חשוב ללמוד כיצד לשמור על קור רוח גם כאשר המצב מתלהט. התנהגות פזיזה, בלי לחשוב עד הסוף, עלולה לגרום לנו לשגיאות שאחר כך נצטער עליהן. בפרשת השבוע הזה, מעניש יעקב שניים מבניו על שנהגו בפזיזות והכניסו את המשפחה לסכנה, ומלמד אותנו כמה חשוב לשקול כמיטב יכולתנו את מעשינו, ולפעול בהיגיון בכל מצב.


בסיפורנו השבוע, מגלה קבוצה של ילדים מה יכול לקרות כשפועלים בפזיזות.

למצוא את היער מבעד לעצים

יום הכיף שהחל בטיול, הפך לחוויה קשה. השמש עשתה במהירות את דרכה מערבה, ומיכאל וחבריו לא ידעו מה לעשות.

היה זה בוקר סתווי מקסים כשיצאו למסע רגלי בהר הכרמל. האזור הירוק וההררי על רקע שמי התכלת הצלולים נראה מושלם בעונה זו של השנה. מיכאל שלח מבטי התפעלות ביופי הטבעי, או כמו שהוא אהב לכנות זאת: "מכחולו של האלוקים", בעודו מתקדם עם חבריו לאורך מסלולי ההליכה המסומנים בבירור.

לפתע התחיל יהודה, אחד מהנערים בראש השורה, לסטות מהדרך. "בואו חבר'ה, נראה מה הולך בעמק הקטן הזה. מתערב אתכם שהוא מקסים!"

יתר הנערים התחילו ללכת אחריו.

"היי! חכו רגע!" מיכאל צעק בדאגה. "איך נמצא את הדרך חזרה למסלול?"

"מה הבעיה?" צחק יהודה. "פשוט נחצה את העמק, ונפגוש את המסלול בצד השני שלו."

מיכאל לא חשב שזה רעיון מוצלח, היער היה סמיך וגדול, ואף אחד מהם לא הביא איתו אפילו מצפן. אבל נראה שזה לא מטריד אף אחד, בזה אחר זה הם פנו שמאלה והחלו גולשים במורד, בעקבות יהודה. מיכאל לא רצה להישאר לבד והצטרף אליהם. אולי זה בכל זאת יהיה בסדר כמו שיהודה אמר.

התברר שיהודה צדק רק בחצי ממה שאמר. העמק הקטן היה באמת מקסים. אך התוכנית שלו לחזור אל השביל מעברו השני, התגלתה כאופטימית מדי. כעת, לאחר מה שנראה כמו שעות של תעייה ללא מטרה בין העצים, היו הנערים רגוזים, אבודים ותשושים – וגם מפוחדים. ככל שהתאחרה השעה ומזג האוויר הצטנן, התחילו הנערים לחשוב על הסיכוי המאוד לא נעים שיהיה עליהם לבלות את הלילה אבודים בחורש ללא מחסה. הם כל כך הצטערו שלא נשארו על השביל.

בסופו של דבר, הם הגיעו לקרחת יער וגילו שם צריף קטן וריק, שתלוי עליו שלט "רשות שמורות הטבע והגנים – עמדת ביקורת ושמירה". מיכאל פלט אנקת רווחה. אם יישארו שם, בשלב זה או אחר ימצא אותם נציג הרשות, ובמקרה הכי גרוע, הצריף הפתוח יספק להם לפחות מחסה סביר למשך הלילה. מיכאל הניח את התרמיל הכבד שלו, אסיר תודה שהם כבר כמעט 'מחוץ ליער'.

"בואו, נמשיך ללכת!" קרא יהודה לחברים.

"מה?!" מיכאל נעץ בו מבט מופתע.

"כבר מאוחר ואנחנו חייבים להמשיך להתקדם!" ענה יהודה בעקשנות.

הוא השתגע? "יהודה, סוף כל סוף מצאנו מקום 'מיושב', ואתה רוצה שנקפוץ חזרה לתוך היער? זה מטורף לחלוטין!" אמר מיכאל.

אבל יהודה, שנכנס למין מצב רוח מוזר, לא היה מוכן להקשיב. "אנחנו לא יכולים להישאר כאן! אני בטוח שאם ננסה עוד קצת נצליח למצוא את השביל. בואו, נלך!"

ננסה עוד קצת? זה לא הגיוני. חשב מיכאל לעצמו.

הנערים האחרים נעו בחוסר מנוחה, לא יודעים מה להחליט. שניים מהם, שנראו מפוחדים לא פחות מיהודה, התחילו להכתיף את תרמיליהם והתכוננו לצאת לדרך. מיכאל ידע שהוא חייב לדבר מהר כדי להציל את חבריו מהחלטה פזיזה ומסוכנת נוספת.

"חכו רגע, חבר'ה. בואו נירגע ונשתמש בשכל שלנו. כבר כמעט חושך ואין לנו שום מושג לאן ללכת. כאן, לפחות, יהיו לנו מחסה ומים, ואנחנו במקום שבו אנשים שיכולים לעזור עשויים להגיע בקרוב. אני יודע שאנחנו בלחץ, אבל להיכנס לפאניקה ולעשות מעשים מטופשים זה לא הפיתרון."

