ד"ר צ'רלס סילבר, שנולד בגטו ראדום והוסתר בבית יתומים, שרד את השואה כתינוק.

"נולדתי בדצמבר 1942, בגטו ראדום", הסביר ד"ר צ'רלס סילבר בראיון שהעניק לאחרונה ל- Aish.com.

בשנות ה- 30 הייתה העיר ראדום בדרום ורשה בעלת אוכלוסיה יהודית גדולה. מתוך אוכלוסיה של קרוב ל- 90,000 איש, 30,000 יהודים ראו בה את ביתם. הקהילה היהודית הייתה פעילה ביותר. למעלה מ- 20 בתי ספר יהודים פעלו בעיר. בנוסף התפרסמו בעיר 12 כתבי עת יהודיים, היה בה תיאטרון יהודי אחד וחבורה ספרותית ואמנותית יהודית אחת. יהודי ראדום היו דתיים מכל קצווי הקשת, והשתייכו לארגונים יהודיים שונים, ביניהם אורתודוקסים, סוציאליסטיים וציוניים.

הקירות מתהדקים

סוף שנות ה- 30 של המאה הקודמת הביא עמו אי שקט. הארכיונאי הפולני סבסיטאן פלטקובסקי מציין כי "ארגוני הימין הפולניים יזמו פעולות אנטישמיות תכופות, כולל חרמות על עסקים יהודיים ואירועי תקיפה פיזית".

ב- 1 בספטמבר 1939, פלשה גרמניה לפולין ושבוע לאחר מכן הגיעו כוחות גרמניים לראדום. בתחילה גירשו הגרמנים רק יהודים בודדים מראדום למחנות עבודה. עד שנת 1941 החלו הגרמנים ליישם את "הפתרון הסופי לבעיית היהודים" בראדום וברחבי אירופה. פקידים נאצים מקומיים בנו בראדום שני גטאות: גטו גדול יותר במרכז העיר, וגטו קטן יותר בפרבר קרוב. אלפי יהודים נכלאו בגטאות, ונאסר עליהם לעזוב.

שוק פתוח ברחוב וואלובה בגטו ראדום, בין אפריל 1941 ועד אוגוסט 1942 (באדיבות לוקאס ביידקה)

התנאים היו מחרידים. התושבים נאלצו להתגורר תריסר אנשים או יותר בחדר. יהודי ראדום הביעו התנגדות בדרכים קטנות וגדולות כאחד. הם פיתחו רשת של ארגונים יהודים, הקימו בתי ספר יהודיים סודיים, תיאטרון יהודי במחתרת וחבורות ספרותיות בגטאות. האוכלוסיה גדלה בשעה שהרשויות הנאציות הכניסו אפילו יותר יהודים לגטאות ראדום, בעודם מגרשים יהודים מאזורי הכפר והערים הסמוכות. הנאצים הקימו מועצת הנהגה יהודית בתוך הגטאות, שהייתה אחראית לספק 1,500 מבוגרים מדי יום לעבודות הכפייה של הנאצים.

בתחילת שנת 1942, גירשו הנאצים חלק מיהודי ראדום כדי שיירצחו באושוויץ. ואז, ב- 5 באוגוסט 1942, הגיעו הפקודות: לחסל את גטו ראדום הקטן. בעזרת החיילים האוקראינים ירו הנאצים ביהודים, שלחו את חלקם למחנות עבודה וגירשו את רובם המכריע למחנה המוות טרבלינקה. ב- 16 באוגוסט הם הפנו את מאמציהם לגטו ראדום הגדול, נחושים בדעתם להרוג את רוב היהודים במחנה ולגרש את השאר למחנות השמדה.

מאות נמלטו ליערות הסמוכים. כמה יהודים מראדום נלחמו בהמשך במרד גטו ורשה ב- 1944. כמעט כל יהודי ראדום נרצחו. קרוב ל- 3,000 הושארו בחיים כעובדי כפייה ואולצו לבצע את עבודות הפרך הנוראיות עבור הנאצים.

מסרבים לאבד תקווה

בגיהנום זה, הצליחו הוריו של צ'רלס להיאחז בתקווה. "אמא ואבא שלי היו ציונים נלהבים והיו פעילים במועדון הציוני של השומר הצעיר בראדום. כשגרמניה כבשה את העיר שלהם, הם סירבו להתייאש. הם היו צעירים ומאוהבים והם ידעו שענני הסערה מתחשרים מעל", מסביר צ'רלס. הם אמרו, 'נתמודד עם זה ביחד'".

