לקראת סופה של הפרשה, משה רבינו מבקש מהקב"ה שיבחר מנהיג שינהיג את העם אחרי מותו, מנהיג שיעלה וינחיל לעם ישראל את ארץ ישראל. הקב"ה ענה לו שתלמידו הנאמן יהושע, הוא זה שנבחר ונמצא ראוי לתפקיד.

זה מה שכתוב בפסוקים שבפרשת השבוע שלנו, אבל חז"ל מגלים לנו ביתר הרחבה את תיאור השיחה שהתנהלה בין הקב"ה למשה: משה ביקש שהבנים שלו יירשו את תפקיד ההנהגה, אולם הקב"ה סירב משום ש"בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה", ואילו יהושע: "היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים, והוא פורס את המחצלות. הואיל והוא שרת אותך בכל כוחו, כדאי הוא שישמש את ישראל" (במדבר רבה כ"א י"ד).

יש כמה קושיות שעולות מהמדרש הזה - ראשית, שואל הרב אלישיב זצ"ל (דברי אגדה עמ' 319), אם בניו של משה לא עסקו בתורה, כיצד הוא העלה בדעתו שהם יוכלו להיבחר להנהגת עם ישראל? שנית, לכאורה נראה שהקב"ה סירב לבקשתו של משה משום שבניו לא עסקו בתורה כמו יהושע, אולם לאחר מכן, כאשר הקב"ה מנמק את בחירת יהושע, הוא מדגיש דווקא את עובדת היותו עבד נאמן למשה, ואת טרחתו המסורה לסדר ולכבד את בית המדרש. מה הקשר בין העובדות האלה לעיסוק בתורה? ומהו באמת הבסיס להשוואה בין הבנים של משה לבין יהושע?

הרב אלישיב זצ"ל מסביר, שגם בניו של משה היו תלמידי חכמים, מלאים וגדושים בתורה, ולכן משה האמין שהם אכן ראויים לתפקיד הגדול של הנהגת עם ישראל. אולם הקב"ה השיב לו, שידיעת התורה שלהם אינה מספיקה. כוונת המילים: "בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה", היא שהם ישבו ולמדו תורה, העמיקו ופלפלו בה, אך הם עשו זאת לעצמם, ולא עסקו בה עם אחרים. לעומת החיסרון הזה שהם לא דאגו מספיק לסייע ללימוד התורה של האחרים, יהושע היה מסדר את הספסלים ופורס את המחצלות כדי שאחרים יוכלו ללמוד תורה – ובכך הוא נחשב ל"עוסק בתורה".

ישנם מספר לקחים חשובים שנוכל ללמוד מהסברו של הרב אלישיב. אולם בכל זאת נראה שישנו קושי מסוים בפירושו – לכאורה, פירוש המילים "עוסק בתורה", הוא על אדם שיושב ולומד תורה בעצמו, היכן מרומזת כאן הכוונה ש"עוסק בתורה" היא עזרה ללימוד התורה של האחרים?

כדי שנוכל להשיב על השאלה הזאת, חשוב שנבין קודם את הגדר היסודי של מצות לימוד תורה. הרמב"ם כותב שישנם שני מקורות למצווה זו, שני פסוקים שונים שמהם נלמד החיוב ללמוד תורה: "ולמדתם אותם את בניכם" ו-"ושננתם לבניך". יש בזה חידוש מסוים, כי לכאורה מצות "ושננתם לבניך" מתיחסת רק להעברת הלימוד לדור הבא, אך הרמב"ם מגלה לנו חידוש גדול, שממצות העברת התורה לצאצאים, נלמד שיש מצוה לא רק ללמד אלא גם ללמוד תורה, כלומר, הטעם הבסיסי של מצות לימוד תורה, הוא כדי שנוכל להעביר אותה הלאה לילדינו. מכאן אנחנו רואים, שבאותה מידה שמצות לימוד התורה דורשת מאיתנו לימוד עצמי, היא דורשת גם לימוד לאחרים. מעבר לכך, הרמב"ם מביא את דברי חז"ל שהמלה "לבניך" מתיחסת לא רק לבנים אלא גם לתלמידים, כך שחלק בלתי נפרד ממצות תלמוד תורה הוא להורות תורה לאחרים, גם אם הם אינם הילדים שלו ממש. אם כך, מובן בהחלט מדוע הרב אלישיב מפרש את המלים "עוסק בתורה" כ"מסייע לאחרים ללמוד תורה".

