פרשת התוכחה, אותה רשימה של קללות איומות העתידות להתרגש על עם ישראל אם יבגוד בייעודו האלוהי, היא נבואה על תאונה במהלך ההיסטוריה. אם תאבַד לעם ישראל רוחניותו, אומרות הקללות, תאבַד לו גם גשמיותו. תבוסה ואסון יבואו עליו. חירותו וארצו יישללו ממנו. העם יגלה ויירדף. נהוג לקרוא פרשייה זו בבית הכנסת במהירות ובקול חלש: כה איומה היא. אומה שהרעוֹת הללו יפקדוה, ספק רב אם יישאר ממנה מי שיספר על כך. אך הסיפור אינו נגמר כאן. הסולם המוזיקלי כמו משתנה לפתע, ונחמה גדולה בוקעת מן ההריסות:

וְאַף גַּם זֹאת, בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם. וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵא-לֹהִים: אֲנִי ה' (ויקרא כו, מד-מה)

זוהי נקודת מפנה בהיסטוריה של הרוח האנושית. זוהי הולדת התקווה: תקווה שאינה רק חלום, משאלה או כמיהה, אלא תקווה שהיא עצם תבניתה של ההיסטוריה, "קשת היקום המוסרי" כניסוחו של מרטין לותר קינג. אלוהים צודק בדינו. הוא עשוי להעניש. הוא עשוי להסתיר את פניו. אבל הוא לא יפר את דברו. הוא ימלא את הבטחתו. הוא יגאל את בניו. הוא ישיבם אל ביתם.

התקווה היא אחת התרומות הגדולות ביותר של היהדות לציוויליזציה המערבית. כתבתי פעם, בלי הגזמה, שהיהדות היא "קולה של התקווה בשיח של האנושות".1 בעולם העתיק היו תרבויות של טרגדיה. בני התרבויות הללו האמינו שהאלים הם במקרה הטוב אדישים כלפי קיומנו, ובמקרה הטוב-פחות מגלים כלפינו זדון. אנו יכולים לנסות לחמוק מעיני האלים או לפייס את זעמם, אך הדבר רק ידחה את רוע הגזרה ולא יבטל אותו. נגזר עלינו לראות את חלומותינו מתנפצים אל סלעי המציאות. תרבות יוון היא הבולטת בתרבויות אלו. היהדות לא הניבה לא מחזאים כסופוקלס ואייסכילוס ולא גיבורים כאדיפוס ואנטיגונה. בלשון המקרא אין שום מילה המציינת "טרגדיה" במובנה היווני. העברית המודרנית משתמשת לצורך זה במילה היוונית כפי שהיא.

הבאות בתור הן התרבויות החילוניות, כגון התרבות הדומיננטית במערב בזמננו, הרואות את עצם קיומם של העולם, של האדם ושל התודעה כפרי סדרת מקרים חסרי פשר שלא קרו בכוונת מכוון ואין להן כל תכלית גואלת. אנו יודעים רק שנולדנו, ושיום אחד נמות ונהיה כלֹא היינו. התקווה אינה זרה לתרבויות אלו, אבל היא רק "חלום בהקיץ", כהגדרת אריסטו, משאלה פרטית שהדברים יהיו אחרת. מנקודת מבטם של היוונים הקדומים, כמו גם מנקודת מבטם של בני זמננו הרואים במדע את חזות הכול, אין במארג המציאות ובמהלך ההיסטוריה שום דבר המצדיק את האמונה שמצבו-של-האדם יכול להיות אחר וטוב מכפי שהוא.

הלך רוח זה מיוצג גם במקורות היהדות. הוא מופיע בפרקים הראשונים במגילת קהלת. הזמן נתפס שם כמעגלי. ההיסטוריה היא מערכת של חזרות נצחיות. שום דבר אינו משתנה באמת: "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א, ט). אולם קהלת הוא קול נדיר במקרא. התפיסה הרווחת בו שונה: מצבו של האדם יכול להשתנות. נקראנו למסע ארוך, שסופו גאולה וימות המשיח. היהדות היא דחייתה העקרונית של הטרגדיה בשם התקווה.

