הפסוק האחרון בתורה מתייחס "לכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (דברים ל"ד, י"ב). מה היה "המורא הגדול" שעשה משה? רש"י אומר שהוא שבר את לוחות הברית הראשונים, כאשר ראה את עגל הזהב. זה היה המעשה הנכון בזמן הנכון.

מעניין שמשה רבנו (בהיותו בוגר) מוזכר לראשונה בתיאור הריגת מפקח-עבודה מצרי שהכה יהודי. שימו לב שגם הדבר הראשון שהתורה מספרת לנו על משה, וגם הדבר האחרון שהיא מספרת עליו - הם מקרים שבהם הוא ביטא כעס.

האם משה נטה באמת לכעסנות? אנחנו יודעים שמשה היה עניו וצדיק במיוחד. חוץ מזה, האלוקים הסכים עם שני המעשים האלה. אז מה ההסבר?

התשובה היא שמשה שלט במידת הכעס, אז כאשר הוא ביטא משהו שנראה כמו כעס, התנהגותו הייתה למעשה שקולה ומדודה היטב.

הכל עניין של שליטה. אם הילד שלכם מרגיז אתכם ואתם מתחילים לצעוק, זה "כעס בלתי נשלט" אופייני. אבל אם ילדכם עומד לתקוע מזלג לשקע החשמל, לפעמים תחליטו לצעוק – גם אחרי שהרחקתם אותו מהסכנה - כדי ליצור אצלו רושם רגשי ברור על מידת הסכנה. במלים אחרות, האדם יכול לבטא כעס, בלי "לכעוס" באמת.

זה מה שעשה משה. ההתנהגות הזאת אפילו מדהימה עוד יותר בהתייחס למדרש (שמובא על ידי המפרש בעל ה"תפארת ישראל") שאומר שמשה נולד עם נטייה לכעס, אבל דרך עבודה עצמית הוא הצליח להשיג עליה שליטה. וכך, אפילו התורה מעידה שמעשי ה"כעס" של משה היו דבר "גדול" – מעשים של גדלות רוח.