כאשר בני ישראל נכנסו לארץ ישראל, הם התאספו ליד שני הרים, הר גריזים והר עיבל, על מנת לקבל עליהם מחדש את ברית התורה. הציווי לעשות זאת נמצא כבר בפרשת השבוע שלנו. אחת עשרה מצוות הוזכרו במעמד זה, והעם הכריז והודה על הברכה שמצפה למי שישמור אותן, ועל הקללה שתבוא על מי שיעבור עליהן. כל המצוות שנאמרו שם כוללות מעשים מוגדרים וברורים, ואז באה המצוה השתים עשרה, שהיא ציווי כללי: "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם; ואמר כל העם אמן" (דברים כ"ז כ"ו). שואלים המפרשים, מה כולל הציווי הזה, שנראה לכאורה כוללני מאד? הרמב"ן מביא את דברי התלמוד הירושלמי (סוטה ז' ד') שעונה על השאלה: "למד ולימד, שמר ועשה, והיתה ספיקה בידו להחזיק ולא החזיק - הרי זה בכלל ארור". כלומר, אדם שהיה צדיק שלם במעשיו, למד ולימד תורה, שמר ועשה את המצוות, אבל היה בידו לחזק את התורה אצל אחרים שאינם כמוהו ולא עשה זאת – הינו בכלל הקללה של ה"ארור" שנאמרה בפרשה.

בעל החפץ חיים זצ"ל כתב ספר שלם בשם "חומת הדת", שהוקדש כולו למטרה אחת – לעודד בני תורה לפעול ולחזק את התורה מול גל הכפירה שגאה והתעצם באותם ימים, ואיים לסכן את כל עתידו של עולם התורה והעם היהודי. בהקדמת אותו ספר, 'חיזוק הדת', הוא מונה ארבעה חיובים שונים מהתורה, לפיהם מחויב כל יהודי להגדיל תורה ולהרחיב את גבולות לומדי התורה ושומרי מצוותיה בקרב אחיו היהודים. החיוב הרביעי מתוכם מתבסס על הירושלמי שהבאנו. החפץ חיים קובע שחיוב זה חל על כל יהודי בעל יכולת השפעה כלשהי על זולתו. ומי שאכן ינהג כך, יזכה לברכות שנאמרו על הר גריזים, אך אם חלילה לא, תבאנה עליו קללות הר עיבל.

החפץ חיים מוכיח עד כמה עוצמתי וחשוב הרעיון הזה: הלויים פנו לשש מאות אלף יהודים שעמדו על שני ההרים, וברכו את מי שיקיים את המצוות האלה, וכל העם כולו ענה 'אמן'. אם כך, כל מי שיתאמץ להרים את קרן התורה יזכה לברכה מיוחדת, לא ברכה של רב או מקובל אחד, צדיק ככל שיהיה, אלא ברכה של כל הכהנים, כל הלויים, ושש מאות אלף יהודים, ויש לה תוקף של הקב"ה שציווה לומר אותה! וגם ההיפך נכון, לכל מי שלא יקיים את המצוות האלה. מוסיף וכותב החפץ חיים, שכאשר אדם אינו משתדל לעשות עבור התורה, השפעת ה' לטובה מצטמצמת בכל העולם כולו!

מורי ורבי הרב יצחק ברקוביץ שליט"א כותב, שאם נעיין בשאר החטאים הנמנים בקללות, נוכל לקבל מושג כלשהו עד כמה רציני וחמור הוא ביטול מצוות החזקת התורה והוראתה. בין שאר העבירות נכלל גם מי שעושה פסל ומסכה, מי שמבזה את אביו ואמו, מי שמכה רעהו בסתר, ומעשים נוראים אחרים. היינו חושבים שחיסרון בהחזקת התורה אינו נוראי כל כך, אולם מכאן אנחנו רואים שאדם שאינו דואג ועושה ככל יכולתו למען התורה, נמנה בין חוטאים שעוברים עבירות חמורות מאד, כמו אלה שהוזכרו בקללות בהר עיבל. מאידך, גם ההיפך נכון, אדם שמנסה ומשתדל לפעול ולהשתמש בכוח ההשפעה שלו על אחרים כדי לחזקם בתורה ובשמירת המצוות – זוכה לברכות גדולות מהתורה.

