התורה מקדישה שלוש פרשות לתיאור מעשי אברהם אבינו, ושלוש פרשות לחייו של יעקב אבינו. לעומת זאת, רק פרשת תולדות מתמקדת ביצחק אבינו. ואף בפרשה זו מתוארת רק פרשיה אחת בה היה מעורב יצחק אבינו לבדו ולא גם אחד האבות האחרים – התקופה בה נאלץ יצחק לעבור לגרר, ארץ פלישתים, בעקבות הרעב שפקד את ארץ ישראל. בהגיעו לשם הוא מספר שרבקה אשתו – היא אחותו, כפי שעשה אביו אברהם שנים קודם לכן. לאחר מכן מתארת התורה באריכות כיצד סתמו הפלישתים את הבארות שחפר אברהם, וכיצד פתח אותן יצחק שנית. יצחק סבל מעוינות קשה מצד הפלישתים המקומיים, ובסופו של דבר הוא כורת ברית עם אבימלך מלכם. במבט שטחי קשה מאוד לשאוב כל לימוד משמעותי מסיפור זה, אולם האמת היא שניתן ללמוד מכאן את המפתח להבנת מהותו של יצחק אבינו.

המאפיין הבולט ביותר במעשי יצחק הוא שהם דומים מאוד למעשי אביו. כאשר היה רעב בימי אברהם הוא ירד לארץ מצרים; יצחק רצה לעשות את אותו הדבר, אולם הקב"ה מורה לו לא לעזוב את ארץ ישראל למרות הרעב. ואז הוא שב אל הבארות שאביו חפר – פותח אותן מחדש וקורא להן באותם השמות שקרא להן אביו (בראשית כ"ו י"ח). רבינו בחיי כותב שממעשיו אלה של יצחק נלמד עניין המסורה. עד עולם, בכל עתיד עם ישראל – בן ילך אחר אביו. יצחק לא רצה לסטות אף בפסיעה אחת מהדרך שהתווה לו אביו. ר' מתתיהו סלמון שליט"א מבאר את תפקידו של יצחק מבין האבות: אברהם היה הראשון – ה"חלוץ"; הוא הניח את היסודות ושרטט את הקווים המנחים את עם ישראל לדורותיו. עבודתו של יצחק הייתה לקבל ולגבש את מעשי אביו, לצעוד במדויק בדרך שהתווה ובכך להנחיל לדורות הבאים את עניין המסורה. עבודת חייו של יצחק לא הייתה לסלול שבילים חדשים אלא לצעוד באמונה בעקבות אביו. ולכן כאשר פוקד רעב את הארץ הוא מיד מתכנן לרדת למצרים, כיוון שכך גם עשה אביו. כאשר הוא מגיע לגרר – הוא חופר בדיוק את אותן הבארות שחפר אביו, וקורא להן בדיוק בשמות שנתן להן אביו.

מצד שני, ישנו מאפיין בולט נוסף בחיי יצחק אבינו שנראה לכאורה סותר את עיקרון הצעידה העקבית אך ורק בדרכי אביו. חז"ל אומרים שאברהם ויצחק היו בעלי מבנה אישיות שונה לחלוטין; אברהם מייצג את מידת החסד – נתינה ללא גבול לכל אחד ואחד. יצחק, לעומתו מאופיין במידת הדין והגבורה. האמת היא שחלק עיקרי בגדולתו של יצחק נבע מכך שהוא לא היווה העתק מושלם של אביו. ניתן לראות זאת בהסבר חז"ל מדוע תפילתו של יצחק להיפקד בילד נענתה קודם שנענתה תפילת רבקה. רש"י מביא את דברי הגמרא שאומרת ש"אינה דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע". לכאורה קשה מאוד להבין זאת, הרי אדם שהתגבר על השפעה שלילית שהיתה עליו בצעירותו והפך לצדיק, אמור לכאורה להיחשב לבעל זכויות גדולות יותר מאדם אחר שנולד להורים צדיקים. התשובה היא שצדיק בן צדיק מתמודד עם ניסיון קשה יותר – שלא להיות העתק בלבד של אביו. אברהם אבינו היה מודל החיקוי הגדול ביותר שיכול אדם לראות מולו, והמהלך הטבעי והפשוט ביותר עבור יצחק היה לנסות לחקות כל מעשה ומעשה של אביו. אולם יצחק לא הסתפק בכך; הוא סלל את דרכו שלו בדרך העולה בית א-ל.