הסוציולוג פיטר ברגר קורא לתקווה "אות של שגב": נקודה שבה משהו מן המֵעֵבֶר חודר אל תחומנו. התקווה איננה בשום אופן בלתי-נמנעת. בעצם, היא אפילו אינה רציונלית. אי אפשר לגזור אותה כמסקנה מעוּבדות העבָר וההווה. בעלי תחושת החיים הטרגית סבורים שהתקווה היא אשליה, שהיא פנטזיה ילדותית. בעיניהם, אדם בָּשֵׁל הוא זה היודע את מקומנו הזָניח ביקום, מכיר בחוסר-הפשר המהדהד של קיומנו, ומטפח את מידת ההשלמה הסטואית. אבל היהדות מתעקשת שלא כן הוא: שההוויה שבעומק היקום אינה חירשת לתפילותינו, אינה עיוורת לשאיפותינו, אינה אדישה לקיומנו. כמיהתנו לתיקון העולם אינה שגיאה. סירובנו לראות בסבל ובעוול הכרח אינו טעות.

תובנה זאת ניבטת אלינו מנקודות מַפתח בתורה. היא מודגשת פעמיים בסוף ספר בראשית, כאשר יעקב, ואחריו יוסף, מבטיחים ליתר בני משפחת הברית ששהותם במצרים לא תימשך לנצח. אלוהים יכבד את הבטחתו וישיבם לארצם. אנו שומעים אותה שוב, באורח מהדהד ורב הוד, כאשר משה מתנבא שגם אם יבואו על העם חורבן, גלות וסבל הוא לא ייכחד וגם לא יאבד את בכורתו:

וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ (דברים ל, ג-ד).

אבל פסוקי המפתח לעניין זה הם אלה שפתחנו בהם, פסוקי סוף פרשיית התוכחה בספר ויקרא. האל מבטיח כאן כי גם אם עם ישראל יחטא וייענש קשות הוא לעולם לא יגווע, ולעולם לא תהיה לו סיבה לייאוש מוחלט. הוא עלול לצאת לגלות, אבל בסוף ישוב. עם ישראל עלול לבגוד בברית, אבל אלוהיו – לעולם לא. זהו אחד ההיגדים המרעישים במקרא. הוא אומר לנו שגם האכזר שבגורלות לא ירצח את התקווה. שום מפָּלה אינה סופית, שום גלות אינה אינסופית, שום טרגדיה איננה סוף-דבר.

הנביאים שלאחר משה שבו ונשאו את המסר הזה, כל נביא בדרכו. הושע אמר לעם שגם אם ינהג כרעיה בוגדנית, האל יישאר בעל אוהב. עמוס הבטיח שהקדוש ברוך הוא יבנה מחדש גם את השוממים שבעיי ההריסות. ירמיהו קנה חלקה בענתות כדי להפגין את ביטחונו שתהיה שיבה מגלות בבל. ישעיהו היה למשוררה הרשמי של התקווה, בנבואות על עולם של שלום שאין שניות להן ליופי.

מכל נבואות התקווה הללו, ששאבו את השראתן מפסוקי הסיום של תוכחת ספר ויקרא, מזדהר חזון העצמות היבשות של יחזקאל. עַם הברית נגלה לנביא כבקעה מלאה עצמות מתים; אך הנה קרבו עצם אל עצמו וקרמו עור וגידים ורוח חיים קמה בהם, והבטחת האלוהים צלצלה באוזני הנביא: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל לז, יב). אין עוד כנבואה הזאת לתאר את תקומתה של מדינת ישראל מאפר הכבשנים באירופה. "יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ", מצטט יחזקאל את אחיו הגולים (שם, יא), ומראה שגם לעצמות יבשות יש תוחלת, ושאת התקווה אין מאבדים. בראשית ימי ההתעוררות לחיבת ציון, ברוח נבואית כמעט, הפך נפתלי הרץ אימבר את המילים הללו של היהודים בבבל, בשיר שהיה לימים להמנונה הלאומי של ישראל: "עוד לא אבדה תקוותנו", כתב, ולשיר קרא "התקווה".