התלמוד הירושלמי מביא דוגמה מהתנ"ך לאדם שהמחיש בחייו את הפסוק הזה: יאשיהו המלך גדל בדור בו מצב התורה היה בשפל. בהיותו צעיר לימים, נמצא ספר תורה בחצר בית המקדש, שהיה פתוח במילים אלה: "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת..." כאשר יאשיהו המלך שמע זאת, הוא קרע את בגדיו ואמר "עלי להקים", עלי מוטלת האחריות להקים את דברי התורה (מדרש הגדול על הפסוק). מאז הוא לא פסק מעשייה – אשר הצליחה לבסוף, והוא עורר מחדש את לימוד התורה ושמירת המצוות בעם ישראל. הנצי"ב זצ"ל מדבר על מעשיו של יאשיהו בהקשר המתאים לתקופתו, בה רבים מאד עזבו את דרך התורה וחיפשו אחר בארות נשברים של אידיאולוגיות שונות, בני התורה שנשארו היו חלוקים בדעותיהם כיצד להתייחס למצב. חלק מהם האמינו שהדרך הטובה ביותר היא לטמון את הראש בחול, ולהתמקד בעבודת ה' הפרטית שלהם. הנצי"ב כתב תשובה (בספרו 'משיב דבר, חלק א' תשובה מ"ה), בה הוא מבקר בחריפות גישה כזו. דעתו היתה שכאשר העולם נתון במצב של חורבן רוחני, זה לא הזמן להיות אגואיסט ולהתמקד בעלייה רוחנית אישית.

כאשר העולם נתון במצב של חורבן רוחני, זה לא הזמן להיות אגואיסט ולהתמקד בעלייה רוחנית אישית.

אחת ההוכחות שהנצי"ב מביא לדבריו בגודל החיוב לדאוג לכלל העם, הוא סיפורו של יאשיהו המלך. הפסוק מספר שאחרי מציאת ספר התורה, יאשיהו אמר לכהנים וללויים: "עבדו את ה' אלוקיכם ואת עמו" (דברי הימים ב' ל"ה ג'). לשון הפסוק טעונה ביאור. איך בדיוק הוא התכוון שהם יעבדו את ה' ואת העם? הנצי"ב מסביר שעד למציאת אותו ספר התורה, הכהנים והלויים היו אלה שדבקו ועמלו על רמתם הרוחנית. אולם הם היו שקועים בתוך עצמם ובתוך עולמם הרוחני כדי להתגונן מפני השפעת הסביבה. הם הקדישו את עצמם לצמיחתם הרוחנית ולחיזוק הקשר שלהם עם הקב"ה – אבל הזניחו את אחיהם, שאר העם. בדבריו, יאשיהו המלך הוכיח אותם ודרש מהם לשנות את דרכם, ולהרחיב את גבולות התורה גם לאלה שהתרחקו מחיי התורה. לטענתו, אם הכוהנים יעבדו למען העם ויקרבו אותו לתורה, הם יעבדו בעצם את הקב"ה, מכיון שזהו רצונו מהם בזמן זה.

הנצי"ב כותב שבדיוק כמו שהיה צורך דחוף ששומרי התורה והמצוות יקיימו את דברי התורה האלה בימיו של יאשיהו, כך גם בתקופתו, בה רבים מאד נסחפו ועזבו את חיי התורה. כעת הבה נתבונן - אם תקופתו של הנצי"ב הושוותה לזו של יאשיהו, על אחת כמה וכמה שאפשר לומר זאת גם על דורנו. מעולם לא היה מצב בו כל כך הרבה יהודים מרוחקים ומנותקים לגמרי מהתורה כמו בימינו. בשנת 1990 נערך סקר לבדיקת שיעור שומרי התורה בארצות הברית. בין השאר עלו ממנו הנתונים הבאים : שעור נשואי התערובת בארצות הברית בשנת 1950 עמד על 6%, ובשנת 1990 על 52%, ולצערנו הוא ממשיך לעלות. 2 מיליון בני אדם ממוצא יהודי, אינם מזהים את עצמם כיהודים, לעומתם, 2 מיליון אנשים המזהים את עצמם כיהודים – אינם שייכים כלל לעם היהודי. נגד כל חתונה בין שני יהודים, יש שני נישואי תערובת. 625,000 יהודים בארצות הברית משתייכים לדתות אחרות. רק 11% מיהודי ארצות הברית הולכים לבית הכנסת. בכל יום נערכים עשרות נישואי תערובת, מה שאומר שבמשך הזמן שקראת מאמר זה, מספר רב של יהודים אבד מעמנו לנצח. התגובה הטבעית שלנו היא צקצוק מלא צער, רגע לפני שאנו חוזרים לשיגרת חיינו, אבל כל אחד מאיתנו יכול לעשות משהו בנידון. משהו.

