עיתונאית ערכה פעם, בעבר, סקר חינוכי, בין השאלות שהציגה לתלמיד תיכון מצאנו את השאלה הבאה:

"היכן מופיע בתורה הפסוק "ואהבת לרעך כמוך"?

תשובתו הפסקנית היתה:

"בעשרת הדברות!"

ללא ספק, תשובה נבונה והגיונית. מתאים הוא פסוק זה מכל הבחינות שיפאר את לוחות הברית. הלוחות – שמבחינה פורמלית לפחות – הן בסיס לחוקה החברתית של התרבות המערבית.

אך האמת היא כמובן שונה. פסוק נאה ומפורסם זה כתוב בספר "ויקרא".

ואילו המצווה החברתית הראשונה ב'עשרת הדברות' היא דווקא מצוות כיבוד אב ואם:

"כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלוקיך למען יאריכון ימיך ולמען יטב לך על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך" (דברים ה, טז).

והשאלה היא: למה באמת? מדוע נבחרה היא לשמש ככותרת למצוות בין אדם לחברו ולא מצוות ו'אהבת לרעך כמוך'? כלום חשובה היא יותר? הלא צו כיבוד ההורים מוגבל רק לתחום הצר של המשפחה, בעוד אהבת הרע והידיד, היא מצווה כלל אנושית המקיפה את כל הברואים?

נשים לב:

כולנו מרוממים ומהללים את המשפט היפה: "ואהבת לרעך כמוך". שלוש מילים אלו שובות כל לב. הן מועלות על נס בכל הזדמנות. משמשות רקע ועילה לשיחות רבות, לנאומים אין ספור ולהצהרות מלהיבות. אנו תמיד דורשים מן הזולת שיקיים אותן. הן מקשטות קירות בתי ספר ומועדוני נוער, והן מוצבות כמטרה חינוכית נעלה ונכספת.

למרות זאת - צא ובדוק עד מה דלה השפעתן על חיינו. אין להם כמעט זכר ברוב המגעים שבין אדם לאדם. שלוש מילים אחרות ירשו אותן: "אדם לאדם זאב".

אולם, התורה טבעה משפט זה ("ואהבת לרעך כמוך"), כדי שבני האדם יגשימו הלכה למעשה, משום כך הקדימה לו את מצוות כיבוד אב ואם, וקבעה אותה בעשרת הדברות.

נטול קשר הגיוני? למראית עין בלבד. עיון מדוקדק יעמיד אותנו על הבחנה דקה ומעמיקה בנפשו של האדם. אכן, גם המבט השטחי מגלה שמצוות "ואהבת לרעך כמוך" מגלמת בתוכה את המערכת המושלמת ליחסי האדם עם זולתו. אותו מבט גם יבחין שמשמעות דומה יש גם למצוות כיבוד אב ואם. תפקיד זהה להן. זו, במסגרת המשפחתית המצומצמת וזו ממלאת את כל מסגרות החיים.

ואין המצווה השניה מתקיימת ללא הראשונה.

שכן, עיצובה הראשון של אישיותנו החברתית הוא בתחום המשפחה. בתחום זה מתקיימת הפגישה הראשונה עם הזולת: הלא הם האב והאם. שם, נולד הדו-שיח החשוב, הקובע את הגישה העתידה כלפי החברה כולה וכלפי כל פרט בה.

על כן, הבנה נאותה ביחסי אב ובן, גישה הדדית נכונה, טעונה רגשות חיוביים – הינן בסיס איתן להצלחה חברתית (והצלחה אין פירושה דווקא קריירה!).

לעומת זאת, יחסים מעורערים, חוסר הבנה וקונפליקטים יוצרים בהכרח משקע ומבט מעוות על הזולת. מבט, אשר רישומו יהיה ניכר גם במגע עם שאר הבריות. שאל כל יועץ נישואין ויגדך ופסיכולוגיך יאמרו לך אמת זו.

כאמור, מורה הדיבר החמישי:

"כבד את אביך ואת אמך... למען יאריכון ימיך... על האדמה וכו'" (שם).

"כבד" פירושו להעניק כבוד לערך היקר ביותר בעיניך. לדת בה אתה מאמין. לאישיות הנערצת עליך. לעמך, למולדתך ולדגל שנשבעת לו אמונים. לאמיתו של דבר, מעידה תחושה זו, על אישיותו של מעניק הכבוד יותר מאשר על מקבלו. שונה באופיו הוא אדם המעריץ את הכח הגס והאלים, למשל, מרעהו המעמיד בראש סולם ערכיו את אצילות הרוח ועדינות הנפש. בפרפראזה ניתן לומר: "אמור לי את מי או את מה אתה מוקיר ואומר לך מי אתה".

