זה נחשב להרפתקה האולטימטיבית. מקום שבו המבוגרים מוצאים את הילדים שבתוכם והילדים מגלים את עצמם.

קשה להגיד מי התרגש יותר לפני הביקור בפארק השעשועים של דיסני. נכדתי מרים בת השש (ושלושת-רבעי, כמו שהיא תמיד טורחת להזכיר לי), בנתה במשך שנים רבות עולם דמיוני קטן משל עצמה. ולכן, ציפייתה לביקור בעולם החלומות הגדול מכולם, הייתה אדירה.

לאחיה הקטן, יהודה בן השלוש, לא היה שום מושג מה מחכה לו בממלכתם של מיקי, מיני ודונלד, אבל האינטואיציה הטבעית לחשה לו שמשהו מיוחד מאוד מצפה שם.

אפילו התינוקת נעמי נראתה נמרצת מהרגיל.

נפתלי, בני הבכור, אביהם של שלושת נכדיי (המדהימים), היה עסוק באריזת החטיפים והמצלמות והמפות... בהתרגשות גלויה לא פחות.

שום דבר אינו עומד להעיב על שמי גן העדן של דיסני - ככה לפחות לאה'לה חשבה

אבל נראה לי שהנרגשת מכולם הייתה דווקא כלתי, לאה'לה. למרות שלא הצטרפתי אליהם, נהניתי לדמיין לעצמי את לאה'לה טובלת כל כולה, מבוקר ועד ליל, בעולם הדמיוני כליל היופי והיצירתיות. באותו בוקר יום שני, זרחה שמש בהירה, ולאה'לה הייתה בטוחה ששום דבר אינו עומד להעיב על שמי גן העדן של דיסני - ככה לפחות היא האמינה.

חמשת בני המשפחה ריחפו מבעד לשערי הקסם המסתובבים ופתחו במסע הרפתקאות, דרך הזמן, המרחב והדמיון. צחוק, קסם ופליאה מילאו כל רגע ביום הנפלא ביותר.

אבל אפילו אצל דיסני, השמש שוקעת, והדמדומים ירדו על עשרות אלפי מבקרים מלאי אופוריה, אם כי תשושים למדיי.

בשלב זה, אתן לנפתלי לתאר, במילים שלו, את מה שקרה אחר כך:

כבר היה אחרי 7 בערב, והילדים היו עייפים לא פחות ממרוצים. עבר עלינו יום משהו משהו... מקסים באמת ובלתי נשכח. התקדמנו אל היציאה, אולם רוב המבקרים מיהרו לתפוס מקומות למופע זיקוקים לילי חגיגי.

"שנישאר?" הציעה לאה'לה, יותר אומרת משואלת.

הילדים היו יותר עייפים מעייפים, וכבר עשינו את הביקורים הנחוצים האחרונים בשירותים ובחנות המזכרות, אבל היה כל כך קשה להיפרד מהמקום. בסופו של דבר החלטנו להישאר ונתתי צעד קטנטן לאחור, בחזרה אל הפארק. לאה'לה ומרים כבר היו לפניי, עיניהן נוצצות בציפייה. ואז, כשידי האחת מונחת על העגלה של נעמי, הושטתי את ידי השנייה כדי להחזיק את יהודה ו... ו... ו... הוא נעלם!

הסתכלתי ימינה ושמאלה וקדימה ואחורה ו... ו... הוא באמת נעלם. לא סתם נגרר מאחור או מרחף, באמת אי אפשר היה לראות את יהודה בשומקום.

"יהודה אצלך?" צעקתי אל לאה'לה.

"לא", היא ענתה. "הוא לא איתך?!"

הוא לא היה איתי. והפחד הראשוני שלי היה שאולי הוא חס וחלילה עם מישהו אחר...

"יהודה", צעקתי! "יהודהההההההה!"

בחנתי את ים הפרצופים שהקיף אותי, ופתאום הבנתי בבהירות רבה, ששלושים השניות האחרונות עלולות להיות חצי הדקה החשובה ביותר בחיי. הוצפתי במבול של מחשבות מבשרות רע ובחרדה גואה.

לא כל כך רחוק מאיתנו הבחינו עיניי בשלט מפחיד, "יציאה". איזה מטורף מסוכן חטף את האוצר היקר, התמים וחסר האונים שלי, וגרר אותו למגרש החניה או לרכבת ו... עד כאן! לא יכולתי להמשיך.

מיהרתי לכיוון היציאה כמו משוגע, כשאני שואל כל אחד "ראית ילד מקסים בן שלוש", כאילו שלא היו שם 20,000 ילדים מקסימים בני שלוש. אפילו הסדרן המאוד חביב של דיסני, שכיוון את האנשים אל מחוץ לפארק, רק החזיר לי מבט נבוך וענה "לא ממש".

גיששתי את דרכי אל לאה'לה, שסיפקה את האיזון הרגוע לו הייתי זקוק נואשות באותו רגע. היא אמרה דברים כמו, "אסור לנו להיכנס לפאניקה", ו"צריכים לחשוב טוב מה לעשות", אבל המחשבות שלי התרוצצו בלי שליטה לכל כיוון אפשרי.