דממה שלטה באוויר כשדבריו ההגיוניים חדרו ללבם. יהודה, שהבעת פניו השתנתה והתרככה, דיבר: "תשמעו, מיכאל צודק. בואו נישאר כאן. בגלל מעשה פזיז כבר גרמתי לנו לאבד את הדרך, ופעם אחת מספיקה."

הנערים התחילו להיכנס פנימה ולהתארגן, מתוחים אך עם תקווה בליבם. לאחר כשעה הם שמעו מרחוק טרטור מנוע מתקרב, ואז הבחינו בזוג פנסים המבליחים באפלה. זה היה סיור של הרשות שעבר בשמורה!

הג'יפ עצר, וחמישה בחורים רצויים מאוד נכנסו פנימה והבינו מייד את המצב. "אתם לא יודעים איזה מזל יש לכם!" אמר אחד מהם. "אני לא חושב ששמתם לב, אבל אתם מאוד קרובים לקצה מצוק שמתחתיו מדרון תלול. חוץ מזה, המון סלעים מתדרדרים כאן. אסור היה לכם לרדת מהמסלול, אבל טוב שלפחות היה לכם שכל להישאר במקום הכי בטוח. אני אפילו לא רוצה לחשוב מה היה קורה אילו הייתם ממשיכים לתעות באזור הזה בחושך."

הנערים התנשפו באימה. לא היה צריך יותר מדי דמיון כדי להבין למה הוא מתכוון. כשישבו בג'יפ בדרכם חזרה, הם שמחו שבסוף הקשיבו למיכאל. ותהיו בטוחים שמאותו יום והלאה, כל אחד מהם חשב קצת יותר בזהירות על ההחלטות שלו – לפני שהוא עשה אותן...


גילאים 3-5
ש.
מה חשבו רוב הנערים בהתחלה, כשיהודה הציע לרדת מהמסלול?
ת. הם התלהבו מהרעיון, ולא טרחו לחשוב כמה קשה יהיה למצוא שוב את הדרך.

ש. ומה הם חשבו בסוף?
ת. הם שמחו שבחרו לפעול בצורה שקולה ולהישאר בצריף של רשות שמורות הטבע, למרות שהדחף הראשוני שלהם היה להמשיך לתעות ביער.

גילאים 6-9
ש.
האם הילדים פעלו נכון כשקיבלו את עצתו של יהודה לסור מהשביל? מדוע?
ת. קל להבין למה הם הלכו אחריו – זה היה נראה דבר שכל כך כייף לעשות. אבל, אפילו כשאנחנו מתרגשים או כועסים או מפחדים, אנחנו צריכים לעצור ולחשוב אם מה שאנחנו מתכוונים לעשות הוא הגיוני. במקרה שלנו, זה לא היה מעשה שקול או הגיוני לרדת מהמסלול המסומן, והילדים גילו את זה די מהר בעצמם.

ש. איך אנחנו יכולים לדעת אם ההחלטות שאנחנו עומדים לבצע הן פזיזות או שקולות?
ת. אחד הסימנים להחלטה פזיזה הוא שאנחנו חשים דחף פנימי לפעול במהירות, ולא לחשוב עד הסוף. סביר מאוד שזה הזמן שבו הרגשות שלנו מנסים 'לעשות מחטף', ולגרום לנו לפעול באופן שנצטער עליו אחר כך. אנחנו צריכים תמיד לנסות לעצור כדי לחשוב, לפחות לרגע אחד, בין הזמן שבו 'בא לנו' לעשות משהו לבין הפעולה עצמה.

גילאים 10 ומעלה
ש.
האם יש מקום לספונטאניות, או שאנחנו צריכים תמיד לחשוב ולתכנן מה שאנחנו מתכוונים לעשות לפני שאנחנו עושים אותו?
ת. חשיבה לפני פעולה יכולה להיות שיטה רוחנית. יש חכמים יהודיים גדולים שלא מזיזים אצבע, פשוטו כמשמעו, אלא אם יש להם סיבה אמיתית לעשות זאת. עם זאת, לאנשים פשוטים כמונו יש הנאה מסוימת הנובעת מספונטאניות. דרך טובה לטפל בסתירה הזאת היא לקבוע לעצמנו גבולות ברורים שיגדירו מה אנחנו רוצים או לא רוצים לעשות, ואז להרשות לעצמנו להיות ספונטאניים בתוך הגדר של הדברים שאנחנו רוצים לעשות. לדוגמא: בסיפור שלנו, במקום לעזוב לגמרי את המסלול, הנערים היו יכולים להחליט באופן ספונטאני לפנות למסלול אחר מזה שתכננו מלכתחילה לצעוד בו.

ש. האם האדם צריך ללכת אחרי לבו או מוחו?
ת. באופן אידיאלי, אנחנו צריכים להרגיל את הלב והמוח שלנו לפעול יחד. לכל אחד מהם יש תפקיד שונה. הלב על רגשותיו, מהווה מנוע רב עוצמה, שיכול לדחוף אותנו לצאת מגדרנו ולהגשים דברים שמעולם לא האמנו שאנחנו מסוגלים לעשות. המוח, שקול ובלתי משוחד, הוא כמו נווט, שיכול לתת לנו לראות את הדברים באופן אובייקטיבי ולומר לנו איזה כיוון הוא הנכון ביותר. אם נחבר את השניים, כשהמוח מוביל את הלב, לא רק שנגיע רחוק, אלא גם נשמח שהגענו לשם.