לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




מצורע(ויקרא יד-טו)

ארץ ישראל

פרשת מצורע עוסקת בנגע הצרעת, חולי גופני שנגרם מליקוי רוחני מסוים. צרעת יכולה לפגוע באדם באחת משלוש דרכים: בביתו, בבגדיו ובעורו.

מה גורם לצרעת? התלמוד אומר שצרעת נובעת מדיבור לשון הרע – אמירת דברים שליליים על הזולת. ביתו של האדם שומר על פרטיותו; לשון הרע פולשת לפרטיותם של האחרים. בדומה לכך, בגדים הם אמצעי לשמור על כבוד האדם; לשון הרע שוללת את הכבוד מאחרים. לכן, יש בנגע כזה בבתים ובבגדים - מידה כנגד מידה.

התורה מדברת תחילה על צרעת הגוף והבגדים, ומורה כיצד יטהר האדם את עצמו מצרעת הגוף והבגדים. ואז, היא מדברת על צרעת הבית וכיצד להיטהר ממנה.

למה מפרידה התורה את הדיון על הבגדים והגוף מהדיון על הבית? ניתן להבין מכאן, שצרעת הבית שייכת לקטגוריה שונה מזו של הבגדים והגוף.

הפסוק בויקרא י"ד, ל"ד, מגלה לנו את השוני: "ונתתי את נגע הצרעת בבית ארץ אחוזתכם...", זה מלמד שצרעת הבית יכולה להתרחש רק בארץ ישראל, בעוד ששני הסוגים האחרים יכולים לקרות בכל מקום בעולם.

מדוע? מה ההבדל?

הרב יעקב וינברג, ראש ישיבת נר ישראל בבולטימור, מסביר: הבגדים הם שלי, וגם הגוף שלי – ולא משנה איפה אני גר. אבל הבית אינו שלי – חוץ מאשר בארץ ישראל. בשביל יהודים, בתים מחוץ לארץ ישראל אינם בתי קבע. אנחנו יכולים לשכור אותם, למכור אותם או לגור בהם עד שנמצא מקום אחר. אבל הם לא משמשים אותנו כמו שישמשו אותנו בתים בארץ ישראל. ביסודו של דבר, אנחנו לא שייכים לשום מקום בעולם, חוץ מאשר לארצנו.

אנחנו, שנולדנו וגדלנו במציאות שבה יכול כל יהודי להתגורר בארץ ישראל, לא מסוגלים להעלות בדעתנו כיצד חשו בני הדורות הקודמים, שעבורם הייתה ארץ ישראל בגדר חלום אוטופי. המושג "בית לאומי", שהובטח בהצהרת בלפור, עורר התרגשות אדירה: בדומה להתרגשותו של אדם שנאלץ לעזוב את ביתו ולצאת לחיי נדודים וזוכה פתאום בתקווה מחודשת לשוב הביתה - אל הבית שלא ראה זמן רב כל כך.

הבדיחה אומרת שכאשר שואלים בן של מהגרים פורטוריקנים שגרים בארה"ב מאיפה הוא, הוא עונה "מאמריקה", ככה עונים גם בניהם של הסינים, השוודים או הרוסים. רק בנם של היורדים הישראלים יענה - "אני? מבת-ים". ככה זה היה תמיד. יהודי הגולה מעולם לא חשו קשר עז לאדמת מגוריהם - גם אם חיו בה במשך דורות רבים ומאות שנים - כמו שאנו חשים כלפי אדמת ישראל.

לפני שנים, כשבנה הרב בערל ויין (שעלה מאז ארצה) את ישיבת שערי תורה במונסי, ניו-יורק, הציע לו הקבלן להשתמש בקורות עץ פיניות מיוחדות שמחזיקות מעמד 150 שנה, במקום בעץ רגיל שמתחיל להתבלות לאחר 90. "לא תודה," אמר הרב ויין, "אנחנו לא רוצים להפוך את החיים שלנו מחוץ לישראל לדבר קבוע כל כך."

לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע, שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית. מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמוניהם...
(מתוך מגילת העצמאות)

למרבה האירוניה, דווקא הכמיהה העזה המוטבעת בתפילה ובחזון היהודי שאיחדה תמיד את עם ישראל, ודחפה אותו לשוב לארצו, נבלעה והתפוגגה במידה רבה ברגע שזכינו לעצמאות והפכנו להיות "ככל הגויים".

סיעור מוחות – שאלות למחשבה

שאלה ראשונה: עם איזו הגדרה אתם מזדהים יותר - "ישראלים" או "יהודים"?

שאלה שנייה: מדוע לדעתכם קיימת היום נטייה עזה כל כך של ישראלים לצאת מהארץ לטובת חיים בגולה? האם במקרה של מלחמה ח"ו נחזור לראות את אותם מראות מרגשים של בנים השבים הביתה? למה?

18/4/2009

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub