"הלשון - קולמוס הלב."
רבי שניאור זלמן מלאדי

 

טום גילברט צעד לעבר דוכן הנאשמים. אנקות עצבנות עלו בבית המשפט, כשהצופים המתוחים יושבים דרוכים על קצות כיסאותיהם.

 

משני צידיו של גילברט עמדו שוטרים חמושים ששמרו עליו, בעוד שידיו ורגליו אסורות באזיקים – טיפול מקובל לפושעים מסוכנים.

גילברט הואשם בסדרת הטְבחים המפורסמים בהילברידג', שזעזעה את ארצות-הברית בראשית שנות התשעים. פקיד בית המשפט התקרב אל גילברט, וכשהיסוס קל נשמע בקולו הוא שאל: "האם אתה נשבע לומר את האמת, את כל האמת, ורק את האמת?"

גילברט צחק בלגלוג והתיז את תשובתו: "טיפש! אתה באמת מצפה שאני, רוצח המונים, אגיד את האמת?!"

 

האם אנחנו אמורים לצפות שלרוצח מועד – או אפילו לפושע קטן – יהיו אלו שהן נקיפות מצפון כשהוא משקר כדי להציל את עצמו?! האם אנחנו באמת חושבים ששקר גרוע יותר מרצח?

למה אנחנו נצמדים לאידיאל ההוא של "נשבע להגיד את האמת"? האם מדובר באיזשהו שריד קדמון, ריטואל חסר הגיון? מהם המקורות למנהג 'להשביע את העדים' בבתי המשפט? האם היה זמן שבו המערכת המשפטית עמדה על משהו נוסף... משהו שחמק מאיתנו היום?

 

תהיה זו טעות לייחס לתפיסה החוקתית הרומית השפעה בלתי נפרדת על התפתחות החוק והנוהג החוקתי בימי הביניים. חוקי משה, כמו גם חוקי רומא, תרמו השראה ודחף לבני האדם ולנוהגים שהכשירו את העולם המודרני. ואילו היו לנו עיניים לראות את מרכיביה העדינים של החשיבה, שהעמידו את הישות הכוללת של הנהגותינו היום - הן בהתייחס לתחום חיי הפרט והן בהתייחס לפעולות המדינה - היינו מגלים בקלות כמה הרבה, לבד מהדת, אנחנו חייבים ליהודים.

 

- וודרוו וילסון, נשיא ארצות הברית

 

רוחניות הדיבור

אומרת פרשת השבוע הזה:

 

"איש כי ידור נדר לה', או הישבע שבועה לאסור אסר על נפשו, לא יחל דברו – ככל היוצא מפיו, יעשה" (במדבר ל', ג').

 

התורה לא אומרת "לא יפר דברו", אלא "לא יחל דברו" – לא יחלל את מילותיו. הציווי הזה הוא לא רק כמו שאומרים בעולם הרחב – "מה שמבטיחים צריך לקיים". התורה אומרת הרבה מעבר לזה. יש משהו מיוחד במה שיוצא מהפה שלנו. להפר מה שאמרנו, זה לא רק עניין של הפרת הבטחה; יש כאן חילול של עצם מהותנו וישותנו.

כולנו שמענו את הביטוי: "אני חושב, משמע אני קיים". ליהדות יש גירסה שונה: "אני מדבר, משמע אני קיים". המלה המדוברת משנה אותנו, את האדם שאנחנו – יותר ממה שעושה לנו ממלכת החשיבה.

מחשבות הם רעיונות בפוטנציאל; אנחנו מביאים אותן למציאות דרך מדיום הדיבור. מי שמבטא בדברים את החלום הנאצל ביותר שיש לו, מתקדם צעד ניכר לקראת הפיכתו למציאות.

היהדות אומרת שמילים אינן סתם קולות או תנודות של האוויר - הן מציאות. מלים מוציאות רעיון מן הכוח אל הפועל והופכות אותו לממשי. אם מישהו משקר, הוא מאבד את היכולת לבטא את רעיונותיו באמצעי אמין ובטוח, וכך, הוא מאבד את הקשר שלו עם המציאות.

הדיבור הוא לב ישותנו. לכן חשוב במיוחד להרגיל את פיותינו לומר תמיד את האמת, כשעל ידי כך האדם הופך להיות אדם אמיתי.

