כיצד קרה הדבר, שאישיותו העברית של יוסף לא נשחקה במצרים? כיצד הצליח לשמור על הערכים שרכש בבית אביו, בעוד הוא בודד בתוך סביבה זרה, עוינת למוסר חייו, שתרבותה ומערכת אמונותיה שונות בתכלית מאמונתו הוא? מה היא הקליפה הקשה, שהגנה על לבו מפני לחציה הטבעיים של החברה, בה נגזר עליו לחיות?

אנו צופים במהלך חייו של אדם צעיר שהיה, לפי המקורות, בן 17 בלבד. בגיל זה נקרע מבית אביו החמים, והושלך אל מערבולת חיים אכזרית – הרחק מביתו. ובכל זאת, הוא נשאר הוא. גם בהיותו עבד, גם כאסיר בבור הכלא וגם כאשר נתמנה משנה למלך. אדם בודד מול חברה שלמה.

זוהי התופעה. הבה נעקוב אחריה במעט ונתור אחר ההסבר והפתרון. בתחנה הראשונה של חייו במצרים נקלע – כעבד – אל בית פוטיפר, שר הטבחים, אשר לפרעה. יוסף, יפה התואר ויפה המראה, מצא חן לא רק בעיני אדונו, כי אם גם בעיני אשתו: "ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף ותאמר – 'שכבה עמי'" (בראשית לט, ז).

תגובתו של יוסף: "וימאן ויאמר...איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים" (שם ח-ט).

איזה מילים מוזרות נשמעות בתוך חברה שטופה זימה! היא, בוודאי, לא הבינה את סירובו לעשות מעשה, המהווה נורמה מקובלת במצרים המתירנית, אם כי, יתכן, שלא היתה זו נורמה רשמית ומלאה. והוא, אכן, אינו אומר: "וחטאתי לבעלך", כי אם – לאלוקים. חטאי, אומר לה יוסף, יהיה כלפי מערכת הערכים המקובלת עלי, שאת לא מבינה אותה, והיא מוזרה בעיניך.

כך עומד לו אדם צעיר, בודד בהשקפת עולמו ובסוג המוסר בו הצטייד, נאמן לה גם מול פיתויי התאווה, כשאיש לא ידע, אם ייכנע לה ויעשה את רצונה.

מניין שאב את תעצומות הנפש הללו? אכן, הוא שילם עבור הסירוב המוחלט – בחירותו. הוא הושלך אל בור הכלא, בו שהה 12 שנה.

גם שם הוכיח עצמאות רוחנית ואי-תלות בהווי הסביבה. היא באה לידי ביטוי, כאשר ראה את שני שותפיו לכלא, את שר המשקים ואת שר האופים, והנה הם זועפים. לשאלתו: "מדוע פניכם רעים היום?" (שם מ, ז) ענו לו השנים: "חלום חלמנו ופותר אין אותו" (שם).

תשובתו של יוסף תואמת את אופיו: "הלא לאלוקים פתרונים, ספרו נא לי" (שם). כלומר, בלי שום תסביך גלותי, בלא כל רצון להתקשט בנוצות לא לו, מצהיר הוא באוזניהם על אמונתו באלוקים. ובשם אמונה זו, המוזרה בעיניהם, מנסה הוא לעזור להם במצוקתם.

אולם, השיא בהפגנת עצמאותו הרוחנית בא לידי גילוי שנתיים ימים לאחר מאורע זה. היה זה כאשר פרעה עצמו חיפש פתרון לחלומותיו (שם מא, א-ז). או אז לאחר שכל חרטומי מצרים המקצוענים נלאו לפותרם, נזכרו בפותר החלומות שבכלא. יוסף הורץ מעמקי הבור, הובא אל המלך, הפונה אליו לאמור: "ואני שמעתי עליך לאמור, תשמע חלום לפתור אותו" (שם טז).

