לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: צו
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




ללמוד מהשואה

ללמוד מהשואה

סיפורי השואה באמת עצובים אך גם יכולים לעורר ולתת פרספקטיבה חדשה על חיי היומיום.

מאת

סיפורי השואה באמת עצובים, אבל לדעתי הם גם מעוררים. הם מוציאים אותי מעצמי ונותנים לי פרספקטיבה. אנשים שהמשיכו לתת לאחרים והמשיכו לבטוח בבני אדם (ואולי אפילו יותר מאשר קודם) אחרי ניסיון שכזה, מביישים את האנוכיות הקטנונית שלי ואת תלונותיי.

אני יוצאת מכל מפגש איתם – בין אם אישי ובין דרך המדיה הכתובה – עם נחישות מחודשת, אמונה ותקווה.

למרבה הצער, זה לא תמיד מחזיק מעמד, ולרוע המזל, אני זקוקה לתזכורות תכופות. לא מזמן נפלתי למלכודת מוכרת, וחזרתי על טעות נפוצה מאוד – אחרי שיעקב אבינו ניצל מהמפגש עם עשיו ועבר את הטראומה על מה שקרה לבתו בשכם, הוא התיישב בארץ כנען. חלק מהמפרשים טוענים שפירוש המילה "וישב" אומרת לנו שהוא הפך שאנן, מצא שלווה. הוא הבין שהיו לו אתגרים, שהיו לו ניסיונות, ושכעת הוא יכול לשבת בשלווה ולהירגע. אבל לא כך מנהל א-לוהים את העולם. יעקב היה צריך להשיג צמיחה אישית נוספת, היה לו עוד פוטנציאל לממש, וא-לוהים לא יכול היה להניח לו לנוח בשלווה.

לפעמים אני טועה את אותה טעות (לפחות אני בחברה טובה!), וחושבת, "בסדר, רק גמרנו עם התנסות קשה וכואבת; מכאן ואילך הכל צריך לזרום על מי מנוחות. למעשה, א-לוהים חייב לי קצת..."

לא יהיה לי טוב לבלות את שארית חיי כשאני על טייס אוטומטי

אבל מובן שהוא לא חייב לי כלום. כל מה שיש לי הוא מתנה, וחלק מהמתנה הוא שבורא עולם לא מפסיק לדחוף אותנו להיות כל מה שאנחנו יכולים להיות. לא יהיה לי טוב לבלות את שארית חיי כשאני על טייס אוטומטי, וא-לוהים ממשיך לדחוף. ממשיך לאתגר.

סיפורי הניצולים עוזרים לי גם כאן. גם אם התמזל מזלם לשרוד את המלחמה, הם עדיין נאלצו להתמודד מול עוני, חוסר קורת-גג מעל ראשם, אבדן משפחה ואנטישמיות מתמשכת. כמעט לכולם המתינו עוד אתגרים רבים. אם הם יכלו לעמוד בהם בכבוד, האם אני לא יכולה?

סיפורו של סול טייכמן

בעלי ואני נפגשנו לא מכבר עם סול טייכמן, איש עסקים מלוס-אנג'לס, ששיתף אותנו בסיפורו - סיפור שעורר אותי מאוד. סיפור שנתן לי פרספקטיבה (לפחות באותו יום). סיפור שהרשים אותי... ולהלן רק קצה הקרחון:

ביתה של משפחת טייכמן כלל בעבר שני בניינים בעיר מונקאטש שבאוקראינה. אם תתבוננו היטב, עדיין תוכלו להבחין בראשי התיבות של שמם בחלקו העליון של המבנה. זה כל מה שנותר ממה שהיתה פעם קהילה יהודית שוקקת מלאה בחסידי בלז ומונקאטש.

כשסול טייכמן נולד בשנת 1927 במונקאטש, גרו בעיר כ-40,000 איש, בין 75%-80% מהם היו יהודים, רובם הגדול שומרי שבת. למרות שהקהילה הייתה חזקה, תמיד הייתה אנטישמיות בפרבריה. סול זוכר שכשהוא היה מבקר בחווה של סבא וסבתא שלו, היה להם אסור לצאת מהבית בימי ראשון בבוקר. אחרי הכנסייה, כשהכמרים צעדו עם צלביהם בידיהם, היו מאמיניהם יורקים ובועטים בכל יהודי שנקרה בדרכם.

