מה גורם לאדם להיות חשוב? מה נותן לו ערך עצמי? האם מדובר בכמות הכסף שיש בידו? האם מדובר במראה החיצוני או בכשרונות הרבים שיש לו?

התורה טוענת, שערכו האישי של כל אדם, נובע מהעובדה הפשוטה, שהוא נוצר בידי הקב"ה. בפרשת השבוע שלנו, כאשר אדם רוצה לתרום את חלקו לבניין המשכן – על ידי מתן כסף טהור לכוהנים – נאמר לכל אדם מבני ישראל, השייך לקבוצת גיל מסוימת, לתרום כמות זהה של כסף. משמעות הדבר היא, שכל אדם הוא בעל ערך זהה בעיניו של הקב"ה. אנו למדים מכך, עד כמה חשוב להתייחס לכל אדם באשר הוא בכבוד, ללא קשר למידת החשיבות המעמדית שלו.

 


 

בסיפור שלנו נפגוש נער, שעושה כל מאמץ אפשרי, בכדי לתת יחס של כבוד לזולת.

"כבוד לזולת"

הילדים היו בעיצומו של קיץ עמוס חוויות מהנות, בקייטנה הנהדרת שבין עצי החורש. כל הילדים כבר מצאו את מקומם והצליחו ליהנות מימים ארוכים ונינוחים, מלאים בפעילויות של ספורט וטיולים בחיק הטבע. במיוחד אהבו כולם, את השיט והרחצה באגם הקרוב לחורשה.

באחד מן הימים צעדו להם כמה נערים, ביניהם יוסי וחבריו הקרובים, כשהם מפטפטים להנאתם, בדרכם חזרה מהשחייה באגם. הם מיהרו לארוחת הצהריים ולכן חלפו במהירות על פני צריפו הקטן של השרת הזקן, מנשה, מבלי שהקדישו אליו תשומת לב מיוחדת. רק יוסי עצר לרגע את הליכתו המהירה, בכדי לברך לשלום את האיש הזקן שישב בפנים, כשהוא מנומנם למחצה.

"שלום מנשה! אני מקווה שיהיה לך יום טוב!", אמר לו יוסי, כשחיוך גדול על פניו. הוא החליף עוד כמה מילות נימוס עם מנשה ומיהר להצטרף בחזרה לחבריו, שכבר הספיקו להגיע לחדר האוכל המרכזי.

"הי, יוסי, מה לקח לך כל כך הרבה זמן להגיע אלינו?", שאל אותו חברו אדם, בלעג. "שוב ניהלת שיחות נפש עמוקות עם החבר שלך, השרת הזקן?"

יוסי הסמיק והיה נבוך מאד בגלל דבריו של אדם. מנשה הזקן היה איש פשוט, מבוגר, ללא השכלה מיוחדת, שעשה את כל העבודות שהנערים לא החשיבו כמשימות משמעותיות. לעיתים הם היו לועגים לו מאחורי גבו, אך בדרך כלל הם היו פשוט מתעלמים ממנו לגמרי והיו מתנהגים כאילו הוא בכלל לא קיים.

לעומת זאת, הוריו של יוסי תמיד חינכו אותו לכבד כל אדם שהוא פוגש בדרכו. אביו תמיד היה אומר: "אם הקב"ה חושב שהאדם הזה מספיק חשוב בכדי להיות קיים בעולם שלנו, אין ספק שהוא מספיק חשוב בכדי שנעניק לו יחס הולם וראוי".

יוסי התחיל לאכול את ארוחת הצהריים שלו, כשהוא מנסה להתעלם מההערה הפוגעת של חברו ולא עבר זמן רב עד שהאירוע כולו נשכח מלבם של כל הנוכחים.

למחרת, כל משתתפי הקייטנה יצאו ליום שלם של שייט באגם.

למחרת, כל משתתפי הקייטנה יצאו ליום של שייט באגם. הילדים הנרגשים מיהרו בריצה במורד השביל שהוביל לאגם, חולפים על פניו של מנשה השרת, מבלי להתייחס אליו ולו במבט אחד קטן. כשיוסי עבר על פניו, הוא הרגיש רצון עז לנהוג כמו שאר החברים שלו. אולי שאר הילדים באמת צודקים, אולי זה באמת היה טיפשי להעניק לשרת הזקן כל כך הרבה יחס מיוחד, אחרי הכל, הוא סתם איש זקן ופשוט.

