לא יאמן, העם הבזוי והשפל, העם, שרצה להשמיד את עם ישראל, זוכה ל"מטריה" אלוקית. הפסוק מגן עליו מפני כל רצון נקמה אפשרי, העלול להתעורר בלב בני ישראל. וכה יאמר:

"אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" (דברים ב, ט).

אולם, מה שנראה מוזר במבט ראשון ושטחי, הופך לשיעור אלוקי מאלף לאחר העיון המעמיק. בדיקת הרקע בכל היקפו, מעניקה מימד אחר לצו התורה בנידון.

שיעור זה, נא לזכור, הוענק לבני ישראל על סף הכניסה לארץ. ממנו למדו, עוד בטרם היתה להם מדינה משלהם, כיצד להתייחס נכונה למציאות חיי ההווה וגם לזו שלאחר זמן. השיעור הטמון בפסוק פקח את עיניהם. הוא לימדם להבין ולהכיר את עצמם כבני אדם, מן הבחינה האישית, המדינית-פוליטית וגם ההיסטורית. לקח נוסף הפיקו ממנו: עד כמה מוגבל הוא האדם בבואו להסתמך אך ורק על הגיונו.

מואב, כזכור לנו מפרשת "בלק" שבספר "במדבר", ניסה באמצעות בלעם בן בעור, הקוסם והנביא, להביא כליה על עם ישראל. בלק, מלכו של עם זה, שכר בכסף רב את שירותיו של שתום העין כדי שיבוא לקלל את העם שיצא ממצרים. הוא קיווה שהקללה תשמיד את בני ישראל החונים על גבול ארצו. מואב הוא, אפוא, אויב המחפש בכל מחיר את רעתנו. הוא ראוי, מכל הבחינות לכל עונש, לפחות - כמו עמלק.

אך, בניגוד להגיון פשוט זה, אוסרת התורה – בפסוק שצוטט לעיל – את המלחמה בו. ולא רק המלחמה הישירה נאסרה, גם ההתגרות, הפרובוקציה. עלינו להיזהר ולהישמר גם מליזום תקריות גבול העלולות לדרדר את המצב לכלל התנגשות מזוינת. החובה המוטלת עלינו לנצור את האש וגם את הטינה הטבעית והכל כך מוצדקת כלפי העם שכמעט והביא עלינו שואה.

לכאורה, הדברים פשוטים. לכאורה, אפשר להבין מצב זה שהתורה מעוניינת שעם ישראל בארצו יפתח דף חדש עם שכיניו מסביב. מה שהיה היה. ואת השלום היום עושים עם האויבים של אתמול.

אך, אם זו הכוונה הרי אנו עומדים בפני קושי מעניין. אחרי פרשת בלעם בן בעור מצווה התורה למשה לצאת ולהכות את המדיינים:

"צרור את המדיינים והכיתם אותם. כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור..." (בדבר כה, טז-יח).

הסיבה למכת הרג זו קשורה לניסיון המואבי להלחם בעם ישראל: מדיין הוא אשר הציע למלך מואב לשכור את שירותיו של בלעם. מדיין הוא שהסביר שרק אדם שכוחו בפיו, כבלעם, יוכל לנצח את עם ישראל אשר בראשו עומד אדם כמשה – שכוחו בפיו. המדיינים גם נידבו את בנותיהם למעשה הפריצות שבשיטים, אשר גרמה למגיפה בעם ישראל. הסיבות להענשת המדיינים ברורות למדי.

אך זהו הפרדוקס:

מצד אחד נדרש משה להעניש, במלוא חומרת הדין, את המדיינים אשר רק סייעו למואבים, בעוד האויב עצמו, מואב, שעשה הכל כדי להוציא אל הפועל את התכנית השטנית והנפשעת – זוכה לחסד האלוקי. חסד, המגן עליו מפני חרבו הנוקמת של עם ישראל.

איה ההיגיון שבדבר?

בקושי זה התלבט משה עצמו. הוא הביא אותו למחשבה שאכן מותר לו ואולי הוא אפילו חייב להלחם נגד מואב כפי שלחם נגד המדיינים. אין שום סיבה לסלוח לאויב שהתייצב חזיתית מול עם ישראל, ולנקום רק במי שהיה גורם סביל למלחמה זו. אם נעביר סיטואציה זו לימינו, כלום נוכל להבין מצב בו נצא במלחמת חרמה נגד סעודיה, למשל, המספקת כסף ועזרה דיפלומטית לסוריה ונמחל לסורים שתקפו אותנו בפועל וגבתה מאיתנו מחיר דמים כבד?

הוא ההיגיון העולה מדבריו של משה:

"וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות? אלא נשא משה קל וחומר בעצמו – ומה מדיינים שלא באו אלא לעזור למואב אמרה תורה: 'צרור את המדיינים', מואבין עצמן לא כל שכן" (ילקוט שמעוני דברים תתח).

אולם, לא כך היא דעת עליון:

"אמר לו הקב"ה: לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי. שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן. רות המואביה ונעמה העמונית".

הרי לנו שיעור לדוגמא. שיעור, המלמד את האדם עד כמה מבטו מצומצם. עד כמה הגיונו, ישר ככל שיהיה, הינו קצר רואי ואינו קולט יותר מאשר מאופק עד אופק. ההיגיון האנושי אכן צודק, אם הוא מחליט שעליו להלחם נגד מואב. זהו המוסר במיטבו. אולם, חשבונות של מעלה כוללים גם את המבט ההיסטורי העתידי, הנעלם מעין כל חי, עלי אדמות. מבט זה, משנה את תמונת המצב בתכלית. היקף ראייתו מקיף דורות רבים והוא מחייב התייחסות שונה לחלוטין. התייחסות, בפועל, כבר עכשיו. אם עתידה, בעוד שלוש מאות שנה לצאת רות המואביה מעם מואב – זו רות שהיא אמה של מלכות בית דוד הכוללת בקרבה גם את תקוות המשיח באחרית הימים – הרי שהיא מזכה כבר כעת בזכות החנינה את המואבים הרשעים. צו ה' מגן עליהם מפני חרבו הנוקמת והצודקת של משה.

