פסוק בפרשת ראה (דברים יב, ה) אומר לנו לעבוד את האלוקים "במקום אשר יבחר ה'". ה"מקום" הזה הוא הר המוריה בירושלים (הר-הבית), מקום בית המקדש. בנקודה זו בדיוק התרחשו כמה מהאירועים הרוחניים החשובים בהיסטוריה - זה המקום שבו הקריב נח קרבנות כשיצא מהתיבה; זה המקום שבו עקד אברהם את יצחק על המזבח; זה המקום שבו חלם יעקב על הסולם שמלאכים עולים ויורדים בו. כל אלה קרו במקום שבו בחר ה'.

אבל למה אנחנו לא יכולים לבחור בעצמנו מקום אחר? מה בקשר לאינדיבידואליות שלנו?

בואו נתבונן עמוק יותר. הפסוק אומר לבנות את המקדש במקום שה' יבחר, אבל לא מפרט מהו בדיוק – את זה אנחנו צריכים לגלות בעצמנו. אבותינו בנו קשר עמוק עם האלוקים וקבעו רבים מהכללים הבסיסיים, אבל אנחנו עדיין צריכים לגלות את הכללים האלה בעצמנו, לעצמנו. אנחנו לוקחים את המסגרת המסורתית, ועל ידי מאמץ ומסירות הופכים אותה לשלנו.

הרמב"ן אומר שזו הסיבה שבגללה בימי המקדש לא היו שלטי דרכים בדרך המובילה לירושלים. האדם היה צריך לחפש אחר המושג של ירושלים – לשאול את עצמו: איה הדרך המובילה לירושלים?

למעשה, התלמוד אומר שכאשר התכונן דוד המלך לבנות את בית המקדש, הוא לא ידע איפה בדיוק צריך לבנות אותו! למרות שכל כך הרבה היסטוריה יהודית הייתה קשורה להר המוריה, עדיין נאלץ דוד להתעמק בדברי הנביאים, כדי לשאוב מהם את המיקום המדויק.

אז כן, ליהדות יש מסורת ברורה – הלכות כשרות, שמירת שבת ונוסח קבוע לתפילה. אבל זאת רק המסגרת. התוכן הוא מה שאנחנו מגלים בעצמנו. הרוחניות היהודית נמצאת במקום שבו בוחר ה' – אבל אנחנו צריכים למצוא אותו.