הבה נבדוק. התורה דורשת מאיתנו שנכבד את הורינו, שנראה בהם ערך נעלה. מדוע?

מסביר ספר "החינוך":

"שראוי לו לאדם, שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה... ושייתן אל לבו כי האב והאם, הם סיבות היותו בעולם. ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם. גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו" (מצוה כז).

הסבר זה, מאיר באור מיוחד את החוב שאנו חבים להורינו. הוא מתחלק לשנים. החלק הראשון אינו נובע מן העובדה שהם העניקו לנו את עצם קיומנו בעולם, אלא מכך שאנו קבלנו חיים אלו – ללא תלות בכוונת פעלם ("הם סיבת היותו בעולם"). ועל כן, גם מי שהוריו לא חפצו כלל בהיוולדו, חיים בכבודם לפי כל גדרי ההלכה. כי הלא הוא נמצא כאן ויכול ליהנות מעצם העובדה שהוא חי. ואילו החלק השני הוא חובת הכרת הטוב על כל הטרחה שטרחו איתנו כדי לגדל אותנו ולהפכנו לאיש בין אנשים.

הבחנה דקה זו אינה פלפול או משחק מילים חסר משמעות. היא יסוד הגישה הנכונה, השונה מכל המקובל עלינו בשגרת המחשבה.

ניתן למצות גישה זו בכלל פשוט שהשלכותיו ברורות:

חיי כל אחד מאתנו, אינם נתון טבעי מחויב המציאות. העולם היה ממשיך לנוע על צירו גם אם לא היינו נולדים. על כן, חיינו הם מתנה, מתנה נפלאה. לה זכינו בחסד ולא בזכות.

אם נטפח גישה זו בלבנו, היא תיצור את התחושה המעגנת של הכרת תודה כלפי מי שהעניק לנו טובה זו הקרויה: "חיים". הכרת תודה במחשבה, באומר ובמעשים.

המעריך חסד זה של עצם חייו, המודה עליו בכל לבו, יגלה בכל פינה מפינות החיים שפע של טוב ואור, המוענקים לו.

והכרת התודה של שפע זה תביאהו לגמול מטובו לזולת – לכל זולת.

הבה נקרא שוב את הפסוק:

"כבד את אביך ואת אמך" וכו'.

אביך – כמות שהוא, אמך – באשר היא אמך. אין זה משנה מה ערכם ומעלתם. די לך בזה שהם "סיבת היותך בעולם". חכמים או טיפשים, ישרי דרך, בעלי מדות תרומיות או שפלים וחדלי אנוש – כבד תכבדם. אחרת, אתה עלול להפסיד את התכונה הנאצלת של הכרת הטוב...

זה המשקל שחכמי התלמוד העניקו למצווה.

על השאלה "עד היכן כיבוד אב ואם"? מביא התלמוד בין שאר הדוגמאות, את הדוגמא המאלפת של דמא בן נתינה:

"פעם אחת היה לבוש סירקון (בגד) של זהב, והיה יושב בין גדולי רומי, ובאתה אמו וקרעתו ממנו (את הבגד) וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו – ולא הכלימה" (קדושין ל"א, ע"ב).

 

זו היתה הכרת התודה אשר כבשה לב חכמינו כליל.

המגשים עקרונות אלו, ההופכים להוויית חייו, כבר פתר חלק נכבד מהבעיות החברתיות העלולות לצוץ בעתיד, בחייו.

במעט דמיון, ניתן לקבוע כמעט בוודאות, מה יהיה יחסו של אדם זה לאשתו, לבניו (בן טוב הוא גם אב טוב), ל"בוס", לסרים למרותו ולכל אדם שיבוא איתו במגע. בכל אשר יפנה, בכל עמדה שיתפוס בחייו יגלה סיבות להכיר תודה ולגמול מטובו הוא. בין אם יהיה שר בממשלה או עסקן מפלגה, נהג אוטובוס או פקיד קבלה, זבנית בסופרמרקט או שוליה במוסך – הוא יקרין ממנו אהבת הזולת וכבודו.

אהבת הרע היא רום הפסגה – כיבוד הורים נקודת המוצא. הראשונה – המטרה הנכספת, השניה – הדרך האחת והיחידה המוליכה אליה.

אם לזאת התכוון תלמיד התיכון שמצא את "ואהבת לרעך כמוך" בעשרת הדברות – יפה כיון.