"ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת" (דברים כט, יג)

ושוב הגענו אל יום מותו של משה.

ביום אחרון זה, כבר עמד משה לפני בני ישראל חשוף, גלוי ושקוף. הכל כבר היה ברור להם. הם כבר ידעו היטב, מה נדרש מהם. הם הכירו על בוריו את קוד ההתנהגות המוסרית, שהציג בפניהם בשם האלוקים.

אולם, באותה שעה גם היו כבר אחרי חוויה מזעזעת. הם טעמו את טעמו של רגע נורא.

הם שמעו את הקללות (דברים כח).

כך כפה עליהם לעמוד מול הגורל היהודי המוזר. גורל, שממנו לא יוכלו להתחמק לעולם.

הם שמעו ונבהלו. מילות הזעף פרצו כלבה רותחת מלבו של משה, ולנגד עיניהם קמה וניצבה ההיסטוריה העתידית והמביעתה של עמם.

אלפי שנות קורות העם עברו לנגד עיניהם, כעל פני מסך רחב ממדים. תמונות תמונות חלפה היסטוריה זו לפניהם, בשעה שמשה דיבר. תמונות כל הגָלויות, הצרות והייסורים, שינחתו על צאצאיהם.

הם שמעו ונבעתו. הם ראו את המחזות הנוראים בעיני דמיונם, והפחד אחז בהם:

"למה נסמכה פרשת אתם ניצבים לקללות?" לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ מארבעים ותשע קללות שבספר "ויקרא", הוריקו פניהם, ואמרו: מי יוכל לעמוד באלו?!

התחיל משה לפייסם:

"אתם ניצבים היום: הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה והרי אתם קיימים לפניו כהיום הזה, שהוא קיים, והוא מאפיל ומאיר, כך האיר לכם, וכך עתיד להאיר לכם. והקללות והייסורים מקיימים אתכם ומציבים אתכם" (רש"י ע"פ מדרש תנחומא).

באותם רגעים קשים, כשחייב היה משה להעמיד אותם על מלוא רצינותה של הברית, שכרתו בסיני עם האלוקים – מהל בדבריו גם נטפי רוך, חיבה, נחמה ותקווה.

"בידכם, אמר להם, בידכם לכתוב כרצונכם את ספר עתידכם. בהתנהגותכם תקבעו אם ידמו קורות חייכם לחזות הקשה שבתוכחה או לפניה השוחקות והמאירות של מסכת הברכות, המקדימות אותה" (עיין שם פרק כח).

אבל, הוסיף משה ואמר, גם אם יבואו עליכם החורבן, הגלות, התפוצה והאסונות – הם יקיימו אתכם. באורח פרדוקסלי ונסתר, יתרמו דווקא הם לנצחיות העם ולאי הכחדתו, עד בוא גאולתו העתידה.

למה? משום שנאמר:

"ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת… כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום… ואת אשר איננו פה עמנו היום" (דברים כט, יג-יד).

הברית היא ברית נצח. כפופים לה הדורות כולם.

הם שמעו את החזות הקשה והאזינו לדברי הברית והנחמה. בוודאי הבינו את האמור, הסכימו וקיבלו אותה עליהם כראוי.

כך, לא כן בדורות מאוחרים יותר, אלו העלו השגות כלפי ברית זו. הציגו שאלות נוקבות. הדורשות תשובה:

"הספק האחד הוא הגדול שבכולן, שנתעצמו להלחם בו חכמי דורנו במלכות אראגון על עניין הברית הזאת… כי מי נתן כוח לדור המדבר, שעמדו רגליהם על הר סיני, לחייב את אשר יקומו מאחריהם במה שאמרו: נעשה ונשמע…" (אברבנאל – פרשת ניצבים).

שאלה לעניין.

אכן, באיזו זכות, ובאיזו רשות יכול היה דור המדבר לערוך הסכמים, ולו עם האלוקים, שיחייבו אותי – בן דור מאוחר יותר? ואם אין ברצוני לקיים מצוות, כלום קיימת הזכות להעניש אותי? הלא, אני לא חתמתי על הברית, ולא נשאלתי לדעתי?! מדוע, אפוא, תקפה ברית זו גם כלפי?

מסתבר, שחכמי אראגון לא היו הראשונים להעלות השגות אלו:

"וכן אתה מוצא, כשביקשו לפרוק עול שבועתו בימי יחזקאל, מה כתוב שם (יחזקאל כ, א)? "באו אנשים מזקני ישראל לדרש את ה'", אמרו לו: בן כהן, הקונה את העבד, מהו שאוכל בתרומה? אמר להם: אוכל, אמרו לו: אם חזר הכהן ומכרו לישראל, לא יצא מרשותו?! אמר להם: הן.

אמרו לו: אף אנו כבר יצאנו מרשותו (של האלוקים) – נהיה כאומות העולם.

