פרשת השבוע הזה מתעדת כיצד אוסף משה, ביומו האחרון עלי אדמות, את כל עם ישראל ומציג בפניהם סטנדרט חדש בברית שלהם עם ה': מעתה ואילך, בני ישראל לא יהיו עוד אחראים אך ורק על מעשיהם; כל אחד מהם יהיה אחראי גם על מעשיו של זולתו.

היבט זה של ערבות הדדית הוא מה שהופך אותנו לעם ולא לקבוצת אנשים סתמית.

מובן שהרמה הגבוהה ביותר של האחריות מוטלת על אלה שיודעים יותר. אם מישהו נפצע ברחוב ולידו עוברים רופא ונגר, למי יש מחויבות רבה יותר לעזור? לרופא כמובן. כך גם בנושאים רוחניים.

מספרים על יהודי שומר תורה ומצוות שהלך לעולמו ועמד למשפט בבית הדין של מעלה. בית הדין פירט את רשימת הזכויות הרבות של האיש, ואז החל למנות את עבירותיו, שכללו בין השאר אכילת בשר חזיר. "אבל מימיי לא אכלתי חזיר!" מחה האיש.

"אתה צודק," אמרו לו הדיינים, "אבל השכן שלך אכל חזיר, ואתה אף פעם לא ניסיתי לדבר איתו על זה. לכן, אתה נושא באחריות כאילו אכלת חזיר בעצמך."

מובן ששיחה כזאת 'עם השכן' צריכה להתנהל בדרך שלא תעשה את המצב גרוע יותר, או שתיצור מתח ועלבון.

בכל אופן, מה שיוצא מזה הוא שאף אחד לא יכול לחיות חיים מושחתים ולהגיד: "תעזבו אותי, אני לא מפריע לאף אחד". משום שרעיון הערבות ההדדית אומר שמעשיו של כל אדם משפיעים על בריאותם הרוחנית של כל השאר.

רעיון זה מוצא ביטוי ברור בימים הנוראים, כאשר כל אדם ואדם – והעולם כולו – עומדים למשפט. כפי שכותב הרמב"ם (הלכות תשובה):

...לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו ... כאילו חֶציוֹ זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב. חָטא חֵטא אחד, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצווה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה...

בואו נזכור זאת תמיד – ויהי רצון שנזכה כולנו להיכתב ולהיחתם לשנה טובה!