לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




במדבר(במדבר א:א-ד:כ)

פרשה משפחתית 2 במדבר

כל כך הרבה אנשים לוקחים חלק בחיינו, עד שלפעמים אנחנו עלולים לשכוח להעריך את האנשים שהכי דואגים לנו – בני המשפחה שלנו. בפרשת השבוע הזה, אנחנו לומדים שכאשר נדדו בני ישראל במדבר בדרכם לארץ ישראל, ה' הנחה אותם להתחלק לקבוצות על פי חלוקתם למשפחות, ולשמור על זהות משפחתית חזקה. המשפחה שלנו אינה רק קבוצת אנשים שבמקרה נולדנו לתוכה ושאיתה אנחנו חיים. היא מחוברת אלינו באופן עמוק ורב עוצמה. אנחנו מרוויחים כל כך הרבה כשאנחנו מזדהים עם המשפחה שלנו והופכים אותה לחלק חשוב בחיינו.


בסיפורנו השבוע מגלה ילד, שהמשפחה שלו חשובה לו יותר משחשב.

עניין משפחתי

שימי התפתל בעצבנות במושב האחורי של המכונית. בדרך כלל הוא מנצל את החופשות הקצרות כדי לעשות כל מיני דברים עם החברים שלו, ועכשיו הוא תקוע בטיול משפחתי מטופש לגן החיות.

זה לא שהוא לא אהב את המשפחה שלו או משהו כזה, הם מספיק בסדר בשביל לגור איתם. אבל הוא לא אהב לבלות איתם זמנים ארוכים, הם היו משעממים כאלה, ולהסתובב איתם במשך יום שלם... זאת לא הייתה בדיוק ההגדרה שלו לבילוי מהנה.

כשהם הגיעו לגן החיות הבהיר שימי לכולם מהרגע הראשון שהוא עצמאי. אם המשפחה שלו רצתה להתעכב מעט ליד אחד הכלובים, הוא התקדם מהר יותר. כשהם רצו להתקדם במהירות, הוא דאג להזדנב מאחור. הוריו ניסו לגרום לו להישאר איתם, אבל הוא לא היה מעוניין ולבסוף הם הרימו ידיים, לאחר שהבטיח לא להתרחק מהם יותר מדי ולשמור על קשר עין.

לאחר זמן מה, פגש שימי פתאום קבוצת ילדים שהכיר מבית הספר. הם לא היו החברים הטובים שלו, אבל זה היה יותר טוב מאשר להישאר תקוע עם המשפחה – ושימי הצטרף אליהם.

הילדים האלה אהבו להתקדם במהירות, ושימי הזדרז כדי לעמוד בקצב. בהתחלה הוא היה עוצר כל כמה דקות כדי להעיף מבט לאחור על המשפחה שלו, כמו שהבטיח, אבל בסוף זה יותר מדי הכביד עליו והוא התחיל לזרום עם החבר'ה.

קבוצת הילדים סיימה די מהר את הסיור, והם התכוננו לצאת מגן החיות. שימי נשאר פתאום לבדו והתחיל לחפש את המשפחה שלו. הוא הניח שהם לא רחוקים ממנו, אבל לא הצליח להבחין בהם בשום מקום.

שימי היה מבוהל מאוד. הוא רץ חזרה אל קבוצת הילדים מבית הספר שלו ודיבר אל הילד הבוגר שנראה כמו המנהיג שלהם. "אני, אני לא מצליח למצוא את המשפחה שלי... אני חושב שאני, א... נתקעתי פה לבד..."

לא נראה היה שהדבר יותר מדי מעניין את הילד, וחוץ מזה הוא מיהר מאוד. "אוי, אני מצטער", אמר בהיסח הדעת, בעודו מסדר על כתפו את תרמילו. "אני בטוח שתצליח למצוא אותם, פשוט תחזור אחורנית... אני מוכרח ללכת עכשיו, בסדר?"

ומייד אחר כך הוא הסתלק ונעלם.

מה עכשיו? שימי הרגיש בודד מאוד ומפוחד. הוא החליט לחזור לאורך השביל הראשי, מתוך תקווה שהמשפחה שלו צופה באחד הכלובים שלצידו. הוא בדק כלוב אחד אחרי השני, אבל עדיין לא הצליח לאתר את המשפחה שלו. מעניין אם הם בכלל שמו לב שנעלמתי? הוא שאל את עצמו.

בעודו הולך, הבחין שימי במשפחות רבות שנראו מאושרות להיות יחד, וחש קנאה. הוא עצר לנוח מעט מול כלוב הקופים. הוא הביט פנימה וראה שימפנזה קטן שמתנדנד בשמחה על ידה של אמו. אפילו לקופים יש מספיק שכל להיצמד למשפחה שלהם ולהעריך אותה, הוא חשב פתאום מחשבה חדשה.