יוסי עמד לרוץ ליד מנשה, כמו שעשו שאר הילדים, אבל משהו בתוכו לא נתן לו לעשות זאת. "כל בן אדם הוא בן אדם", חשב לעצמו. "רק משום שאנשים אחרים אינם מכבדים אותו ואת העבודה הקשה שהוא עושה, זה לא אומר שגם אני צריך להתעלם ממנו". הוא עצר במקומו וברך את מנשה לשלום. מנשה, כרגיל, חייך אל יוסי בשמחה ומלמל לכיוונו כמה מילים מנומסות.

יוסי ואדם החליטו לחלוק סירה אחת ביניהם והרגישו ממש כמו מדענים ותיקים ששטים לאורך הנהר, בחיפוש אחר פינות חמד מיוחדות, שאף אחד לא גילה לפניהם. הנערים נסחפו מעט עם הדמיון המפותח שלהם ולאחר שהתרחקו מאד מנקודת המפגש, הם הגיעו קצת קרוב מדי לשפת האגם, שהייתה מלאה בסלעים גדולים ומסוכנים. לפתע הרגישו חבטה עזה ושמעו צלילים של גומי נקרע. הנערים היו המומים לגמרי כששמעו את הצלילים הללו ונבהלו עוד יותר, כאשר ראו לפתע, שהסירה שלהם מתחילה להתמלא במהירות במים.

"כנראה אחד הסלעים החדים קרע את קרקעית הסירה שלנו", צעק יוסי בבהלה.

למרבה המזל, הם היו קרובים מאד לשפת האגם והצליחו להשיט את הסירה הקרועה במהירות רבה לחוף הקרוב ביותר.

"מה עושים עכשיו?", שאל אדם, כשפחד אמיתי נשמע בקולו.

"אל תדאג", אמר לו יוסי. "כשהמדריכים של הקייטנה יבדקו את הרשימה של כל הסירות, הם יגלו שהסירה שלנו לא חזרה בזמן לנקודת המפגש ואני בטוח שהם יבואו הנה לחפש אותנו והכל יהיה בסדר".

אבל אדם לא הצליח להירגע. למעשה, הוא החל להיכנס לפאניקה אמיתית. "אוי לא!", הוא נאנח בבהלה. "אני חייב לספר לך משהו. קודם, כשהגענו לאגם, כל כך מיהרתי, כי רציתי לתפוס את הסירה הטובה ביותר, עד ששכחתי להירשם אצל המדריכים. אף אחד לא יידע שאנחנו תקועים כאן. אנחנו נישאר פה לעולמים!"

הנערים לא ידעו מה לעשות והם כמעט התייאשו לחלוטין.

ואכן, חלפו שעות רבות ולא היה באזור שום סימן שמישהו נמצא בדרך אליהם. השעה הייתה מאוחרת וכבר החל להחשיך בחוץ. הנערים לא ידעו מה לעשות והם כמעט התייאשו לחלוטין.

לפתע שמעו סירת מנוע מתקרבת לאזור ושמחו לגלות, שהמדריך האחראי מצא אותם, בעזרת הפנס הגדול שהאיר לכיוונם. "וואו, תודה רבה שהצלת אותנו!", קראו אליו הנערים המאושרים.

המדריך נענע אליהם בראשו. "אל תודו לי", הוא אמר להם, כשמבט קשוח על פניו. "השם שלכם לא היה רשום באף אחת מהרשימות שלנו ולא היה לי שום מושג שאתם מחכים פה לעזרה של מישהו".

הנערים נראו מבולבלים. "אז איך ידעת שאנחנו חסרים? איך ידעת שצריך לחפש אותנו?".

"אתם יכולים להודות למנשה, השרת הזקן", אמר להם המדריך. "כבר עמדתי לסגור את הכניסה לאגם, אבל פתאום מיהר אלי מנשה ואמר לי, שלא כל הנערים שבו מהשייט שלהם. ניסיתי להרגיע אותו ואמרתי לו שכל מי שהיה רשום אצלי – אכן חזר עם הסירה בשלום. אבל הוא המשיך להתעקש ואמר לי שהוא היה כל היום בצריף שלו. הוא סיפר שילד אחד, הילד היחידי שאי פעם התייחס אליו ואמר לו כמה מילים, ברך אותו לשלום כשהיה בדרכו לאגם, אבל לא עבר אצלו בדרכו בחזרה לשטח המחנה. החלטתי לספור שוב את כל הסירות וכך גילינו שהשרת שלנו צדק לגמרי".

