יש לי חברה שנישאה בגיל מאוחר, יחסית. למרות שמצאה את "האחד והיחיד", היא עדיין מחכה לאותו רגע של אושר עילאי. לדבריה, בעלה תואם לחלוטין את רשימת תכונות "הבעל המושלם" שלה, רשימה זהה לחלוטין לזו שאמי היתה כותבת לי, ולזו שאמה היתה כותבת לה. הוא רופא אורתודנט, מיישר שיניים, גבוה ודתי (בסדר הזה). הבעיה היא שנמאס לה מההבטחות שלו לעזוב את ה'קופסה הקטנה', האורבנית והסטרילית שבה הם מתגוררים ולעבור לבית עם חצר, סלון גדול, ופוטנציאל לעיצוב מקורי. הוא עדיין משלם את ההלוואה הענקית שלקח לצורך לימודי האורתודנטיה, ובינתיים, הוא לא מוכן להיכנס לחובות נוספים. היום שבו יעברו דירה יהיה, לפי התכנון שלה, היום המאושר בחייה.

עד אז, גוון סמוי של ייאוש אפרפר צובע כל יום בחייה. הקול שאומר לה "החיים רימו אותי", הוא החזק ביותר שהיא שומעת.

מובן, שברגע שתעבור דירה, היא תתחיל לשמוע את הקול ששואל: "זה הכול?"

כשהייתי אישה בשלה בת 18, הייתי בטוחה בדבר אחד: לא רציתי להינשא לגבר כדי לזכות בביטחון כלכלי, במעמד מסוים או כדי לברוח מהבדידות. לא רציתי להינשא לגבר שלא היה לו חזון לחיים המשותפים שנבנה יחד. כעבור כמה חודשים כבר עמדתי עם חתני המיועד במסיבת האירוסין שלנו. ההתמקדות שלי במחשבה והנחישות שלי הפכו למציאות בעולם הגשמי. במהלך שנות נישואינו, עם כל העליות והמורדות שמאפיינות יחסים המבוססים על גדילה, לא היה דבר שהאפיל על שמחת הרגע שבו התחילו חיינו המשותפים. בחרתי באותו רגע אז, ומיליון פעמים מאז.

אני לא טובה יותר מחברתי, אך זכיתי בצורת חשיבה אחרת. גם בתוכי יש קולות. להורים שלי היה חזון עבורי, ואני שקלתי אותו. אך בסופו של דבר, קולי-שלי היה הקול הרם ביותר שהרשיתי לעצמי לשמוע, הקול החזק ביותר, זה שידעתי שיוביל אותי בדרך הנכונה.

אושר אמיתי נובע מהידיעה שיש לאדם מטרה בחיים, שהוא אינו חי את חייו לשווא

כל אחד מאיתנו מיוחד בדרכו שלו, כל אחת בדרכה שלה. לכל אחד מאיתנו ייעוד ייחודי משלו, שאיש מלבדו לא מימש, או יממש. אושר אמיתי נובע מהידיעה שיש לאדם מטרה בחיים, שהוא אינו חי את חייו לשווא.

כדי לממש את עצמנו, עלינו לשאול את עצמנו ללא הרף מי אנחנו, לאן אנו הולכים, ולמה נזדקק כדי להגיע לשם. אלו הן שאלות מהותיות ביותר למי שמבקש לחיות חיים מאושרים ובעלי משמעות. רובנו מקבלים מהורינו, חברינו, או סביבתנו תסריט לחיים שעונה על שאלות אלה. אך האם אלה התשובות הנכונות עבורנו?

תמונת חיים ממומשים

שרגא אייזנשטרק, מורה בבית ספר יסודי בירושלים, מעולם לא תכנן להיות גיבור, אבל כשפגש את הילדים ממשפחת היילברון, משהו קרה. בשל נסיבות החיים, אביהם לא יכול היה לתפקד כאב. אמם המתוקה, השברירית, לא הצליחה להשתלט בקולה הענוג על שלושת ילדיה שהיו בלונדינים חמודים - אך פראיים. ואז נכנס שרגא לחייהם. מורה בבית ספר יסודי נושא אחריות רבה, אך זו אינה כוללת צלצול לבית המשפחה על מנת לוודא שהילדים יקומו מהמיטה גם בבקרים ירושלמיים קרים, או בלילה - כדי להבטיח שהם אכן לבושים בפיג'מות וכבר צחצחו שיניים. כל אלה הפכו להיות חלק משגרת יומו של שרגא.

זמן מה לאחר שנכנס שרגא לחייהם, נהרגה גב' היילברון בתאונת דרכים טרגית, שגבתה גם את חיי בנה הצעיר. שרגא עזב את הכול, וכמעט שלא מש משני הילדים שהתייתמו בפתאומיות. אם שאלו אותו כמה זמן יידרש לו כדי לעזור להם לעבור את הטראומה, פרק הזמן המינימלי שבו נקב כלל את הגיעם לבגרות. זה היה הייעוד שלו, והוא היה חכם מספיק לעלות על הרכבת הזאת ולהתמיד בנסיעה.