החרדה התחילה להשתלט עליו ושימי כבר כמעט בכה - כשפתאום נדמה היה לו שמישהו קורא בשמו. הוא הרים את עיניו. זאת הייתה המשפחה שלו! הם צעדו במהירות, מתבוננים לכל עבר, ונראו מודאגים באמת.

"אמא, אבא, אני כאן!" הוא קרא בהקלה גדולה.

הם רצו אליו, ואמו חיבקה אותו בחוזקה. בדרך כלל כשהיא הייתה עושה את זה, בייחוד במקום ציבורי, היה שימי דוחה אותה ומתרחק במבוכה. אבל הפעם הוא לא רצה שהיא תעזוב אותו.

"שימי, חיפשנו אותך בכל מקום!" אבא שלו אמר.

"אני יודעת שאתה אוהב להיות לבד, אבל בבקשה תישאר קרוב אלינו בהמשך הטיול!" התחננה אמו.

הפעם לא היה שימי זקוק לשכנועים. הזמן שבו תעה לבד בדרכו לימד אותו כמה שהמשפחה שלו חשובה לו. אולי הם לא היו 'קוּלים' כמו החברים שלו, אבל היה בהם משהו הרבה יותר עמוק וחשוב: באש ובמים, הם היו שלו והוא היה שלהם.

"כן, אמא," הבטיח, "אני אשאר קרוב."


גילאים 3-5
ש:
מה הייתה בהתחלה דעתו של שימי על טיול עם המשפחה שלו בגן החיות?
ת: הוא לא הרגיש קרוב אליהם והעדיף להיות לבדו או עם חברים.

ש: מה הוא הבין בסוף?
ת: כשהוא איבד את דרכו הוא גילה איך שהוא בודד בלעדיהם ואיך שכולם דאגו לו בלבם, והבין כמה שהם חשובים לו באמת.

גילאים 6-9
ש:
מה הלקח שלמד שימי באותו יום בגן החיות?
ת: עד אז הוא ראה את המשפחה שלו כדבר מובן מאליו, והתייחס לקשר שלו איתם יותר כמו עול מאשר כדבר חיובי. אבל כשנותר לבדו, הוא גילה מניסיונו האישי שהוא ובני משפחתו חשים קרבה עמוקה ודאגה זה כלפי זה, והרגיש הרבה יותר מחובר אליהם.

ש: מדוע, לדעתך, המשפחה של שימי דאגה לו הרבה יותר כשהוא נעלם, מאשר החברים שלו מבית הספר?
ת: חברים הם חלק חשוב בחיינו, אבל אין תחליף למשפחות שלנו, כשמדובר באנשים שבאמת איכפת להם מאיתנו. בני משפחה מחוברים זה לזה במשך שנים רבות, יש להם עבר משותף מלא חוויות, ועתיד משותף. גורלו של בן משפחה משפיע תמיד על גורל האחרים. המשפחה שלנו היא אבן הפינה בחיינו ושווה בהחלט שנזדהה איתה, נעריך אותה ונישאר קרובים אליה.

גילאים 10 ומעלה
ש:
מדוע לדעתך אנשים לפעמים נהנים, כמו בסיפור, להיות עם החברים שלהם יותר מאשר עם בני משפחתם?
ת: הקשר שיש לנו עם החברים הוא במידת מה פחות תובעני מזה שיש לנו עם המשפחה. אנחנו בוחרים את החברים שלנו משום שאנחנו מסתדרים איתם, ואם איננו מרוצים אפשר תמיד לנתק את החברות. בני משפחה זה משהו אחר. אנחנו לא בוחרים אותם, ולא משנה כמה טוב או לא טוב אנחנו מסתדרים איתם, תמיד נישאר קשורים זה לזה. אולי זה גורם לקשר להיראות קשה יותר ואולי פחות מהנה, אבל אם נשקיע את המאמץ לעבוד על האתגר, נוכל לצמוח מזה יותר מאשר דרך מערכת היחסים הקלה יותר עם החברים.

ש: מה אם אנחנו רוצים להיות קרובים לבני משפחה מסוימים, אבל נראה שהם לא מעוניינים להיות קרובים אלינו?
ת: זה לא מצב פשוט. יכול מאוד להיות שכמו בסיפור על שימי, הם לא מחוברים לעומק ולפוטנציאל של מערכת היחסים המשפחתית. במקרה כזה, אנחנו צריכים לשמור על ערוצי תקשורת פתוחים בכך שנתייחס אליהם בנעימות ובכבוד, ובו בזמן ננסה להעמיק את הקשרים הטובים שיש לנו עם בני משפחה אחרים וגם עם מורים או חברים.

 

16/5/2009

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub