"ויחל נח איש האדמה, ויטע כרם, וישת מן היין וישכר, ויתגל בתוך אהלו" (בראשית ט כ-כא). לאחר המבול, כאשר חזר נח לאדמתו, היה עליו להתמודד עם משימה קשה ביותר – שיקום העולם ובנייתו מחדש. מעשהו הראשון בתחום זה היה נטיעת כרם – מעשה אשר הסתכם בתוצאות חמורות. חז"ל רואים את החלטתו של נח להתחיל בנטיעת כרם כהחלטה שגויה. אמנם בכוחו של יין לגרום לאדם לשמחה גדולה, ואף לסייע לו להרגיש קרוב יותר לבוראו, אולם היה עליו להתחיל בנטיעות אחרות, נחוצות ודחופות יותר לבנייתו ויישובו של העולם מחדש.

הקושי בהבנת מקרה חמור זה נעוץ בעובדה שנח היה צדיק גדול – ולכן אי אפשר ללמוד מעשה זה באופן שטחי. מפרשים רבים מנסים להסביר מה היה המניע של נח בנטיעת הכרם. הילקוט שמעוני אומר שכאשר נח שתה מהיין הוא חש שמחה עצומה. על בסיס דברים אלה, מסביר ר' מאיר רובמן זצ"ל, בספרו זכרון מאיר, שכאשר חזר נח אל הקרקע, הוא עמד מול הרס וחורבן שאין כדוגמתו. כל העולם שהוא הכיר נהרס לחלוטין, וכל יצור חי שהיה – איננו. באופן טבעי תחושתו הייתה תחושת חורבן קשה והמראות הנוראים גרמו לו לרפיון ידיים וחוסר אונים. הוא ידע שתחושות כאלה אינן תורמות בכהוא זה להשפעת רוחניות על העולם הנבנה מחדש, באשר אין השכינה שרויה – אלא מתוך שמחה של קיום רצון ה'. לכן, החליט נח להשתמש ביין, אשר בכוחו להשפיע שמחה בלב האדם, ובכך לגרום להשראת השכינה בעולם.

הסבר זה מעמיד שאלה חדשה: אם אכן כוונתו הייתה טהורה – כיצד נבע ממנה קלקול שכזה? ר' שמחה וסרמן זצ"ל מסביר שהיו גם כוונות אחרות, טהורות פחות, אשר השפיעו על החלטתו של נח במה להתחיל בבנייתו את העולם. בעומדו מול ההרס העצום, חש נח צורך לברוח מהמציאות הקשה אליה נקלע, לכן הוא נטע כרם, אשר יינו מאפשר בריחה מהכאב והקושי העצום אותו חש. בחירה זו נחשבת כישלון לאדם בשיעור קומתו של נח, ולכן היא הובילה לתוצאות מזיקות במיוחד. חז"ל מעבירים ביקורת על נח, ואומרים כי כאשר אדם עומד מול עולם חרב והרוס – תפקידו הוא להתמקד ראשית בבנייה ושיקום, ולא בבריחה מהמציאות. הר' וסרמן מציין שחז"ל לא מציגים את מעשהו של נח כחטא חמור, אלא אומרים שהוא עסק ב"חול" (מלשון "ויחל"), ובכך חיסר בענייני קדושה.

לפני שישים שנה בערך, עמדו רבים בפני ניסיון קשה ביותר. השואה זרעה הרס וחורבן, מליונים נהרגו, קהילות נעקרו, משפחות שלמות נכחדו, ואנשים נותרו ללא מכר ורע. אל מול מצב נורא ואיום זה, ללא ספק הייתה קיימת נטייה בלב הניצולים לבריחה מהמציאות. אולם, היו גם היו כאלה אשר דווקא בנקודה זו מצאו בעצמם את הכוחות והיוזמה לבנייה מחודשת ושיקומו של העולם היהודי. אנשים גדולים, דוגמת הרב מפוניבז' זצ"ל והאדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל, איבדו את כל משפחתם בשואה, ועם כל זאת הם קמו מתוך ההפיכה והתגייסו למשימה האדירה של בנייה מחדש.