כאב השקר

 

"לתקן שקר אחד צריך לומר כמה שקרים..." (שבט יהודה לרבי שלמה אבן וירגה)

 

מלים הן מדיום שבאמצעותו ניתן לקשר בין עולמנו הפנימי לעולם החיצוני, ולחילופין, שבאמצעותו אנחנו סופגים את העולם החיצוני אל תוך עולמנו הפנימי.

השקרן אומר מלים בלי להבין כלל מה הן אומרות לו; הוא יכול לומר שקרים מגוחכים ושקופים. השקרן הרס קשר חיוני עם העולם סביבו.

שקר יוצר שריון קשקשים של בעיות. אנשים לא יכולים לבטוח בשקרן, וגרוע יותר, הוא לא יכול לבטוח עוד בעצמו. יהיה קשה מאוד לשקרן לבטא במילים למה הוא מתכוון, ומה הוא מרגיש באמת – גם לאחרים, וגם לעצמו. כל מה שהוא אומר מאבד מערכו. בסופו של דבר, הוא יטבע במערבולת של 'מי אני?' ו'מהי משמעות חיי?'

שייקספיר כתב - "מעל לכל, היה אמיתי לעצמך". התפיסה היהודית שונה. תוכל להיות אמיתי עם עצמך, בקלות... רק אם תהיה אמיתי גם עם האחרים.

שמירה על ניקיון הפה

 

אמר ר' שמעון בן גמליאל לטבי עבדו: צא וקח לי מאכל טוב מן השוק. יצא ולקח לו לשון. אמר לו: צא וקח לי מאכל רע מן השוק. יצא ולקח לו לשון. אמר לו רשב"ג: מפני מה [עשית כך]? אמר לו: ממנה הטובה וממנה הרעה. כשהיא טובה - אין טובה ממנה, וכשהיא רעה - אין רעה ממנה (ויקרא רבה ל"ג, א').

 

חז"ל אומרים - "לַמֵד לשונך לומר: איני יודע" (ברכות ד' עמוד א') - חשוב להרגיל את עצמנו להגיד 'אני לא יודע'. בדיוק כמו שאמירת "בבקשה" ו"תודה" מרגילה את האדם להכיר תודה, כך אמירת "איני יודע" מכשירה אותו לענווה.

כפי שיש מאכלים מסוימים שאנחנו נגעלים להכניס לפה, כך אנחנו צריכים לסלוד מעצם המחשבה על ביטוי שקר בפינו.

ולא רק זה - יש גם כמה מלים שאנחנו צריכים ממש לסלוד מאמירתן. "אני רוצה לעשות רע"; "לא אכפת לי מאחרים"; "אני רוצה להיות אומלל". קשה להוציא משפטים כאלה מהפה.

אם יש משפטים שאנחנו לא מסוגלים לומר, נוכל להבין כמה שהרעיון הזה עקרוני בחיים שלנו, ובישות הקיומית הבסיסית שלנו. השתדלו לחיות על פי עקרונות מהותיים שייצרו את מהותכם. לכל הפחות אמרו: "אני רוצה, מעל לכל, להיות טוב, לעשות את הדבר הנכון; אני רוצה שבחיים שלי יהיו מטרה ותכלית". מי שאומר זאת, כבר קרוב יותר להגשמת רצונו הפנימי.

סיעור מוחות – שאלות למחשבה

שאלה ראשונה: חשבו על מקרה שבו שיקרתם כדי להתקדם. אילו יכולתם, האם הייתם מעדיפים להיות אדם שמעולם לא שיקר, או להישאר כמו שאתם? מדוע?

שאלה שנייה: האם שיקרתם פעם לאדם מאוד קרוב אליכם, ופגעתם במערכת היחסים ביניכם?

שאלה שלישית: בחנו את חייכם עד כה; האם שיקרתם פעם לעצמכם?

 

***

 

מאמר בנושא קרוב:

  48 הדרכים לחכמה: דרך 3 – "בעריכת שפתיים", סוד ההבנה העמוקה
למד להביע את מחשבותיך בקול רם. הדיבור מהווה גשר בין המופשט למעשי, ובעזרתו תוכל לבדוק עד כמה אתה באמת מאמין במה שאתה אומר.