ישנן דרכים רבות בהן יכול אדם לבטא את עצמו ואת אישיותו המיוחדת בתוך דרך המסורה

ראינו, אם כן, שמצד אחד יצחק מייצג את עניין המסורה, שלא לסור ימין ושמאל מדרך אבותינו. ומצד שני, אישיותו של יצחק הייתה שונה לחלוטין מזו של אביו! כיצד ניתן להבין שני מאפיינים סותרים אלה של יצחק? האמת הברורה היא שאין כאן כל סתירה. כל יהודי ויהודי נולד כחוליה בשלשלת הדורות המתחילה באברהם אבינו. אנו מחויבים לדבוק באמונה בכל עיקרי ההשקפה, ההוראות וההנחיות שמנחילה לנו שלשלת המסורה. אדם לא יכול לחדש לעצמו השקפות או הנהגות; ישנה מסורת המדריכה אותו כיצד לחיות את חייו. אולם עם זאת, אין הכוונה שכל החוליות בשרשרת תהיינה בהכרח זהות לחלוטין – ישנן דרכים רבות בהן יכול אדם לבטא את עצמו ואת אישיותו המיוחדת בתוך דרך המסורה. ה"חפץ חיים" זצ"ל שואל מדוע מדגישה התורה ש"עץ החיים" עמד דווקא ב"תוך" הגן – באמצע גן עדן. הוא משיב שישנו גרעין אחד של אמת מרכזית, וסביבו מתאספות המון נקודות אמת ומרחק כל נקודה מהמרכז שווה. כך, ישנן גישות ודעות רבות לאין ערוך בתוך היהדות, כל אחת מהן מתאימה לשטחים אחרים ולתכונות אופי שונות. אולם כל עוד דרכים אלה עומדות בתוך גבולות המסורה – כולן שייכות וקשורות לאמת המרכזית.

בישיבת סלבודקה שמו דגש מיוחד על הרעיון שהאדם לא צריך להכניס את עצמו דווקא לתוך תבנית מסוימת, אלא שעל כל אחד להתפתח בהתאם לאישיותו. ראש הישיבה, הסבא מסלבודקה, הדגיש מאוד את ייחודיותו של כל אחד ואחד. הוא חשש מקבלת מגידי שיעורים ומשגיחים בישיבתו שאישיותם קוסמת וכריזמטית מדי, שמא הם יסחפו אחריהם את התלמידים ויגרמו להם לשאוף להיות חיקוי מושלם של רבותיהם.

ר' יעקב קמינצקי אימץ גישה דומה בתחום ההשקפה – גישתו הייתה שאם אדם נוטה לכיוון זרם מסוים ביהדות, אל לו להימנע מלהיכנס ולהתערב בזרם זה, גם אם הוא נוגד את דרך ההשקפה של הוריו ומשפחתו. משפחה מסוימת שהייתה קרובה לר' יעקב הוכתה בהלם כאשר בנם הצעיר הודיע להם שהוא מעוניין להיות חסיד סקווער. הם נכנסו עם בנם לר' יעקב מתוך ציפייה שהוא ישכנע את בנם שבנים למשפחות ליטאיות לא נהפכים לפתע לחסידים. להפתעתם, ר' יעקב הקדיש את זמנו כדי להבהיר להם שאין שום בעיה בכך שבנם מעוניין לצעוד בדרך שונה מהם בעבודת ה'. הוא הסביר שמן הסתם יש לבנם צורך רגשי מסוים, והוא מרגיש שיוכל להגיע על סיפוקו אם יהפוך לחסיד, ולכן עליהם לכבד רגשות אלה. ר' יעקב אף המליץ להם על צעד נוסף, קיצוני הרבה יותר ממה שתיארו לעצמם – לשלוח את הבן לישיבת סקווער!