היהודים אולצו להצטופף בגטו הקטן בגליניצה, ראדום (USHMM)

ב- 1940, נישאו הוריו של צ'רלס, הנרי ואדזיה. בשנה שלאחר מכן, יחד עם למעלה מ- 30,000 יהודים, הם גורשו לגטאות ראדום.

תינוק בגטו

"אמא שלי הייתה בהריון איתי בזמן החיסול ב- 1942", מסביר צ'רלס. ללדת תינוק בגטו היה גזר דין מוות. "אם הגרמנים מצאו תינוקות, הם ירו בהם, דקרו אותם או הרגו אותם בדרכים מזוויעות. הילדים לא היו נזק משני – הם היו המטרה. היינריך הימלר אמר שעלינו להשמיד את שורשי העם היהודי. פירוש הדבר היה להשמיד את הילדים".

אמי חשבה ברצינות על הפלה, אולם אמא שלה אמרה לה להמשיך עם ההריון.

כשהבינה אדזיה שהיא בהריון, היא לא ידעה מה לעשות. היא פנתה לאמה פרימטה, לקבל עצה. "אמא שלי חשבה ברצינות על הפלה", מציין צ'רלס. "זו הייתה אופציה. אולם פרימטה אמרה לה להמשיך את ההריון". אדזיה הייתה בעלת מבנה גוף קטןן ורזה וסבלה מתת-תזונה, כך שאף אחד לא ניחש שהיא בהריון.

לאחר חיסול גטאות ראדום ב- 1942, היו הוריו של צ'רלס בין 3,000 היהודים שהושארו בחיים כדי לבצע עבודות כפייה, בשעה שכ- 3,000 מחבריהם וקרובי משפחתם נשלחו למחנות ההשמדה של הנאצים. צ'רלס מייחס את הישרדותה של אמו לנדיבות הגויים הפולנים שהבריחו לה אוכל במהלך הריונה. "לאמא שלי היו הרבה חברים פולנים", מסביר צ'רלס. "תינוקות יהודיים בפולין שרדו לעיתים נדירות ביותר".

צ'רלס נולד בדצמבר 1942, בשיאו של החורף הפולני הקפוא. הוריו קראו לו יחזקאל. "אמא שלי אמרה שהיא הניקה אותי בבוקר, יצאה למשמרת של 12 שעות ואז הניקה אותי שוב בערב". צ'רלס לא היה התינוק היחיד: במהלך המחקר שערך על גטו ראדום ומחנה העבודה, הוא גילה שהיו חמישה תינוקות יהודים שהוסתרו במחנה באותה תקופה.

פרימטה

השומרים הנאצים ערכו סיורים קבועים בגטו. יום אחד, במהלך סיור, נשמע בכי של תינוק. "הגרמני שאל, 'של מי התינוק הזה?'" נזכר צ'רלס בסיפורה של אמו. מבלי להתבלבל השיבה אמו של צ'רלס לשומר הנאצי שזהו התינוק שלה. "אני לא יודע למה היא אמרה את זה", אומר צ'רלס. הודאה בהסתרת תינוק במחנה הייתה מובילה למוות ודאי. אלא שבפעם הזו, בדרך נס, זה לא קרה.

"קצין האס-אס שבדק את הגטו חווה, מסיבה כלשהי, רגע של חמלה ורגישות", מספר צ'רלס, "והוא לא הכריח אותה להביא את התינוק. זו הייתה הפעם השנייה שניצלתי" – הפעם הראשונה הייתה כשאמו החליטה להשאיר את ההריון.

הסתרת התינוק שלהם

אחרי שנחלצו כחוט השערה, הבינו הוריו של צ'רלס שעליהם למצוא לו מקום מסתור מחוץ לגטו. "הייתה אישה פולניה אחת טובת-לב שעבדה בעסק המשפחתי של אבא שלי – אישה צעירה בשם מריאנה", הוא מציין. הוריו של צ'רלס ביקשו ממנה לעזור להם להחביא את התינוק שלהם.