"איבדתי את הילד שלי."

"זאת אשמתי. הייתי צריך להשגיח עליו."

"לעולם לא אראה שוב את יהודה."

ניסיתי לחזור לעצמי, אבל הייתי שקוע בסיוט הגרוע ביותר שיכול להיות להורה. לאה'לה ואני ניסינו לתכנן כמה אסטרטגיות פעולה, אבל ידענו שהשניות חומקות לנו בין האצבעות. אולי זה רק "עולם קטן" כמו שאומר השיר המפורסם של דיסני, אבל אין ספק שבתור פארק הוא ענק, ויהודה יכול להיות בכל מקום.

החלטתי לפנות לשירותים הקרובים בהם ביקרנו כמה דקות קודם, בתקווה שאולי יהודה החליט לחזור לשם.

"יהודה" קראתי, כשאני מתרוצץ בין כל תאי השירותים הריקים.

"יהודה!!! יהודה!!!"

אין קול ואין עונה.

חמש או שש דקות עברו, והלילה החל לרדת. חלון התקוות שלנו נסגר במהירות. כמעט בלתי אפשרי למצוא אותו בחושך. עצם המחשבה על הילד הקטן והמפוחד שלנו שמוצא את עצמו פתאום לבד במקום זר לגמרי, הייתה בלתי נסבלת.

ואז, כאילו צנח הישר מתוך השמים הכחולים, הוא פתאום הופיע. פוסע לאיטו - קצת מבולבל, לא ממש מבוהל – מנסה למצוא את דרכו הקטנה.

"יהודה!!!" צרחתי.

חטפתי את האוצר היקר שלי אל זרועותיי והסתרתי ממנו את אור היום. הרגשתי איך כל הדם שלי מתנקז להרגשת רווחה והקלה שאין כמותה.

אין לי שום מושג איפה הוא היה. הוא טוען שהוא היה בשירותים, אבל אני לא ראיתי אותו שם. מה זה משנה? הוא חזר וכל הייסורים והכאב הנוראי, שנמשכו אמנם רק שש או שבע דקות, חלפו עברו להם.

האם קיים בעולם צער שישווה לכאב הפרידה? אני חושב שלא. כל מי שחווה צער של פרידה וניתוק מיקיריו, יודע שלמקום הזה הוא לא היה רוצה לחזור.

בכל יום, בורא עולם בוחן את הפארק שברא, ורואה כיצד יותר ויותר ילדים שלו מתנתקים ממנו. לא אחד או שניים, אלא מיליונים

עם ישראל זכה לכינוי מיוחד במינו, 'בניו של א–לוהים'. והוא, יצר עולם פלאות יחיד ומיוחד, כדי שנבלה בו במשך 70 או 80 שנה, ואפילו יותר. קוראים לו כדור הארץ. באופן כללי הכניסה חופשית, אבל יכול להיווצר במקומות מסוימים עומס רציני, והמסע עלול לעלות ביוקר.

במאה השנים האחרונות, פחות או יותר, הגיעה בעיית "הילדים האבודים" למימדי מגפה ממש. בכל יום, בורא עולם בוחן את הפארק שברא, ורואה כיצד יותר ויותר ילדים שלו נקרעים ממנו. לא אחד או שניים, אלא מיליונים. הוא מחפש אותם, הוא מחכה בשערי היציאה, אבל אי אפשר למצוא אותם. הם נמשכים אחר פיתויים, הצלחה או שטויות. ותוך זמן קצר מחליטים לנתק את הקשר איתו.

ואיפשהו שם למעלה, א–לוהים בוכה.

"יהודה!!! רחל!!! בני!!! בתיה!!!"

אולם אין קול ואין קשב; רק יותר טמיעה, יותר אדישות, יותר יגון.

לפני אלפיים שנה, כשילדיו ניכרו את עצמם, בורא עולם הגיב. הוא ביטא את חוסר שביעות רצונו בהחרבת בתי המקדש שנבנו לכבודו. ובאותם ימים, בשלושת השבועות האלה, התחולל אותו חורבן נורא. ולכן אנו עוצרים מעט, ומקוננים על האסונות הקשים האלה.

לאבד ילד אחד, אפילו לכמה רגעים, זאת חוויה נוראית; וכשאבינו שבשמים מאבד מיליוני ילדים, זאת קטסטרופה שאין בעולם מילים שיוכלו לתארה. בכל יום אנחנו רואים במו עינינו את האסון העצוב הזה.

אנחנו לא יכולים לחכות עד שאלה שאבדו יופיעו פתאום מעצמם. לכל פחות אנחנו צריכים לנצל את הימים האלה כדי לדמיין את צערו של א–לוהים, וכדי לנסות לתכנן אסטרטגיות שיעזרו להשיב את ילדיו הביתה.

הילדים שלי היו ברי מזל, ובאותו יום מלא פלאות, בממלכת הקסמים, הצליחו למצוא את בנם הקטן.

האם א–לוהים ימצא את בניו?