מה היה אומר הנצי"ב אם הוא היה חי בתקופתנו? בימי אלול כולנו מנסים לעשות חשבון הנפש, לפשפש במעשינו ולבחון את שמירת המצוות שלנו. מפרשת השבוע אנחנו לומדים, שחלק בלתי נפרד מחשבון הנפש שלנו הוא השאלה: 'האם אני עושה מספיק למען התורה?' כל אחד מאתנו יכול למצוא סיבות טובות, טובות באמת, מדוע הוא לא פועל בנושא הזה, אבל, שואל החפץ חיים בספר 'חומת הדת', האם הסיבות והתירוצים האלה יעמדו גם בפני בית דין של מעלה? כאשר תעמוד נשמתנו לפני כסא הכבוד, ותבקש על כבודה [עבור המצוות שקיימה], מה תענה על השאלה: 'ולמה לא דאגת על כבודי? במו עיניך ראית אנשים מחללים את כבודי, רומסים את כבוד תורתי, האם דאגת לכך?!'

פעמים רבות ניתן היה לראות בהנהגתו של החפץ חיים את יראתו מפני הדין, שמא הוא לא עשה מספיק לחיזוק התורה ושמירת המצוות. במקרה אחד, במשך שלושה שבועות בהם הוא שהה בעיר ריגא, הוא הצליח לשכנע 300 בעלי חנויות לסגור את עסקיהם ביום השבת. ובמקרה אחר, כאשר חיילים יהודים סיפרו לו שהם נאלצו לאכול חמץ בפסח, הוא מיד התיישב לכתוב את הספר "מחנה ישראל" שמפרט כיצד צריך לנהוג חייל יהודי בצבא הגויים הלכה למעשה. הספר נפוץ במהירות בין החיילים היהודים. הוא גייס כספים ובנה קרן להקמת מטבח כשר, ועמד בקשר אישי עם חיילים רבים כדי להשפיע עליהם לטובה. קבוצת חיילים אחת הייתה עוברת דרך ראדין, העיר בה החפץ חיים גר, מידי קיץ. החפץ חיים היה מזמין אותם לאכול בביתו, מקבל אותם בחום אבהי, משוחח עמם ומעודד אותם לשמור על מצוות התורה .

החפץ חיים היה מדגיש תמיד שיש דרכים רבות בהן נוכל לפעול כדי לחזק את שמירת התורה, לדוגמא: מסירת שיעור לקהל גדול, הקמת מוסדות לימודים או בקירוב יהודים הרחוקים מחיי תורה. לכל אחד מאיתנו יש כשרונות ויכולות משלו, בהם עליו להשתמש כדי לקרב אחרים לתורה ולמצוות. בימינו, ישנם ארגוני קירוב וכל אחד מאיתנו יכול למצוא בעזרתם את הדרך המתאימה לו כדי לתרום את חלקו בענין חשוב זה, גם כתוספת עיסוק צדדי בלבד. ניתן למסור שיעורים תורניים לקירוב רחוקים, אפשר ללמוד בחברותא עם יהודי רחוק, ועוד אפשרויות רבות ומגוונות (הפצה, שיתוף באינטרנט או ברשתות החברתיות, ועוד). יום הדין הולך וקרב, הלוואי וכולנו נלמד מדרכו של יאשיהו המלך ונוכל לומר בדין שהשתדלנו כראוי לחזק את שמירת התורה ולימודה.