בכל זאת, באופן כללי, היהודים שמרו על עצמם והכל נראה בסדר. מר טייכמן זכה להיות קרוב לרבי מבלז ולרבי ממונקאטש. הוא זוכר היטב כיצד האחרון היה מטיף לחסידיו (ביידיש כמובן) ש"תשמרו על השבת ויהיה לכם טוב".

בשנת 1940, זמן קצר לאחר בר-המצווה של סול, אביו נלקח למחנה כפייה בהונגריה. ביום השני של פסח, 1944, ניתנה לכל יהודי מונטקאטש שעה אחת לפנות את בתיהם והם נכלאו בגטו.

ביוני באותה השנה, הם הועברו לאושוויץ. זאת הייתה הפעם האחרונה בה ראה סול טייכמן את אמו, אחותו ושלושה מאחיו.

"אם לא הייתה לך דת, תפילות, אמונה בא-לוהים, לא היה לך לשם מה לחיות", אומר לנו מר טייכמן. הוא לא היה אוכל ביום כיפור, הוא היה משתף את מנתו הזעומה עם אחרים, ולמרות שמשקלו צנח ל-27 קילוגרם, סול טייכמן שרד, ושב.

כשהמלחמה קרבה לקיצה, הנאצים לקחו רבים מאסיריהם היהודים לצעדת המוות הידועה לדכאו. סול ואחיו יצאו לצעדה. אולם כוחותיו של אחיו כשלו, כך שסול נשא אותו ביתר המסע. מתוך 6,000 היהודים שיצאו לדרך המפרכת, רק כ-600 שרדו, סול ואחיו ביניהם.

"זה לא עוזב אותך אף פעם; זה נשאר אתך כל הזמן"

שנים אחר כך, מר טייכמן נד בראשו בתמיהה. הוא עדיין לא יכול להבין איך מישהו החזיק מעמד. "זה לא עוזב אותך אף פעם; זה נשאר אתך כל הזמן", הוא מספר.

בשלב כלשהו, כשהמלחמה קרבה לקצה, סול ואחיו, בן דודם ורבים אחרים הועלו על רכבות כדי להובילם להריגה, אבל כוחות הברית החלו להפציץ והרכבת נעצרה. כדי לא לקחת סיכון, כולם קפצו מהרכבת ורצו אל המדרון המסוכן שהיה לצד הפסים. סול ואחיו איבדו קשר עם בן הדוד שלהם וכל אחד מהצדדים חשב שהשני נהרג.

המלחמה הסתיימה. סול ואחיו נסעו לבודפשט כדי לחפש את אביהם. הם נכנסו לחנות ופחות משתי דקות אחריהם נכנס בן הדוד שלהם. האיחוד היה מרגש במיוחד, בפרט כשנודע להם שבן הדוד דיווח קודם לאביהם שבניו אינם בחיים.

לרוע מזלם, הזמן שלהם יחד היה קצר. אביהם, שהתפרנס ממסחר בשוק השחור, נעצר על ידי הרשויות, בעקבות הלשנה. שוב מצאו את עצמם סול ואחיו לבד. הם פנו לממשלת ארה"ב מתוך תקווה שקרוביהם באמריקה ייקחו אותם תחת חסותם. השניים נבחרו להיות בין 200 היתומים שהורשו להיכנס לארה"ב, הילדים הראשונים שיצאו מאירופה.

למרות שפעמים רבות אנו מכנים ילד עם הורה אחד יתום, זאת בהחלט לא הייתה הגדרתה של ממשלת ארה"ב. כשהספינה עמדה לצאת מהנמל, רב החובל קיבל מברק: "הורד מייד את ילדי טייכמן; אבא שלהם בחיים; הם לא יתומים". סול ואחיו אותרו והובאו רועדים ובוכים למשרדו של הקברניט. מכיוון שהם דברו רק יידיש, נדרשו שירותיו של מתורגמן.

"מה הם רוצים לעשות לנו?" שאלו הילדים המבועתים שוב ושוב.

רב החובל של הספינה התרגש ממצוקתם. "מה אני אעשה?" הוא אמר. "להעניש את הילדים האלה בגלל שאבא שלהם חי? צריך פשוט לקרוע את המברק..."

