מהרגע בו אוחזים ההורים את תינוקם בידיהם, הם חשים בעול המכביד של תלותו המוחלטת בהם ופגיעותו הרבה. ההורים של ימינו מודעים היטב, ואולי אפילו יותר מידי, לסכנות שבעולם המודרני, עד כדי כך, שההורות שלנו זכתה לכינוי 'הורות בעידן החרדה'. אם כן, השאלה שמתעוררת היא, כיצד נוכל לעזור לילדינו לחוש בטוחים כשלכאורה העולם כלל אינו בטוח?

יש הורים, שמתפתים בעקבות השאלה הזאת, לנסות ליצור עבור ילדיהם עולם סגור וחתום לחלוטין, מעין בועה הורית מושלמת, שתשמור ותגן עליהם מכל פגע. זוהי תגובתו הקלאסית של ההורה המגונן יתר על המידה. ובכל זאת, הפסיכולוגיה יודעת שרוב ההורים המגוננים מדי, אינם מצליחים לגדל ילדים יציבים ובריאים במיוחד. למעשה, כמו פרחי חממה, ילדים מוגנים יותר מדי מתחילים לקמול ברגע שהם באים במגע עם העולם האמיתי. גם אם ההתמודדות מגיעה בהתבגרותם או אפילו בבגרותם, הילדים ה"מוגנים" האלה, נמצאים בלתי מוכנים להתמודדות עם אתגרי החיים הנפוצים.

מטרתנו כהורים אינה ליצור עבור ילדינו עולם מושלם, אלא להעניק להם את הכוח והכלים להתמודד עם העולם שנמצא מעבר לדלתותינו. מגיל חמש, ואולי אף קודם, הילדים שלנו מוצאים את עצמם במסגרות לימודיות. לעתים קרובות מצפים מהם להתמודד עם ילדים אלימים, ועם דינמיקות חברתיות מורכבות אחרות, שבאופן בלתי טבעי מקדמות ילדים מסוימים מעל לחבריהם. כיצד נוכל להבטיח את פריחתם של ילדינו לאורך שנות לימודיהם ואף אחר כך? אנחנו צריכים ללמד אותם כיצד להתמודד תוך הקניית מיומנויות לפתרון בעיות, ואחר כך לשבח את ניסיונותיהם הראשוניים לפתור בעיות.

יצאתי לגינת המשחקים עם בתי בת החמש, שהשוויצה בזה שהיא יכולה לעמוד על הנדנדה ולקפוץ ממנה באמצע התנופה. בשלב כלשהו היא החליקה, ואני ראיתי אותה שוכבת בפנים מבועתות כלפי מטה, כשהנדנדה ממשיכה להתנדנד בפראות מעליה. למרות שכל גופי נדרך לזנק לעזרתה – אני אעצור את הנדנדה ואמשוך אותה למקום בטוח – עיניי הבחינו בתנועה עדינה. היא זחלה על גחונה, והובילה את עצמה בזהירות למקום מבטחים.

אם אוכל להתגבר על הדחף האישי שלי לרוץ ולשחק את תפקיד המושיע, אוכל לנצל את הרגע הזה לבניית זהות יציבה לילדה

טוב ששמתי לב מייד מה היא עושה. היא הסתדרה לבד, לאט, בפחד, אבל הסתדרה. אם אוכל להתגבר על הדחף האישי שלי לרוץ ולשחק את תפקיד המושיע, אוכל לנצל את הרגע הזה לבניית זהות יציבה לילדה, זהות שתוכל לעזור לה להתמודד בהצלחה כאשר החיים משליכים עליה דברים בלתי צפויים. ישבתי שם, ממש בולמת את עצמי מלרוץ אליה. היא התמודדה עם הסכנה בדרכה האישית, וההזדמנות הזאת, לצאת עם תחושת יכולת עצמית ומיומנויות לשמירה עצמית, הייתה יקרה מכדי לאבדה.

אחרי שהיא הצליחה להתרחק מהנדנדה היא זינקה לעמידה ורצה אליי. במקום לנחם אותה ולחזק את תחושת נפילתה קרבן לנסיבות לא נעימות, שיבחתי אותה. באיזו חכמה היא פעלה. כיצד היא הוציאה את עצמה בזהירות מטווח הסכנה. איך אני רואה שהיא לא רק יודעת להתנדנד, אלא גם לשמור על עצמה, אפילו כשהיא נופלת. תגובתי עזרה לה לחוש מסוגלת וחזקה, במקום חלשה ופגיעה, והיא מייד רצה בחזרה לנדנדה.

אני לא טוענת שאנחנו צריכים להתעלם מילדינו, ולאלץ אותם להתמודד בטרם עת עם ניסיונות שאינם מתאימים לגילם. אני לא אומרת שהדרך ללמד אותם להתמודד היא לזרוק אותם למים ולדרוש מהם: "לשחות מייד!" מה שאני מנסה לבנות היא מערכת של 'התבוננות, המתנה והקשבה'. כשאנחנו רואים שהילד שלנו מתמודד עם אתגר, נשאל את עצמנו אם זה דבר שהוא מסוגל להתמודד איתו לבד, לא משום שאנחנו עסוקים מכדי לעזור, אלא על מנת לבנות אותם כאנשים בעלי מיומנויות התמודדות, כבני אדם יציבים.

התלמוד אומר שאב חייב ללמד את ילדיו שחייה. כפי שאנו מבינים את הדברים, הכוונה היא להעניק לילדים מיומנויות לחיים. בדורנו, אנחנו יודעים שהמסע החברתי-רגשי של החיים מלא באתגרים. ובכל זאת, בעוד שאנו מודעים יותר מתמיד להשפעות הלוואי הפסיכולוגיות של האתגרים האלה, נראה שאנחנו מכירים פחות מתמיד את אמנות ההתמודדות עימם.

שימו לב לרגע בו הילד שלכם נכנס לתהליך של התמודדות. ובאותו זמן, אם להערכתכם האתגר מתאים לרמת התפתחותו, תחזיקו את עצמכם חזק ותתפללו, משום שזהו רגע שבו הילד שלכם יכול ללמוד לא רק כיצד לשרוד, אלא גם כיצד לפרוח.