העיקרון שישנן דרכים רבות וכשרות לכל יהודי שומר תורה ומצוות לבטא את עצמו ואישיותו – קשור לשטחים רבים בחיינו, כמו פיתוח תכונות אישיות ואף לימוד תורה והשקפה. בכל חברה שהיא, קיימת נטייה מסוימת לסוגים מסוימים של תכונות אופי וכוחות נפש – שנחשבים ליותר מאחרים. לדוגמא, אדם חברותי ובטוח בעצמו בדרך כלל נחשב כטיפוס חיובי מאוד, לעומת הביישן והחששן שבדרך כלל פחות נחשב בחברה. הורה חברותי ומוחצן מאוד, שמגדל ילד מופנם עלול לראות באופיו השקט של בנו פגם מסוים ולנסות לדחוף אותו לשנות את מזגו. אולם, סביר יותר שהוא רק יצליח לגרום לבנו להאמין שמשהו לוקה בו בחסר. עבודתו של כל הורה ומחנך היא לקבל את העובדה שייתכן ובניו או תלמידיו יהיו שונים ממנו, לקבלם בדיוק כפי שהם ולכוון אותם לפי כוחותיהם ואישיותם המיוחדת.

בדומה לכך, ייתכן מצב בו ילד מתקשה לשבת זמן ממושך ולהתרכז בלימוד. אם ההורה או המורה לוחץ יותר מדי על הילד שילמד, קיים סיכון שכאשר הילד יגדל – הוא יבעט את מה שקשור ללימוד. אפילו בתוך עולם לימוד התורה, אדם עלול לחוש לפעמים לא מסופק ממתכונת של לימוד גמרא במשך כל היום. ישנם רבים הנהנים מהעמקה בשטחים אחרים של התורה, כמו ספרי הנביאים, השקפה ומוסר. היה מומלץ לקבל הדרכה כיצד לעודד בנים ותלמידים בעלי נטיות שכאלה לפנות ללימוד בשטחים אלה במקום לגרום להם להרגיש לא שייכים לעולם התורה רק בשל העובדה שהם מתקשים בלימוד הגמרא, מצב הגורם להם במקרים רבים לעזוב את הכל. וכפי שראינו מעצתו של ר' יעקב קמינצקי, אין מה לדאוג אם יש ילד או תלמיד הבוחר לפתח את עולם היהדות שלו בדרך שונה מהוריו. יש לציין כי אמנם חינוך הילדים הוא השטח בו רעיון זה משמעותי מאוד, אך עם זאת הוא גם רלוונטי ביותר לגבי עבודת ה' האישית שלנו. גם אנו עלולים לחוות לפעמים תחושה של "לא בעניינים". מוסכמות החברה בה אנו חיים לא תמיד תפורים בדיוק על פי מידותינו. במקרים רבים נוכל להגיע לסיפוק בעבודת ה', בעבודת המידות או בלימוד, אם נרשה לעצמנו להביא לידי ביטוי את הכוחות האישיים הגלומים בנו. ללא ספק, מעשים אלו חייבים להיעשות על פי הנחייה, ותוך היצמדות למסורת הנתונה לנו.

עד כמה חשוב לעודד בני אדם לבטא את ייחודיותם בתוך עולם התורה? סיפרנו קודם שהישיבה שהדגישה ביותר את הרעיון הזה הייתה ישיבת סלבודקה. אם נבחן את פירותיהן של הישיבות הגדולות בדור הקודם – ניווכח לראות באופן ברור שישיבת סלבודקה הוציאה תחת ידה מספר גדול מאוד של גדולי תורה. ומה שבולט מאוד בגדולי עולם אלא הוא עד כמה הם היו שונים זה מזה. על ידי התייחסותו של הסבא מסלבודקה באופן מיוחד לייחודיות של כל אחד ואחד, עלה בידו להוציא את הטוב ביותר מכל תלמידיו. אם אנו נלך בעקבותיו יגדלו עד מאוד סיכויינו להעניק לעצמנו, לילדינו ולתלמידנו הרבה יותר שמחה והצלחה בכל שטח בחיים!