ילדי טייכמן הפליגו לאמריקה. הספינה עגנה בניו-יורק ביום שבת אחר הצהריים. סול ואחיו סירבו לרדת מהאוניה עד שהשבת הסתיימה. קול דרשת הרב בעיירה שלהם הדהד באוזניהם, "תשמרו על השבת ויהיה לכם טוב".

שלוש שנים ארוכות חלפו עד שאביהם הצטרף אליהם באמריקה, שלוש שנים של עבודה וחסכנות משוועת, ושליחת כל סנט מיותר לקרובים באירופה. בני משפחת טייכמן עברו ללוס-אנג'לס והחלו בחיים חדשים.

"אני יודע שניסיתי – לעזור למשפחה שלי ולעזור לעם שלי"

כמה שנים אחר כך, חבר שלח לסול בקשה לאסוף את אחייניתו שמגיעה ללוס-אנג'לס לחופשה. למעשה, היא קיבלה דחייה של שלושה חודשים מצה"ל, משום שסירבה להשתתף באימונים שנערכו בשבת (הצבא תיקן מאז את כלליו). בשנת 1959, סול נישא לאותה צעירה, רות, והם הקימו בית ועסק שגילמו את החלטתו של סול ש"תורה ויהדות יפרחו בביתו ובעולם". עם הצלחת היוזמה העסקית שלהם, הטייכמנים יכלו לספק תמיכה משמעותית למוסדות ללימוד יהדות ברחבי העולם.

"הצלחה כלכלית היא ברכה מא-לוהים שניתנה לנו כדי שנוכל לעזור לאחרים", זה המסר שסול העביר לילדיו. אינספור בתי-ספר, בתי-כנסת ויוזמות חינוכיות אחרות חבים את קיומם לנדיבותה של משפחת טייכמן.

"זה היה מסע ארוך, ויש לי עוד המון סיפורים", הוא מסכם בעיניים דומעות. "אבל יקרה מה שיקרה, אני יודע שניסיתי – לעזור למשפחה שלי ולעזור לעם שלי".

האם מישהו מאיתנו יכול לבקש יותר?

9/7/2011

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 5 תגובות ב-3 דיונים

(3) חי, 17/7/2011 16:50

חייבים ללמוד מהשואה, לא לסלוח לאוסרים ולגרמנים הנאצים שנשארו נאצים!

אחרת היו דנים למוות את הפושעים הנאצים במקום ל"רחם" עליהם בגלל מחלה או זקנה, כי אסור לשכוח, הנאצים הזקנים וה"חולים" האלו היו שורפים זקנים וחולים יהודים בעודם בחיים כי לא יכלו לחכות עד שיגיעו לתאי הגזים

(2) יוסף בן ברית, 11/7/2011 16:03

מושב חיבת ציון-38885, ישראל

זה אחד הסיפורים הדומים לאירועים שקרו לי ולמשפחתי בצרפת. גם אחי הבכור נשלח למזרח אירופה ושרד במחנות עבודה וחזר במסע המוות מערבה. אבי נרצח במיידנק ואני הצלחתי לברוח מצרפת לספרד ולעלות משם ארצה. יוסף

(1) מדענית, 10/7/2011 11:38

מה שלמדתי מאוטוביוגרפיה של ניצולי השואה וזה עדיין לא מספיק

א. אם משהו רוצה לרצח אותך, תאמין שהוא מסוגל ואתה צריך להתגונן ב. לא להאמין לאנשים! כמו להאמין לנאצים "שהיהודים נוסעים לעבודה" ג. העם היהודי צריך להיות מאוחד ללא אפליות וריבים נגד הגויים גם היום ד. לשמור על מדינת ישראל ולהלחם נגד מדינה פלסטינית

משה, 12/7/2011 13:41

למדענית

מטרת סיפור כזה היא להסיק מסקנות לצמיחה ולשיפור וחיזוק האישיות. נראה לי שהחמצת את זה.

מדענית, 17/7/2011 13:14

משה, אני מתייחסת לכל השואה ונראה לי שהחמצת את הבנת הגובתי

כמובן שהיהודים שעברו את השואה ללא פגיעה ביהודים אחרים הם סמל לחיזוק האישיות והם"גדולים מהחיים" וגם היהודים שלצערי נספו "גדולים מהחיים " עצם זה שיכלו לחיות ולו גם מעט בתנאים כאלו

 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub