל.
שנזכה שיתגשמו כל משאלות ליבנו לטובה, מתוך בריאות ושמחה
בשנה הבאה עלינו לטובה ובכל שנה ושנה.
(15) אנונימי, 2/10/2008 14:44
תודה לקב"ה על כך שנענה לתפילותייך
ותודה לך על הפתיחות שיכולה לעזור לרבות וטובות שעדיין מחכות..
גם מניסיוני אין כמו כח התפילות
(14) אודי''ה, 2/10/2008 13:58
כוחה של אמונה!
(13) אנונימי, 1/10/2008 14:46
שאלוקים ישמע תפלתינו!!!!
צריך להאמין!
אלוקם הוא אבא שלנו!!!
אנחנו לפעמים מיואשים וחושבים שאין טעם לבקש ואז אומרים אוף למה אלוקים לא עוזר לי..אז רק צריך לדעת אבא תמיד כאן רק צריך לבקש אם לא נבקש הוא לא יוכל לעזור לנו!!!!
ובזמן התפילה צריך להאמין אלוקים הוא אבא אבא של כולםםםםםםם ואבא יכול לומר לא אבל שהוא אומר לא זה כי יש לו סיבה אבל תמיד הוא כאן בשבילך!!!!!
בעזרת ה'' שיתקבלו תפילותינו במהרה בימנו! אמן!!!!!!!!!!
(12) תהילה, 1/10/2008 14:28
כול כך התרגשתי ואני שמחה בשמחתכם כול כך
אני שמחה כול כך בשמחתכם,
הקב"ה הוא אבא , אבא טוב
גם אם לפעמים קשה לראות מה היעד הסופי של העניינים.
שתזכו לראות בנים ובני בנים (ובנות)עוסקים בתורה ובעבודה.
(11) פריאל רון, 1/10/2008 13:35
עומדת בפני ה"
בס"ד
שנה טובה ומבורכת לכל עם ישראל.
תודה על ששיתפת את הקוראים בסיפורך האישי. בכך האדרת את שם השם.ברוך השומע תפילה. הללויה.
(10) ענת, 29/9/2008 05:40
נתינת תקווה
את מעניקה לי תקווה, כמה אני מתפללת לזוגיות כל שנה מחדש ובינתיים שןם דבר, מחכה כבר שזה יקרה, מנסה לאזור אמונה כוח ואומץ להעז לבקש זאת שוב ושוב בתקווה שהשנה אכן התשובה תהיה חיובית..
(9) אחיה, 28/9/2008 23:06
מקסים, אמיתי ומרגש מאוד. תודה רבה
(8) שירה, 28/9/2008 16:08
כל הכבוד שלא איבדת את האמונה
עכשיו נתת לי את המשמעות של התפילה, ויהי רצון שעוד מיואשות ילמדו....
(7) אלירן, 28/9/2008 16:00
כמה שזה אמיתי...חיזקת אותנו יותר מאלף סיפרי מוסר
כמה שזה אמיתי...חיזקת אותנו יותר מאלף סיפרי מוסר
(6) נועה, 28/9/2008 11:06
יישר כוח
את כל כך מחזקת בשיתוף החוויות שלך,כל הכבוד לך ותודה לך מכל הלב.שתהיה שנה טובה לכולנו.
(5) חגית, 28/9/2008 10:25
מאמר מאוד יפה ומצמרר, נותן לי תיקווה לחלומות שלי שעדיין לא התגשמו ושיכולים להתגשם. תודה וחג שמח
(4) יואלה, 28/9/2008 09:51
וואייי זה סיפור פשוט מרגש מאוד
בס"ד
מזל טוב שניהיה לראש ולא לזנב שנה טובה אשריכם
(3) אנונימי, 28/9/2008 09:30
התרגשתי מסיפורך האישי
והוספתי קטע שהתחבר לי אליו
(2) אנונימי, 28/9/2008 09:23
כח התשובה
השבת קראתי על כך שבעצם אל לנו להיות מיואשים מכוחה של חזרה בתשובה -אנו מהססים ולא בטוחים שבאמת יתכפר שבאמת נענו תפילותינו. אבל בעצם ה'' רוצה בתשובתינו רוצה בחזרתינו למרות הכל ועלאף הכל.ביחזקאל נאמר "חי אני נאום ה'' אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה"- אפילו רשע שברשעים ה'' מקבל חרטתו ,ועוד נאמר בעיניין התשובה בפרשת ניצבים - "כי המצווה הזאת אשר אנוכי מצוך היום לא ניפלאת היא ממך ולא רחוקה היא לא בשמים היא..כי קרוב אליך הדבר בפיך ובילבבך לעשותו "-כלומר:חרטה- בלב וידוי - בפה וקבלה לעתיד- עשיה
(1) נתנאל, 28/9/2008 09:16
מרגש...
אני לוקח את זה איתי לתפילות ראש השנה וכיפור הקרובים בע"ה