אנו בתחילתם של שלושת השבועות, תקופת האבל על חורבן בית המקדש, ואני מהרהרת בדברים שחברה אמרה לי לא מזמן: "כל האיסורים האלה כל כך קשים לי, מפני שאני בכלל לא מבינה על מה אני מתאבלת. אין לנו את בית מקדש – אז מה? יש לנו בית כנסת, יש לנו קהילה... אני יודעת שאני לא אמורה להרגיש ככה, אבל אני לא מבינה מדוע עלי להיות עצובה."

חשבתי לעצמי, שהעובדה שאנחנו אפילו לא מרגישים שחסר לנו משהו, רק הופכת את כל העסק לעצוב הרבה יותר.

לפני כמה שנים נפטרה אישה צעירה, ואני לא יכולתי להפסיק לחשוב על בתה בת השנתיים. בעוד כמה שנים הילדה הזאת כבר לא תזכור את אמא שלה. היא אפילו לא תדע שחסרה לה אהבת אם.

גם אנחנו, היהודים, איבדנו את הקשר הבסיסי ביותר בחיינו, ואנחנו דומים לילד שאינו מסוגל להעלות בזיכרונו את פני אביו. איך נוכל לערוג לשוב למקום שכלל איננו זוכרים?

כשביקרתי במוזיאון השואה המחודש ביד ושם, עברתי תחילה במבוך התמונות והסרטים, כשאני חשה בכובד את כאב קריעתן של משפחות, כאב גדיעתם של עולמות שלמים שנעלמו בלי להשמיע לחש או מחאה. ואז ראיתי אותה - זאת הייתה תמונה בה נראו יהודים העוברים אל גטו וורשה. הם גררו עגלות עץ עמוסות ברהיטים. היו שם כיסאות, שולחנות, מיטות ומזוודות. נער אחד הפנה פניו אל הצלם, עם כיסא על כתפיו. עיניו חדרו לעיני. הוא נראה כמו כל כך הרבה אנשים שאני מכירה. הוא היה יכול להיות אח או אחיין או בן של...

אף אחד לא הבין שעדיף להם להשאיר את כיסאות המטבח מאחור?

לא יכולתי להתיק את עיני מהתמונה. עמדתי שם ובכיתי. לאן הם חשבו שהם הולכים? למה הם סחבו כל כך הרבה רהיטים כבדים וחסרי תועלת? הם לא ידעו שהם לא יצטרכו אותם יותר? אף אחד לא הבין שעדיף להשאיר את כיסאות המטבח מאחור?

חשתי כאילו אני מתבוננת במראה. כמה זמן אנחנו מבזבזים בקניות ותכנונים ודאגה על כל ה"רהיטים" שלנו? מבחירת מכונית ועד להחלטה מאיזה חומר יהיו המיטות. אנחנו משקיעים כל כך הרבה זמן כדי לוודא שהכל יהיה הכי נוח שאפשר. למעשה, נוחיות כשלעצמה אינה דבר שלילי; הבעיה מתעוררת כשאנחנו הופכים את הנוחיות מאמצעי לתכלית. כמו אותם אנשים בתמונה שטרחו לסחוב רהיטים אל הגטו, גם אני לא שמה לב שאני לא בדרך הביתה, שאני חיה באשליה. אולי הדבר העצוב ביותר הוא שאני לא מרגישה שכעם אנחנו מנותקים ממקור החיים.

כשיצאתי מאפלולית המוזיאון אל שמש אחר הצהריים המסנוורת, המשיכו להדהד באוזניי קולות ההקלטות:

הם לקחו את התינוק שלי והרגו אותו מול עיניי... אבא שלי נפל בצעדה ואני לא עצרתי לעזור לו, אני לא יודע למה לא עצרתי, כל כך פחדתי... היינו ברכבת בלי אוכל, בלי מים, בלי אויר... אף אחד לא נשאר לי עכשיו, אף אחד... שכבתי תחת ערימות של גופות, הייתי רק בן שש. טיפסתי למעלה וראיתי את היער...

אני נוסעת הביתה ומנסה לשכוח את הקולות, בגלל שאני צריכה להכין ארוחת ערב, ואני צריכה להאכיל את התינוק, ואני צריכה לסיים פרויקט, ולקחת את הבגדים מהמכבסה ולקבוע תור לרופא שיניים... וככל שרשימת המטלות בראשי מתארכת, ככה מיטשטשים ונעלמים הקולות.

אבל התמונה ההיא המשיכה לרדוף אותי. האנשים בתמונה הם המשפחה שלי - אובדנם הוא אובדני. אני חושבת על הפיגוע האחרון בירושלים. מה עשיתי אחרי רגע האימה הראשון של שמיעת החדשות? התחלתי להתקשר. איפה בעלי? ההורים שלי בסדר? הילדים נמצאים במקום בטוח? ולאחר שוידאתי ששלום לכולם, פלטתי אנחת רווחה והמשכתי באשליה כאילו הכל בסדר. אבל זה לא נכון! אנשים נפגעו. מישהו איבד אמא,ילד, בן זוג, שהיו בסדר גמור הבוקר. אני לא יכולה לחזור מייד לשגרה. זה לא יכול להימשך ככה. אני לא יכולה למלמל איזה פרק תהלים ולצאת למסעדה.

אבל אני כן. ועכשיו כואב לי הלב כשאני מרשה לעצמי לחשוב על אחיי היהודים. משום שהם המשפחה שלי, וכולנו אבודים יחד.

בשלושת השבועות בכלל, ובתשעת הימים בפרט, אנחנו ממעטים בהנאות הגשמיות. אנחנו מורידים את הרהיטים מהכתף, ומפסיקים לנסות להתקדם לעומק אשליית הנוחיות. וכשנתרחק מנוחם התענוג הגשמי עד שלא יסיח עוד את דעתנו בפיתוייו, רק אז יתכן שנצליח להבחין שבעצם כולנו בגלות, ושאנחנו מנותקים מעצמנו, מנותקים זה מזה ומנותקים מאבינו שבשמים.

וכשנפסיק למלא את ה'רשימות' שלנו, אז אולי, רק אולי, נתחיל להבין שאלוקים מחכה שנניח את המטען ונבכה. הוא רוצה שנבין שלמרות שבתי הכנסת שלנו תוססים, שבתי הספר מעולים והמשפחות מתרחבות, אנחנו עדיין רק נוודים. הוא רוצה שנרצה לחזור הביתה. ולסיום, הוא רוצה שנראה שבכולנו יחד פועם לב שבור אחד, של עמנו האובד. האובדן שלך כואב לי, השמחה שלך מביאה לי אושר, ויחד, כמשפחה, נמצא את הדרך הביתה.