לפני שנים, כשהייתי צעירה והרווחתי הרבה כסף, התחלתי להשתתף במכירה הפומבית של העליות לתורה שנערכה בשמחת תורה בבית הכנסת שלנו. בשנה שעברה, אחרי שינוי בקריירה, לא הייתה לי הכנסה גדולה, לכן הצעותיי היו צנועות יותר ולא הצלחתי לזכות בשום דבר.

בהמשך היום ניסינו לקבוע בחיקו של מי ייפול הכבוד לקיים את מצוות ההגבהה (קניתי את ה"כּיבּוּד" על מנת לכבד אדם מבית הכנסת, כאשר זכות המצווה עומדת לי). רציתי שהמגביה יהיה אדם שימצא משמעות בחוויה של הגבהת התורה, ושיהיה גם מישהו שלא השתתף במכירת העליות. רציתי שהכיבוד ייפול בחיקו של מישהו שהמחווה תיגע עמוק בלבו.

בוקר החג חלף בבית הכנסת ועוד לא חשבתי על האיש שיתאים. שאלתי כמה נשים שהכרתי אם יש להן רעיונות. אחת מהן הצביעה על גבר שמעולם לא פגשתי, שישב לבדו בצד בית הכנסת, ואמרה, "האיש הזה". ניגשתי לרב ואמרתי, "קניתי את ה'הגבהה' ואני רוצה שהאיש הזה, שם בצד, יזכה בכבוד." הראיתי לו את האיש והלכתי הביתה.

סימן ממש גדול

ביום המחרת קיבלתי טלפון מהמגביה - האיש שזכה לקיים את מצוות ההגבהה. הוא רצה להיפגש אתי לקפה כדי להודות לי. "אתה ממש לא חייב לעשות את זה", אמרתי, אבל הוא התעקש. כמה ימים אחר כך, ישבנו בבית קפה ודיברנו על מה שקרה ולפני שהבנו מה קורה, כבר קבענו פגישה נוספת. לא ישנתי כל הלילה ומוחי היה מלא מחשבות.

הוא היה כבר עמוס במחויבויות אישיות ומשפחתיות וידע שלא יוכל להשקיע את הזמן הדרוש לבניית מעגל חברתי ויציאה לפגישות עם נשים רבות.

הוא החל ממש לאחרונה לשקול ברצינות את רעיון הנישואין ובילה את החגים בתפילה על כך. "אם אתה רוצה שאתחתן," הוא התחנן, "אנא שלח לי סימן ממש רציני." הוא היה כבר עמוס במחויבויות אישיות ומשפחתיות וידע שלא יוכל להשקיע את הזמן הדרוש לבניית מעגל חברתי ויציאה לפגישות עם נשים רבות. במכירה הפומבית בשמחת תורה, הפציר בו בנו בן ה-10 להגיש הצעות לעליות. הוא אמר לבנו, "אם א-לוהים רוצה שנזכה בכבוד או כיבוד מסוים, הוא יביא אותו אלינו."

ואז ניגש אליו הגבאי ואמר לו שהוא זכה בכיבוד של מצוות ההגבהה. "אני חושב שאתה טועה", הוא השיב. "לא," התעקש הגבאי, "מישהי קנתה את זה בשבילך." הם אמרו לו את שמי, אבל הוא מעולם לא שמע עליי. הוא היה כל כך בטוח שחלה טעות, שהוא ניגש לרב כדי לברר את העניין. בסופו של דבר, הוא הסכים לקבל את הכיבוד, כדי לא לפגוע ברגשות התורמת המסתורית.

בעודו עומד ומגביה את התורה באוויר, הוא הביט במילים הקדושות בקלף הפתוח בנקודת ההתחלה. כשהוא קרא, "בראשית ברא א-לוהים את השמיים ואת הארץ", הוא חשב: "א-לוהים מחדש בכל יום את העולם. א-לוהים יצר רגע זה ומצב זה. יש סיבה לכך שאותה אישה לא מוכרת העניקה לי את כיבוד ההגבהה. אני עדיין לא יודע את הסיבה, אבל אני יודע שיש סיבה". ולכן הוא התעקש כל כך על הפגישה עמי.

לחבר מוסיקאי עם כלי נגינה

אני יודעת שרוב האנשים לא יאמינו שאחרי פגישה אחת בלבד שנינו חשבנו שבורא עולם בכבודו ובעצמו שידך בינינו כדי שנוכל להיות ביחד לנצח. אבל, זה מה שקרה. ותקופה קצרה אחר-כך, נישאנו תחת הטלית שקניתי עם הרבה תקוות... לפני שנים כה רבות.

"אני לא יודעת על מה את מדברת", היא אמרה.

כשהתקשרתי לאישה מבית הכנסת שאמרה לי במי לבחור, כדי לבשר לה על ארוסינו, היא חשבה שטעיתי במספר. "אני לא יודעת על מה את מדברת", היא אמרה. מסתבר שעם כל השירה וההמולה שהייתה בשמחת תורה, היא לא בדיוק שמעה מה שאלתי והיא אפילו לא ידעה שזכיתי בהגבהה או שניסיתי למצוא מי שיזכה בכיבוד. היא חשבה שאמרתי משהו שונה לחלוטין, וכשהיא אמרה "האיש הזה" היא הגיבה למשהו שהיא חשבה ששאלתי.