מקור נוסף לעיקרון הזה, שקנין התורה כולל גם את הפרט היסודי הזה של לימוד התורה לאחרים ולסייע להם כדי שהם יוכלו ללמוד אותה, נמצא במסכת עבודה זרה (ט' א'). הגמרא אומרת שההיסטוריה העולמית מתחלקת לשלושה חלקים, כל אחד מהם אמור היה להיות בן אלפיים שנה: החלק הראשון נקרא "אלפיים שנות תוהו", ולאחריהן החלק האמצעי של: "אלפיים שנות תורה". המפרשים מסבירים ששנות ה"תוהו" נקראות כך כיון שבתקופה הזאת עדיין לא ירדה תורה לעולם. לעומת זאת, "אלפיים שנות תורה" מציינות את הזמן בו החלה התורה להתגלות בעולם. הגמרא אומרת שראשיתן של שנות התורה היא כאשר אברהם אבינו התחיל להפיץ תורה בעולם, כמו שכתוב: "הנפש אשר עשו בחרן" – האנשים שהם קרבו לתורה בחרן. לכאורה, קשה לומר ששנות התורה התחילו רק מנקודה זו, שהרי ישנם מאמרי חז"ל רבים שמספרים בבירור על אנשים גדולים שחיו לפני אברהם אבינו ולמדו תורה (כמו אדם הראשון, נח, שם ועבר). למרות זאת, אנשים אלה חיו בתקופה שנקראת: "אלפיים שנות תוהו" כיון שהעולם היה אז ללא תורה. יתירה מזאת, אברהם אבינו בעצמו למד תורה שנים רבות לפני שהוא התחיל ללמד אחרים – ובכל זאת, תקופת התורה מתחילה רק מהזמן שבו הוא ושרה אשתו התחילו להפיץ אותה ברבים. אברהם אבינו היה אז בן 52 שנים (רש"י ע"ז ט' א'), ואז אמר עליהם הפסוק: "את הנפש אשר עשו בחרן". מדוע רק אז התחיל פרק חדש בהיסטוריה העולמית? הרב זאב לף שליט"א מסביר שאברהם אבינו עשה דבר אחד יותר מהדורות שקדמו לו – הוא לימד תורה. תקופת ה"תורה" התחילה רק מהנקודה בה החלו ללמד את התורה לאחרים, לא פחות משכל אחד למד לעצמו [ועל אף שגם לשם ולעבר היתה ישיבה שבה הם לימדו תורה, כמבואר ברמב"ם בתחילת הלכות עבודה זרה].

המדרש מביא הערה נוספת שמוכיחה שבנוסף ללימוד הרגיל של התורה, גם העמל בתורה קשור ומחובר להוראתה לאחרים. הגמרא (בסנהדרין צ"ט ב') לומדת על חשיבות עמל התורה מפסוקים רבים בתנ"ך בהם מוזכרת המילה "לעמל" (כגון: איוב ה' ז', משלי ט"ז ועוד). והמילה "לעמל", היא ראשי תיבות: לומד על מנת ללמד (מהרש"א בסנהדרין שם).

מכל מה שהבאנו לעיל, ראינו את הקשר הבלתי נפרד בין לימוד עצמי של התורה לבין הוראתה לאחרים. ועדיין נותר לנו להסביר, מדוע באמת לימוד התורה לאחרים הוא יסוד כל כך חיוני ומשמעותי. ה"בן איש חי" זצ"ל (בספרו: בן יהוידע בסנהדרין שם) מעניק לנו הבנה עמוקה יותר בעניין זה. הוא מביא את דברי הגמרא בסנהדרין (צ"ט ב'), שמצטטת פסוק (במדבר ט"ו ל"א) שאומר על אדם שעבד לעבודה זרה: "דבר ה' בזה", אותו אדם ביזה את דבר השם. הגמרא מתארת צורות התנהגות נוספות הראויות להאשמה נוראית זו (כגון הכופר בתורה מן השמים, המגלה פנים בתורה), ולמרבה ההפתעה, היא מצרפת אליהן גם את "הלומד ואינו מלמד". הבן איש חי שואל, מדוע הגמרא מתיחסת בחומרה רבה כל כך לאדם שלומד תורה ואינו מלמדה? ומסביר שהתורה היא נצחית, ונצחיותה משתמרת על ידי מסירתה מדור לדור. מי שלומד תורה ואינו לוקח על עצמו את האחריות ללמד ולהעביר אותה לאחרים, פוגע בנצחיותה -משום שהתורה שהוא למד אינה יכולה לעבור הלאה לדור הבא. כעת מובן מדוע חז"ל ייחסו לאדם כזה תואר כל כך חריף – כיוון שהוא עצר את שלשלת מסירת התורה מדור לדור, ובאשמתו נפגם משהו מנצחיותה של התורה הקדושה.

הסבר זה גם מבהיר לנו מדוע היה כל כך חשוב שמנהיג עם ישראל יהיה אדם שגורם לאחרים ללמוד תורה – תפקידו היה לשמֵר ולהמשיך את מסורת התורה, ובכך להמשיך את קיומה הנצחי, האינסופי.

ראינו עד כמה לימוד התורה לאחרים מהוה חלק בלתי נפרד ממצוות תלמוד תורה. עם זאת, חשוב לדעת שלמרות שלימוד תורה לאחרים הוא חסד עצום שאין דומה לו, ברור שיש בכך גם צד ניכר של תועלת אישית – על ידי הוראת התורה לאחרים, אנחנו מפתחים בעצמנו הערכה לנצחיות התורה, ולוקחים חלק בתפקיד החשוב של מסירת התורה לדור הבא.