אמר להם יחזקאל לישראל (שם כ, לב-לג):

"והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים… חי אני נאם ה', אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם" (מדרש תנחומא נצבים, ג).

בני ישראל העלו השגה משפטית כלפי הברית. הם הוכיחו ליחזקאל, שמבחינת משפט התורה (עבד כהן יוצא מרשותו במכירה), יכולים הם לפרוק את עולה של ברית סיני.

אך, יחזקאל אמר להם, כי לשווא כל טיעוניהם. הוא מתבצר מאחורי המילים: "היו לא תהיה". לא יועיל לכם וזהו.

עם זאת, אין זה משתיק את השאלה הזועקת: באיזו זכות? איך אפשר להכריח אותי?!

אכן, שאלה נוקבת. היא מוליכה אותנו בהכרח להבנה עמוקה יותר של ברית האלוקים עם בני ישראל.

ברית זו, מסביר לנו הפרשן הדגול רבי יצחק עראמה בספרו "עקדת יצחק", אינה דומה כלל לבריתות ולהסכמים, הנחתמים ונכרתים בין הבריות. ברית בין מדינות, חברות או ידידים, הינה פעולה חוקתית חיצונית, הבאה להסדיר מצב מסוים, ולקבוע לו מסגרת נאותה.

ברית סיני שונה מכל אלה בתכלית. זו ברית בין אלוקים לבין אדם, במקרה זה – עם ישראל. וכשכורת האלוקים ברית, היא נושאת אופי שונה לחלוטין. האלוקים מטביע אותה בלב בעלי בריתו. בעת הברית הפכה בשורת סיני למהותם של בני ישראל, לחלק מישותם. ברית האלוקים היתה לחוק טבע עבורם, כשם שבעצם כל חוק טבע הוא ברית בין האלוקים, הבורא, לבין הכוחות, המפעילים את היקום.

ברית סיני הינה ה"צופן הגנטי" של העם. את הצופן הגנטי לא ניתן לשנות בלי לגרום נזק. הוא עובר בתורשה מדור לדור. האדם כפוף לו, ולמען חייו התקינים, עליו לנהוג בהתאם, בין אם ירצה ובין לא.

זוהי הברית. השאלה – "באיזו זכות"? – מאבדת מן הרלוונטיות שלה. היא דומה לשאלה: באיזו זכות ילדו אותי הורי, כיצור הזקוק דווקא לאוויר כדי לחיות? בכך, הם מנעו ממני את התענוג לצלול חופשי למעמקי האוקיינוס! זו המציאות, ואין לשנותה. הוא שאמר להם יחזקאל הנביא. חוק טבע הוא, ושום הגיון משפטי או מוסרי לא יפרוץ את חוקי הטבע, בלי להמיט שואה.

עד כאן דברי הפרשן, באינטרפרטציה שלנו.

אכן, מציאות קשה. גם דורנו התנסה בה.

בברלין, בה פרחו לראשונה חלומות האמנציפיה, ההשכלה וההתבוללות, קמה, כתגובת נגד, התורה הנאצית, שדחפה דורות מתבוללים ל"היכרות" מחודשת עם העם היהודי, "בחמה שפוכה" אל אושוויץ. יהודים גרמנים, ששמם היהודי היה להם לזרא, הוכרחו – בעקבות חוקי נירנברג – להוסיף לשם אדולף, היינץ, אוסקר וכו', שאימצו לעצמם, את השם "ישראל" והנשים חייבות היו להוסיף לשמן את השם "שרה". הנה "ביד חזקה" טעמו רגעי זהות יהודית בטרם כליון.

אך נראה, שברית זו טבועה עמוק עוד יותר במהות נפש היהודי. היא דוחפת את המתחמק ממנה אל האי-נורמליות, אל בעיות נפשיות:

"מספר קטן מבין היהודים מלידה, מצטערים על היותם יהודים בעטיו של הסבל, שנגרם להם… קיים בקרב יהודים אלו רצון מודע להתבולל, להשתחרר מיהדותם. ניסיונותיהם נתקלים לעיתים קרובות בהתנגדות מצד תת – המודע הקולקטיבי… ומתעורר בהם עימות פסיכולוגי קשה, המוביל אותם לעתים קרובות בהתנגדות מצד תת-המודע הקולקטיבי…. ומתעורר בהם עימות פסיכולוגי קשה, המוביל אותם לעתים קרובות לאנטישמיות, להתרפסות ולפעמים אף למחלות נפשיות מסוימות, כפי שהסברנו בספרנו PRECIS DE PSYCHIATRE ׁ(פרופ' הנרי ברוק, מחשובי הפסיכיאטרים באירופה, בדיון על חוסר איזונו של היהודי המתבולל – מתוך מכתבו לדוד בן-גוריון כאחד מחכמי ישראל, שענה על השאלה "מיהו יהודי").

כי זאת הברית. היא – אנחנו.