הנערים עמדו שם המומים לגמרי. שניהם הבינו כמה חשיבות יש ל'איש הלא חשוב' הזה בחייהם וכמה טוב שיוסי הקפיד להתייחס אליו בכבוד הראוי לו.

 


 

גילאים 5-3

ש: כיצד הרגישו רוב הילדים כלפי מנשה, השרת הזקן?
ת: הם חשבו, שהוא לא שווה שיתייחסו אליו, מכיוון שאיננו עשיר או חכם במיוחד.

ש: במה הייתה שונה הרגשתו של יוסי כלפי השרת הזקן?
ת: יוסי ידע, שכל אדם הוא בעל חשיבות גדולה, משום שהקב"ה ברא אותו.

גילאים 9-6

ש: האם לדעתכם ישנם אנשים חשובים או בעלי ערך גדול יותר מאשר אחרים?
ת: יתכן שישנם אנשים עם כישורים גדולים יותר, או עם נכסים רבים יותר, אך חשוב לזכור, שלכולנו ערך זהה בעיני הקב"ה. כל אחד מאתנו נברא על ידי הקב"ה ולכל אחד מאתנו יש נסיבות חיים שונות ומשימה ייחודית למלא במהלך החיים שלנו. כל אדם הוא מיוחד במינו וכל אחד הוא משמעותי ביותר, בהרכבת התמונה הכללית של הבריאה.

ש: מדוע לדעתכם הבחין מנשה, השרת הזקן, שיוסי לא חזר מהשייט באגם? מדוע הוא מיהר לספר על כך למדריכים של הקייטנה?
ת: יוסי, בשונה משאר חבריו בקייטנה, הקפיד באופן יומיומי לפנות אל מנשה השרת, לברך אותו לשלום ולהתייחס אליו בכבוד הראוי לו. יוסי דאג למנשה השרת ולכן השרת הזקן גם דאג ליוסי. כאשר אנו מקפידים להתייחס לכל אדם, בצורה שמשדרת לו כי הוא חשוב בעינינו, אנו למעשה מכניסים הרבה אור לתוך חייו ועל ידי כך, הופכים את העולם למקום טוב ויפה יותר לחיות בו.

גילאים 10 ומעלה

ש: חכמינו מלמדים אותנו שאסור לזלזל באף אדם, 'כי אין לך אדם שאין לו שעה'. מהי לדעתכם משמעות הדברים הללו?
ת: זה יכול להיות מאד מפתה להביט על העולם מנקודת מבט צרה ומצומצמת ולראות את האנשים רק בגוונים של שחור או לבן, של טוב או של רע. אנו עלולים לחשוב, שרק אנשים שיש להם את מה שהחברה מחשיבה כמשמעותי – זכאים ליחס של כבוד מאתנו. חכמי התורה לעומת זאת, מעונינים שנאמץ לעצמנו פרספקטיבה גבוהה ורוחנית יותר כלפי העולם. הם מעונינים שנכיר בכך, שעצם הימצאותו של אדם כלשהוא בעולמנו, מעידה על כך, שהוא משמעותי ביותר עבור הקב"ה, כחלק מהתוכנית הכללית שלו לגבי העולם. לכל אדם יש את 'השעה' שלו, כלומר, את הסיבה המיוחדת שבגללה הוא נמצא פה על האדמה הזו ולכן החשיבות שלו בעולמנו, זהה למידת החשיבות של כל אדם אחר בעולם.

ש: האם כל בני האדם נבראו שווים זה לזה?
ת: כן ולא. במישור הכללי, הרי כל בני האדם הם בניו של הקב"ה ולכן כל אדם הוא שווה בחשיבותו לתמונה הכוללת של הבריאה. עם זאת, לכל אחד מאתנו יש תפקיד ייחודי בעולם ולכל אדם ניתנו הכישורים המתאימים בכדי למלא את התפקיד הזה. הכישורים והתפקידים יכולים להיות שונים מאד זה מזה. הגישה האופטימלית, היא להתייחס לערך האלוקי הקיים בכל אדם ואדם סביבנו, אך עם זאת, לא לחשוב בטעות שכולם צריכים להיות זהים זה לזה. אסור לנו לדכא את הייחודיות הקיימת בכל אדם ואדם ואסור לנו להתעלם מהתפקיד הייחודי שניתן לכל אדם בעולם שלנו.