המסקנה המוסרית מן הפרשה הזאת הינה מרחיקת לכת. האדם, הרואה לעיניים, אינו יכול עקרונית לקבל כמעט שום החלטה, בשום נושא. אין בידו הכלים למדוד את עצמת השפעת מעשיו על העתיד. המלחמה הצודקת נגד מואב עכשיו, היתה עלולה, חלילה, להרוס את אפשרות לידתה של מלכות בית דוד. כל ההיסטוריה היתה נראית אחרת, ולא לחיוב, אם משה היה נלחם נגד המואבי ומכניע אותם. המסקנה ההגיונית והעקבית הינה ברורה: אם רוצים לפעול לאורו של הצדק המוחלט, לטובתה האמיתית של האנושות, חייבים להטות אוזן לדבר ה'.

(במאמר מוסגר: זו הסיבה שאין אנו יכולים להסכים לעונש מוות, אפילו אם הוא מבוצע על פי חוק ליברלי, ככל שיהיה. שונה הדבר אם האדם נידון על פי הקריטריונים שקבעה התורה. או אז תהיה בידינו הערובה היחידה שפסק הדין אכן צודק ותואם את כל המשתלשל ממנו לגבי העתיד. כי פסק הדין, במקרה זה, הוא אלוקי).

דוגמא קלאסית של עימות בין האלוקי והאנושי בסוגיית עונש מוות, אנו מוצאים באי הריגתו של אגג מלך עמלק, על ידי שאול המלך. שאול טעה בדיוק בנקודה זו. הוא חמל על העמלקי. הוא התבונן ברגע העכשווי. שיקוליו אמרו רחמנות. כי מה כבר יכול להזיק עמלקי אחד הנותר בחיים. כך עולה מן המדרש ומן הפרשנות.

אולם, חז"ל מצאו כאן את נקודת התורפה. הם ניסחו את הטרגדיה של המלך הגדול והצדיק במשפט הבא: "רבי שמעון בן לקיש אומר: כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן" (קהלת רבה, ז, עה"פ "אל תהי צדיק הרבה"), ואם כי כוונת מאמרם היא על האכזריות בה הרג את אנשי נוב, אי אפשר להתעלם מן הנקודה ההיסטורית האכזרית שנבעה מרחמנותו הרגעית של שאול על אגג. באותו פסק חיים שזכה לו האכזר עד למותו מיד שמואל הנביא, הספיק אגג לדאוג לצאצאים שימשיכו את גזע עמלק בעולם. גזע, שהופיע במלוא עצמת רשעותו, באישיותו של המן הרשע בשושן של אחשוורוש. גזע, שהצמיח בדורנו את היטלר על תורת הגזע שלו, וזאת בהתאמה מלאה למסורת העתיקה שבידינו עוד מתקופת התלמוד שגרמניה זו עמלק. כלומר, בפרספקטיבה היסטורית, הפכה הרחמנות של שאול לאכזריות על עם ישראל. והשמיעה בקול האלוקים הברור, ללא חשבונות של הגיון אנושי, היו אפוא לא רק צו השעה כי אם גם צו ההיגיון עצמו.

ועוד שיעור למדו בני ישראל כאשר שמעו צו זה מפי האלוקים. הם למדו את ערכו המופלא של כל המעשה ולו הפעוט ביותר ואת השפעתו לדורות. בעצם לא רק את ערכו של מעשה, כי אם גם את חשיבותה של תנודת רגש קלילה ועלומה בלב, הקובעת התנהגות מאות אלפי שנה מאוחר יותר:

"אל תתגר בם (במואב) מלחמה" – מדגיש הפסוק שציטטנו לעיל, כאשר נפליג הלאה בפרשה ונגיע לפסוק י"ט נמצא שינוי מה ביחס הכתוב לעמון. שם נאמר:

"אל תצורם ואל תתגר בם" (שם יט).

כלומר, בבני מואב: "אל תתגר בם מלחמה", ההדגשה היא על התגרות העלולה להוביל למלחמה. אולם, הצרת צעדים באופנים שונים מותרת ואילו כלפי בני עמון: - שום התגרות.

למה?

ובכן, רש"י על הפסוק מפצח עבורנו (על פי המדרש) את החידה:

"בשכר צניעות אמם, שלא פרסמה על אביה כמו שעשתה הבכירה, שקראה שם בנה מואב (כלומר, מְאב)".

עמון ומואב נולדו לבנות לוט – מאביהם (בראשית יט, לא-לח). לבת הצעירה היה רגש מפותח יותר של צניעות, היא לא הכריזה בריש גלי מי הוא אבי ילדה. בכך שינתה לדורות את ההיסטוריה של צאצאיה. צניעותה לא נעלמה עם מותה. זו נקודה רוחנית המחלחלת בלב צאצאיה לעד, והיא קובעת כלפיה מצד התורה יחס שונה מאשר כלפי מואב. למרות שבהתנהגותם כלפי עם ישראל נכשלו שניהם בכפיות טובה, עד כי נאסר עלינו החיתון עימם.

אלו שלושת הלקחים המוסריים על סף הכניסה לארץ:

א) מוגבלות ראייתו של האדם.
ב) האחריות המוטלת עליו לכל הדורות.
ג) הערך הכביר של עשייתו של המעשה הפעוט ביותר. גם בכוחו לשנות את ההיסטוריה.