לא צריך להתעמק בסיפור כדי להבין כמה משמעותית תהיה השפעתו על חיי הילדים. היא תותיר חותם על כל מהלך חייהם. אך מי מאיתנו שאינו מתבונן מתחת לפני השטח, לא יבחין בהשפעת הדבר על המורה הצעיר עצמו. הוא גילה את הצד ההרואי, הרחום והרוחני שלו- עצמו, צד שעלול היה להישאר חבוי מעיניו, לו היה מעדיף למצוא מפלט באדישות.

למה אנחנו כאן?

יש סיבה להיותנו כאן, ויש סביבנו כאלה שיודעים זאת. השכנה שנמצאת כאן כדי לפתוח את דלת ביתה לכל מי שזקוק לסעודת שבת; החבר שנמצא כאן כדי לאהוב את בנו למרות האכזבה שהוא חש כשהנער דוחה את כל מה שחשוב בעיניו; החבר-לעבודה שנמצא כאן כדי להעלות חיוך על שפתותיהם של הזקוקים לעידוד. אלו אנשים שיודעים מדוע הגיעו לכאן, וחיים את חייהם בתחושת ייעוד ומימוש עצמי, שחומקת מרבים מאיתנו.

כדי למצוא את דרכנו בעולם זה, עלינו להימנע ממלכודות שמונעות מאיתנו לממש את עצמנו.

למדו לשמוע את קולכם-שלכם, לא זה של הוריכם. אנו עלולים להתבלבל בין מה שאנחנו צריכים לעשות, לבין מה שהורינו (החיים או המתים) גרמו לנו לחשוב שעלינו לעשות כדי שחיינו יהיו בעלי משמעות. גרימת נחת להורים היא חלק חשוב מהיותנו בנים ובנות טובים להורינו, אך בטווח הארוך, אם תחיו חיים מלאי משמעות, אם יהיה בכם להט עשייה, הוריכם יהיו מאושרים ביותר.

מימוש הפוטנציאל שלכם דורש מאמץ בלתי נלאה. אנחנו מעריצים אנשים שמתאמצים מאוד כדי שדברים מסוימים יקרו. עבור כמה מאיתנו, מאמץ זה דורש תכונות או רכוש שאין לנו. הם משקיעים את כישרונם, את הכריזמה שלהם או את כספם. אם נסתכל סביב, נבחין באלו שמשקיעים במאמץ את הדבר היקר להם ביותר: את נפשם. מאמץ כזה הוא הרבה יותר משמעותי ובעל ערך ממשאבים גשמיים. אל לנו לשכוח שהדרכים למימוש עצמי תמיד נמצאות בהישג ידינו. מה שיש לנו הוא הרבה פחות חשוב ממה שאנחנו.

אל תפחדו מכישלון. אנחנו נכשלים ומנסים שוב. אנחנו נותנים לעניין הזדמנות נוספת, והפעם אנו מגייסים את כל ההתלהבות והמרץ האפשריים. ו... אנחנו נכשלים שוב. כשדפוס זה חוזר על עצמו מספר פעמים, אנו מפסיקים לנסות. בסיפורי מסעותיהם הרוחניים של אנשים אחרים, נדיר לשמוע על כל התחנות שבדרך. צמתים כואבים הם הזדמנויות לצמיחה, והם בלתי נמנעים. בסופו של דבר, גם דרך ארוכה ומתפתלת תוביל אותנו למקום שאליו אנו צריכים להגיע, אבל רק אם נתעקש להמשיך בה.

בהירות והתמקדות. לפעמים, אני רואה את עצמי בעיני רוחי משוחחת עם מלאך, קטגור, מציל חיים... מלאך המוות מופיע לפניי בחלום.

"באתי אלייך, ציפורה", הוא אומר בעדינות.

"לא! לא עכשיו, אני לא מוכנה."

רגע של שתיקה. הוא טוב אליי, נותן לי זמן לחשוב מה אני באמת רוצה לעשות עם השנים שנותרו לי, אם נותרו לי שנים. הרגע הזה, כמוהו כנצח. "מה את עדיין רוצה לעשות, וכמה זמן זה ייקח?" הוא מברר.

המלים מתגמגמות מפי לבסוף. "לבנות. להנחות. ללמד. הילדים. הילדים. זה ייקח שנים. תן לי חיים. אני אשתמש בהם!"

אני נרתעת לאחור, מדמיינת את חברתי המבוגרת, הנשואה, אומרת לו: "אתה רוצה להגיד שאני תמיד אשאר בבית הקטנטן הזה? אני אמות לפני שאצא מהעיר?!"

יש חלומות שקשה להתעורר מהם, אבל אם אנחנו מתעקשים, אנחנו יכולים לזהות את צלצול השעון הפנימי שקורא לנו להתעורר.