הו זה. אין מנוס!" מלמלתי לעצמי תוך כדי ניסיון לסגור את רוכסן החצאית. "הקיץ מאחורינו וחייבים לעשות שוב פעם דיאטה!" עוד נשימה קטנה וכיווץ בבטן פנימה והמשימה הוכתרה בהצלחה.

בשבועות האחרונים (או שמא היה זה בחודשים האחרונים?), שמתי לב שאני משתדלת להתחמק מדמותי המשתקפת במראה. מכבסת-תולה רק את החצאית החומה, היחידה שעוד מונחת עלי באיזשהו אופן ובכלל לא מתלהבת לצאת לאירועים, כי אין לי מה ללבוש. נכון שמלכתחילה אני לא בדיוק "דקיקה", אבל זה לא מפריע לי לחלום ולייחל, שיום אחד אולי זה ישתנה.

בפעם האחרונה שעשיתי דיאטה הלכתי ל"עדינה – אוכלים ומרזים", שצעקה עלי כשפישלתי ולא רזיתי כראוי (ממש לא שיא העדינות). וזה עבד! אבל מיום ליום, בשיטת הסלאמי, זייפתי עוד קצת ועוד קצת עד ש... הנה, שוב המשקל מורה על המספר הבלתי יאמן ההוא.

אמנם עברתי שתי לידות (בסך הכל שתי לידות, מה תגידי על נשים שעברו כבר 6  לידות ועדיין שומרות על עצמן?), נכון. אני מתביישת. אין לי מה לומר להגנתי. זה ממש לא אשמת הלידות, זו פשוט תאוות האכילה הזו שלי. פיצות, בורקס, רוגל'ך חמימים, ובשבת החמין, התוספות, עוגות ומה לא.

קבלתי החלטה!

הפעם לא אלך ל"עדינה - אוכלים ומרזים", פשוט אתחיל בהליכות ואשלב זאת עם דיאטה. את כל התפריטים אני ממילא מכירה על בוריים ולגבי "הצעקות של עדינה", אבקש מבעלי שיצעק עלי כל ערב (זה החלק הקל של הדיאטה.) החלטתי ועשיתי. ביקור במכולת הניב: 2 חבילות גבינה רזה, 3 מעדני טוויגי עם אפס אחוז שומן, 5 חבילות פריכיות, פסטרמה דלת שומן ואיך לא... 2 אריזות "לחמקל"- שנוא נפשי!

המכולתניק'ית שלי חייכה בהבנה. "שוב פעם דיאטה? למה נרשמת הפעם?".

המכולתניק'ית שלי חייכה בהבנה. "שוב פעם דיאטה? למה נרשמת הפעם?"

לא נעלבתי. אם כי נדמה היה לי שאני שומעת צל של חיוך בקולה. "אני אראה לכולם מה זה. הפעם, אני מתכוונת להצליח!"

ביום הראשון, הכיור שלי התמלא בקליפות של ירקות מכל הסוגים והקפצתי לי בהנאה מקלות של גזר, קישואים, טבעות בצל, פטריות ונבטים.

ביום השני הלכתי דווקא על מרק ירקות עשיר ב... ירקות.

ביום השלישי ארגנתי לי כריך בריאות שופע חסות וכל מיני עלים.

ברביעי התנפלתי על הפריכיות עם הריבה הדיאטטית.

בחמישי הייתי במשבר קל שהתגברתי עליו בעזרת לעיסה נמרצת של פופקורן במיקרו.

ואפילו בשבת הסתפקתי רק בחתיכונת מעוגת ה"פס קקאו".

כך חלפו להם שבועיים. דווקא ירדתי כמה קילוגרמים והצלחתי ביתר קלות לרכוס את החצאית. אפילו מצאתי עוד כמה בגדים שהתאימו.

בעלי והילדים תמכו בי ויחד אתם גם כל השכנות שפגשתי במהלך ההליכות.

בשבוע הרביעי ההתלהבות שלי קצת פגה ואפשר לומר שפשוט קצתי בירקות. חלומות על הררי שווארמה עם צ'יפס בפיתה התחילו להטריד את מנוחתי.

ההתרסקות הייתה צפויה...

נכון, שברתי את הדיאטה והתאבלתי על כך מרות. אך הפעם בשונה מתמיד, קבלתי החלטה גורלית – חסל סדר הרעבה עצמית! לא עוד דיאטות ומיני שיקויים! לא דיקור, לא "מלתעות" ובטח שלא "עדינה - אוכלים ומרזים"! זהו זה. הגיע הזמן להכיר באמת ולהשלים עם המציאות. "דיאטה"? אך ורק – לדמיונות שלי! "הרעבה"? רק לחלומות באספמיה שלי!

בחודש אלול, הגיע הזמן להביט לעצמי בעיניים ולקחת את עצמי בידיים. הבנתי שלא ניתן לקפוץ בצורה דראסטית מדי לצורת חיים חדשה. כי כשעולים גבוה מדי, ההתרסקות אינה מאחרת לבוא. אמנם דרך הירקות והלחמ'קל היא בריאה ויפה, אך היא אינה ברת-קיום לאורך זמן.

מה שכן, אני ממשיכה לאכול יותר ירקות מאי- פעם, לחתוך סלט לפחות 3 פעמים בשבוע, ממשיכה עם הליכות בימים שאינני חותכת סלט, ולוקחת לעצמי יום אחד בשבוע (שבת- איך לא?) שבו אני די מתפרקת. אוכלת כל מה שבא לי, בלי בושה ובלי רגשי אשמה.

והפעם, למרבית הפלא "הולך" לי ממש טוב... רוצים ביס מה"פס קקאו"?