היה זה רגע דרמטי. כל העיניים, אולי אלפי זוגות עיניים, היו נעוצות באותו שעה ביוסף. מצרים כולה, מצרים שהיאור הוא אלוהיה, הסוגדת לפנתיאון של אלים, השטופה במעשי כישוף, שחיי הכלל והפרט נחתכים בה על פי תחזיות האצטגנינים ופתרונות החרטומים – מצפה למוצא פי יוסף. היא רוצה לראות האם יצליח במקום בו נכשלו מומחיה?

ליוסף היתה זו הזדמנות בלתי חוזרת להיחלץ מן המאסר הממושך והקשה. אם יצליח, תבוא שעת המפנה בחייו, מובן, שברגע כזה, בהיותו חשוף לעיני השליט הדומיננטי, ולעיני עמו, עליו לכלכל את מעשיו בתבונה ולמלא אחר הבקשה. אין השעה כשרה להפגין דעות עצמאיות העלולות להרגיז את השליט האבסולוטי, ולהעלות את חמתו, עד שיחזיר את יוסף אחר כבוד אל הבור.

אולם יוסף שמע דברים, שלא עברו לאוזניו. בו במקום החליט להעמידם על דיוקם:

"בלעדי! אלוקים יענה את שלום פרעה" (שם טז).

במשפט קצר זה מביע יוסף, בעצם, את הדברים הבאים:

"אתה, מלך מצרים, רואה בי פותר חלומות מוצלח ומיומן, משום ששבוי אתה בקונצפציה החרטומית שלך. אבל, אני אינני חכם יותר מחכמיך. הפתרון בידי האלוקים, ולא בידי אדם. אין כל בטחון שאצליח להעביר אליך את דבר האלוקים ואת הפשר הנכון של החלום".

דברים כדרבנות כאלו לא שמעה מצרים האלילית והמאגית, מעולם. היתה זו העזה להציג דווקא ברגע זה, לפני השליט הכל יכול, שגורלו האישי נתון בידיו. אך, יוסף החליט לא לכפוף את ראשו, אם המחיר יהיה להחליק דברים שאינם כשורה. על פרעה לדעת מראש מהי האמונה, אשר בכוחה מקווה הוא למצוא פתרון לחלום.

אנו משתהים מול עמידה איתנה ובת-חורין זו. ובאמת, מה היא העוצמה שהפעילה עצמאות רוחנית שכזאת?

עלינו לזכור שמהמשך הכתובים מתברר, שלא היתה זו פלטת פה. הצגת קיומו של האלוקים בתחילת דבריו, היתה מחושבת ומכוונת. שכן, יוסף ניצל את ההזדמנות שנתגלגלה לידיו לפתור את החלום, כדי לחנך את המלך וללמדו פרק בהלכות ההשגחה האלוקית. זו ההשגחה שאינה כבולה למאגיה או לכוכבים. זו, שמתוך חירותה שלה נובעת חירותו המוסרית של האדם.

הקורא את פתרון החלום מבחין כי בין אם יש צורך, ובין אם אין, מזכיר יוסף - פעם אחר פעם – את שמו של האלוקים. וכך הוא פותח: "חלום פרעה אחד הוא, את אשר האלוקים עושה הגיד לפרעה" (שם כו).

כדי לקבוע את העובדה, שהחלום אחד הוא, אין צורך בחלקו השני של הפסוק.

הלאה: "הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה: אשר האלוקים עושה הראה את פרעה" (שם).

ועוד הדגשה בסוף פתרון החלום: "נכון הדבר מעם האלוקים, וממהר האלוקים לעשותו" (שם לב).

הדגשה כפולה של שם האלוקים בפסוק אחד, בניגוד לכללי התחביר המקראי. כלומר, לתנאי החיים החיצוניים, לחברה הסובבת אותו, אין כל השפעה על אמונתו המוצקה.