ר' יששכר פריינד שליט"א מספר על ר' יוסף רוזנברג זצ"ל, אשר אף הוא הצליח ועמד בגבורה בפני הפיתוי לברוח מהמציאות וחלף זאת – פנה לבנייה מחודשת. ר יוסף מצא את עצמו לאחר המלחמה בארצות הברית והבחין כי ישנה מצווה אחת המוזנחת מאד – שעטנז. במו ידיו הוא הקים מעבדה לבניית שעטנז, ובמשך כמה עשורים הוא בדק משעטנז עשרות אלפי בגדים. לגביו היו שני חורבנות: חורבן אחד – השואה – חורבן פיזי, והשני – חורבן רוחני – אובדנה של מצווה אחת.

ברוך ה' בדורנו איננו מתמודדים מול חורבן ברמה זו של המבול, או השואה. אולם, בכל זאת גם בדורנו אנו נאלצים לעמוד מול חורבנות במישורים שונים. ראשית, כולנו יודעים כי עם ישראל נמצא בימים אלה במצב של חורבן רוחני שלא היה כדוגמתו בכל ההיסטוריה, כאשר אינספור נישואי תערובת נערכים מידי יום. ישנן הערכות כי בשישים השנים האחרונות אבדו ליהדות יותר יהודים מאשר אבדו בששת שנות השואה! חורבן זה הינו פחות גלוי לעין, ופחות מזעזע את האנושות ואת כלל ישראל מאשר השואה, אולם תוצאותיו – מי ישורנו.

ובמישור הפרטי יותר, כל אחד מאיתנו מכיר אנשים המתמודדים בעצמם עם חורבנם הפרטי. ישנם אנשים שאינם מצליחים לפרנס את משפחתם, אנשים שסובלים מבעיות רפואיות מסובכות, בחורים ובחורות צעירים שאינם מצליחים למצוא בני זוג, גרושים וגרושות, אלמנים ואלמנות, החשים בדידות וחוסר אונים יום יום, שעה שעה. ולצערנו הרשימה יכולה להתארך ולהתארך. כאשר אנו פוגשים באנשים הנתונים במצבים אלה, אנו שוב עומדים מול השאלה – להתעלם, לברוח, או לבנות? הרב פריינד טוען, כי אין זה מספיק כלל ועיקר רק לרחם עליהם, לצקצק בלשון ולומר – 'מסכנים'. אנו מוכרחים לשאוף לעזור להם בכל דרך אפשרית. לדוגמא, אם נודע לנו שאדם איבד את מקור פרנסתו, ניתן להשתמש בקשרינו, ולנסות ולראות האם אפשר למצוא לאדם זה תעסוקה חלופית. או אם אנו מכירים מישהו שעדיין לא מצא את השידוך שלו, אנו יכולים להשקיע מעט מזמננו וכוחנו ולחשוב האם אנו מכירים מישהו שיוכל להתאים לו.

במשך החיים, רוב בני האדם נאלצים לעמוד בפני טרגדיות ואסונות קשים מכל סוג שהוא. מאורעות קשים אלה מעמידים כל אחד ואחד בפני משימות חיים ואתגרים משמעותיים, כאשר ישנה נטייה טבעית לרצות לברוח מהמציאות הקשה ו'לעצום עיניים' מול הכאב. אולם, הגדלות האנושית הינה להשקיע בזמנים אלה כל מאמץ על מנת לשקם, לבנות מחדש, להמשיך הלאה, ולהתקדם עוד ועוד.

באחד משיעוריו המעוררים לפני יום כיפור, הציע הרב פריינד לתלמידים לשאול את עצמם ארבע שאלות יסודיות בקשר למצבם הרוחני. אחת מהן היתה השאלה אותה שאל רב החובל את יונה הנביא. כאשר התרגשה הסערה הגדולה ואיימה להטביע את האנייה על כל נוסעיה, מצא רב החובל את יונה ישן בחדרו, והוא קרא אליו "למה תישן? קום, קרא לאלוקיך" (יונה א ו). רב החובל טען – כיצד יכול אתה לישון בכזה מצב? תעשה משהו! כך בדיוק, אומר הרב פריינד, עלינו לשאול את עצמנו, כיצד אנו מסוגלים לישון בזמן שמתרגשות עלינו צרות ומאורעות קשים כל כך? הלוואי ונזכה להשקיע ולבנות עוד ועוד ולא חלילה להתעלם ולברוח מהמציאות גם כאשר היא כואבת ומעמידה את האדם בפני אתגרים ומשימות קשות.