מאין באה התקווה? פיטר ברגר רואה אותה כאחד הרכיבים המכוננים את אנושיותנו:

מגמת פניו של הקיום האנושי היא תמיד העתיד. האדם קיים מתוך הרחבה מתמדת של הווייתו אל תוך העתיד, בתודעתו ובמעשיו גם יחד... ממד חיוני ב"עתידיות" זאת של האדם הוא התקווה. בדרך התקווה מתגבר האדם על הקשיים בכל כאן-ועכשיו נתונים. ובדרך התקווה מוצא האדם משמעות לנוכח סבל קיצוני.2

רק התקווה נותנת לנו את הכוחות ליטול סיכונים, להשתתף במיזמים ארוכי טווח, להתחתן ולהוליד, ולסרב להיכנע לייאוש:

נראה כי בלב ליבו של ה"הומניטס" שלנו, של האנושי שבנו, נמצאת תקווה של סירוב-למוות. התבונה האמפירית מלמדת כי תקווה זו היא אשליה, אבל יש משהו בתוכנו, משהו מביש לכאורה בעידן המניף את דגל הרציונליות, משהו שמתעקש וממשיך לומר "לא!" גם למשמע הסבריה ההגיוניים של התבונה. בעולם המקיף את האדם במוות מכל עבר, ממשיך האדם להיות הישות האומרת למוות "לא!" – וה"לא!" הזה מביא אותו לידי אמונה בעולם אחר, עולם שמציאותו תיתן תוקף לתקוותו ותוציאנה מכלל אשליה.3

איני משוכנע כמו ברגר שהתקווה אוניברסלית. היא נעשתה חלק מהנוף הרוחני של המערב במסגרת עלייתה של מערכת-אמונות ספציפית למדי: שאלוהים קיים, שאכפת לו מאיתנו, שהוא כרת ברית עם האנושות ושהוא כרת ברית נוספת עם העם שהוא בחר בו לשמש מופת חי של אמונה. ברית זאת משנה את הבנת ההיסטוריה. אלוהים הבטיח דבר, והוא לא יפר את דברו לעולם, גם אם נפר אנחנו את הבטחתנו ברגל גסה. בלי האמונות הללו לא הייתה לנו כל סיבה לקוות.

תפיסת ההיסטוריה בפרשתנו אינה אוטופית. האמונה אינה מסמאת את עינינו מראות את חזותם האקראית של המאורעות, את אכזריותו של המזל, או את מה שנדמה כעוולות הגורל. פרק הקללות אינו נוסך בקוראו אופטימיות. ויחד עם זאת, כל מי שרגיש למסר שלו לא יוכל לשכוח את התקווה. אלמלא תקווה זו, היהודים והיהדות לא היו שורדים. בלי אמונה בברית ובהתמדתה, בַּ"וְאַף גַּם זֹאת" שבפרקנו, ייתכן שלא היה עם יהודי אחרי חורבן המקדש הראשון או השני או אחרי השואה. לא נגזים אם נאמר שהיהודים החיו את התקווה והתקווה החייתה את היהודים.


1Jonathan Sacks, Future Tense: A Vision for Jews and Judaism in the Global Culture, London: Hodder & Stoughton, 2011, 231–252
2Peter Berger, A Rumor of Angels: Modern Society and the Rediscovery of the Supernatural, Garden City, NY: Doubleday, 1969, 68–69.
3Ibid., 72.