מסתבר שה"איש הזה" (כיום בעלי) גר במרחק שני רחובות ממני, והדבר המדהים הוא שמעולם לא נפגשנו קודם. שם בבית הקפה גילינו סיבות אובייקטיביות רבות מדוע אנחנו זיווג מושלם – קיבלנו חינוך דומה, אנו מגיעים מרקע השכלתי דומה, היו לנו דרכים דומות בשמירת המצוות, אותו רב ואותה קהילה, ופחות משנתיים הפרשי גיל. יש אנשים שסבורים שאנחנו דומים, אחרים אומרים שאנו נראים כמו זוג שנשוי שנים רבות. אפילו החפצים שלנו מתאימים: לדוגמא, לי היה פסנתר שעמד זנוח והוא פסנתרן שלא היה לו פסנתר.

יש רגעים שבהם אני מרגישה שא-לוהים קורץ לי, למשל כשאני שומעת את בעלי בחדר השני מזמזם בהיסח הדעת את המנגינה האהובה עליי, או כששנינו משתמשים באותה מילה משונה ונדירה בשיחה.

אבל עדיין, ייתכן שלעולם לא היינו נפגשים או מתחתנים, אם בעלי לא היה פתוח למחשבה שכשהוא הגביה את התורה, המילים היו בעלות משמעות עבורו – כלומר, שייתכן שזה היה "סימן ממש רציני". או, אם לא היינו שנינו פתוחים לאפשרות שהחיים אכן עשויים לְזַמֵן לפתחנו, ביום אחד בהיר, את התשובה לכל תפילותינו ומשאלותינו.

נדיב ואדיב

ביום חתונתנו, ראיתי שא-לוהים אכן שמע כל פרט בתפילותיי, בשעה שידידיי הוותיקים הקיפו את בעלי והצטרפו אליו בעודו שר לפני את "אשת חיל", שירת ההלל של המלך שלמה לאישה היהודיה. כל מכריי, שליוו אותי ואֵרחו אותי במשך שנים כה רבות, שראו אותי עומדת לבד בחתונותיהם, בבריתות ובחגיגות הבר מצווה של ילדיהם, באירועים עצובים ומשמחים כאחת - הקיפו את בעלי ואותי, שרו יחד איתו וחיבקו אותו כאילו היה אחיהם.

עם למעלה מ-15 שנות ניסיון בחיפוש אחר בן זוגי, היה לי מושג כללי למדי על התכונות שאני מחפשת בגבר. בדומה לנשים רבות, רציתי גבר עם אופי טוב, שיהיה נדיב ואדיב, אבל גם חכם ומוצלח. בדמיוני, חשבתי שאהיה האהבה הראשונה בחייו והוא יהיה שלי, וביחד נקים משפחה מקסימה. לפעמים, נראה לי שיצאתי כמעט עם כל הרווקים היהודיים בעולם. ראיתי אינספור חליפות מהודרות ולמדתי הרבה על חוכמתם והישגיהם, אבל לא ראיתי את הנדיבות והאדיבות שלהם.

כשפגשתי את בעלי לראשונה בבית הקפה, הוא לא לבש חליפה ולא נראה כמו אף אחד שעמו יצאתי בעבר. אבל במהלך השיחה שלנו, שמעתי אותו אומר שלושה דברים כבדרך אגב, דברים שממש הפתיעו אותי.

הדבר הראשון היה שכאשר הבין שהמשפחה שלו זקוקה להכנסה כלכלית גבוהה יותר, הוא הפנה את גבו לקריירה "יצירתית" שאהב והחל לעבוד בעבודה "שגרתית" מרובת שעות, שמרוויחים בה יותר.

הדבר השני היה שכשהמורה של בנו חשבה שהילד יפיק תועלת מכך שיקריאו לו ספרים, הוא הקריא לו את כל הטרילוגיה של "שר הטבעות", תהליך שנמשך למעלה משנה.

הדבר השלישי היה שכשאשתו חלתה, הוא עשה הכול, כל מה שאפשר, כדי לעזור לה להחלים, למרות שזה הרס את המשפחה מבחינה כלכלית.

בכל אותן שנים של בדידות, לא הרפיתי מהאמונה שא-לוהים הכין בן/בת זוג לכל אדם

כששואלים אותי איך חיי הנישואין, אני תמיד עונה את אותה תשובה: אני מרגישה כאילו התעוררתי מסיוט מתמשך, שבו אני מזדקנת ואין לי בעל או משפחה - כדי לגלות שיש לי בעל אוהב ומשפחה מקסימה. חיי השתנו לחלוטין בבת אחת, החל מהשעה (והצורה) שבה אני מתעוררת בבוקר, דרך הספרים שאני קוראת, עיצוב הבית, האוכל שבמקרר - וכלה באופן שבו אני מקבלת החלטות (כלומר, ביחד עם אדם אחר!). ורוב הזמן זה מרגיש לי מוכר ואני מאושרת מאוד.

בכל אותן שנים של בדידות, לא הרפיתי מהאמונה שא-לוהים הכין בן/בת זוג לכל אדם. כמה נפלא שצדקתי! אכן, אף פעם לא מאוחר מדי.

הנישואין שלנו טובים, מכיוון שהתכונות שראיתי בבעלי באותה פגישה ראשונה בבית הקפה, הן הטבע האמיתי שלו. הוא מוכן לעשות את הדבר הקשה במקום את הדבר הנוח. הוא מתמיד ומסיים משימות. והוא מוכן לעשות הכול למען המשפחה שלו, בכל מחיר. כיום הוא מנהל התפעול הראשי באותה עבודה "שגרתית ולא זוהרת", ואני אוחזת בספר הרביעי בפרוייקט ההקראה לילדים – בסדרה של הארי פוטר.

ולחשוב שכל זה קרה אחרי שהרמתי את ידי בשמחת תורה. 200 שקל, באמת מחיר טוב.