והיא, אמונה זו, מלווה אותו גם בתפקיד הבכיר לו זכה: משנה למלך, האחראי על הכנת המשק לתקופת הרעב הקרבה.

מרתק לעקוב אחר התנהגותו של יוסף, כמושל על מצרים, בחסד פרעה. כיצד התנהג אישית, במשך כל תקופת הרעב וההכנות לקראתו, כשהנהיג את כלכלת החירום בארץ הנילוס.

תחילת פעולתו אחרי קבלת התפקיד היתה: "ויצא יוסף מלפני המלך ויעבור בכל ארץ מצרים" (שם מא, מו). כלומר, הוא לא ניהל את המאבק על הכלכלה המצרית מאחורי מכתבתו במשרד. כצעד ראשון, יצא אל השטח, להכיר את העם הכרות בלתי אמצעית. הוא ערך מסע אישי ברחבי המדינה, כך יחוש בצרכי העם.

אין אפשרות במסגרת צרה זו לבחון את כל ההיבטים של מדיניותו הכלכלית, שגם כלכלנים בני דורנו מעלים אותה על נס. אולם, כדי להצביע עד כמה לא הושפע מאורחות שלטון – כל שלטון – נציין את העובדות הבאות:

"וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים... ויבא הכסף ביתה פרעה" (שם). כלומר, האיש מסר את כל הכסף לפרעה, חריג מובהק בין תופסי השלטון בעולם.

"ויוסף הוא השליט על הארץ, הוא המשביר לכל עם הארץ" (מב, ו). הוא המשביר אישית – "כדי שלא יעשה עוול, וכדי לשמש דוגמא לבני אדם, עד כמה צריכים לטרוח ולעמול במידת הרחמנות" (שפתי כהן).

רחמנות ותחושת אחריות, שהביאה אותו לדעת המדרש: "לא לטעום לחם במשך כל תקופת הרעב עד רדת היום, עד לאחר שהלקוח האחרון קיבל את שלו..."

ועוד ביטוי ליושר קיצוני: "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף" (מז, יב).

בלי שום העדפה או פרוטקציה. גם משפחתו קיבלה אותה מנת מזון, שהוקצבה למצרי מן השורה: "אף על פי שהיה בידו להרבות להם מזון, נתן להם במידה מספקת כאמרם ז''ל: "בזמן שהציבור בצער, אל יאמר אדם: אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עלי נפשי" (ספורנו).

ושוב נשאל את השאלה שנשאלה בתחילת דברנו: כיצד זה שימר את רוחו לבל תישחת ותישחק? כיצד הצליח לשמור על בדידות רוחנית ואמונה מוצקה, למרות שהכל מסביב מתנגד לכך? הלא בכך, הינו חריג שכמעט ואינו מצוי בחברת בני אנוש, המושפעים ללא הרף מסביבתם.

דומה, שהפתרון מונח במבחן הראשון שהיה לו על אדמת מצרים, מבחן אשר לדעת חז''ל, כמעט שנפל ברשת הפיתוי שטוותה אשה זו. אולם, ברגע שכבר החליט לענות לה "נראית לו דמות דיוקנו של אביו" (רש''י עפ''י התלמוד במסכת סוטה), והוא כבש את יצרו.

כלומר, היכולת להחזיק מעמד מוסרי במציאות חברתית שונה לחלוטין, טמונה ביכולת לזכור ולחוות את השורשים של זהותו. אם מתייצבת בפני עיני רוחו של האדם תמונה בהירה ומוחשית מאין הוא בא, יכול הוא גם לדעת לאן הוא הולך. כי האדם, או העם שאין להם עבר, אין להם גם עתיד. ברגע המבחן, כשהמוסר שינק יוסף בבית אביו עמד בסכנת כיליון, ברגע בו גבר עליו כמעט הפיתוי, הגנה עליו רק מורשת בית אבא.

תחושת השייכות לבית יעקב, היא שמנעה ממנו את הכניעה לחטא ולנורמות הסביבה.