"היה קשה יותר להחביא ילדים יהודים בפולין מאשר בשאר ארצות מערב אירופה", הוא מסביר. "בפולין, הדרך היחידה להחביא תינוק יהודי הייתה לשלם לאנשים הרבה כסף או לשים את התינוק במנזר". ההערכה היא שאלפי ילדים יהודים הוסתרו במהלך השואה, פעמים רבות במנזרים, שם הם גדלו ללא ידיעה על זהותם היהודית.

צ'רלס ב- 1945

מוזיאון השואה של ארצות הברית מציין כי "עבור רבים מאלו שהתמזל מזלם למצוא מחסה במוסדות דתיים או שאומצו על-ידי משפחות נוצריות, ההישרדות באה פעמים רבות על חשבון הזהות האמיתית שלהם. בסוף המלחמה, ילדים רבים לא ידעו על חייהם הקודמים וזהותם הקודמת, והדבר חיבל בניסיונות בני משפחתם המקורית להתאחד עמם מחדש בתום המלחמה. ניצולים רבים, אחרי חיפושים עקרים ממושכים, לא הצליחו מעולם לאתר את ילדיהם". כמו כן מציין צ'רלס את "המספר הרב של הורים שמעולם לא חזרו ואת העובדה כי חלקם הגדול של אותם ילדים שהוחבאו היה אבוד מבחינת היהדות".

מריאנה תכננה בהתחלה להחביא את צ'רלס אצל חברה אוקראינית שלה, אישה נטולת ילדים. ברגע האחרון, החברה שינתה את דעתה. "בפולין, הסתרת ילדים יהודים פירושה היה גזר דין מוות", מסביר צ'רלס.

בית היתומים קיבל אותו וצ'רלס אומץ בסופו של דבר על-ידי זוג פולני.

במקום זאת הצליחה מריאנה להכניסו לבית יתומים קתולי. "זה טוב שלא עברתי עדיין ברית מילה", מציין צ'רלס. "אם הייתי נימול, סיכויי ההישרדות שלי היו נמוכים הרבה יותר". הודות לתווי הפנים האריים שלו, היה זה קל לבית היתומים לטעון כי הוא אינו ילד יהודי. "אני חושד שהנזירה שניהלה את בית היתומים ידעה שאני יהודי. לא משאירים תינוק באמצע שנות ה- 40 בבית יתומים אלא אם כן הוא ילד יהודי".

בית היתומים קיבל אותו וצ'רלס אומץ בסופו של דבר על-ידי זוג פולני.

לשרוד את השואה

כנגד כל הסיכויים, הצליחו הוריו של צ'רלס לשרוד את השואה. אביו הנרי נשלח למחנה הריכוז מיידנק כעובד כפייה. לאחר מכן נשלח למחנה העבודה פלאשוב, שם גויס לעבוד במפעל של אוסקר שינדלר. הוא מעולם לא סיפר לאיש את סיפורו עד צאת הסרט רשימת שינדלר לאור ב- 1993, אז סיפר לבסוף למשפחתו שהוא היה אחד מאותם 1,098 יהודים שניצלו בזכות אוסקר שינדלר.

צ'רלס כפעוט

אמו של צ'רלס, אדזיה, נשלחה תחילה לאושוויץ ולאחר מכן למחנה הריכוז רוונסבריק, שם הייתה עובדת כפייה. "כשאושוויץ סגר את תאי הגזים שלו בסוף המלחמה, העבירו הנאצים את הנשים לרוונסבריק כדי שיוכלו עדיין לנצל אותן למען המאמץ המלחמתי", מסביר צ'רלס. אמו חלתה מאוד במחנה, ובסופו של דבר פונתה בשבועות האחרונים של המלחמה על-ידי הצלב האדום השוודי.

משפחותיהם לא היו כה ברות מזל. הנרי היה אחד מתוך אחד עשר ילדים: שבעה מהם נספו בשואה, יחד עם הוריו – לייבל ונחמה. הוריה של אדזיה, שמואל ופרימטה, נרצחו גם הם.

מאוחדים מחדש ומחפשים אחר בנם

אחרי המלחמה, הדבר הראשון שעשה הנרי, אביו של צ'רלס, היה לחזור לראדום לחפש את בנו. הוא מצא את מריאנה, שסיפרה לו שהתינוק אומץ. כשהנרי שוחח עם בני הזוג, הם אמרו שיהיו מוכנים להיפרד מבנם המאומץ תמורת סכום עתק של 5,000 זלוטי. היה זה סכום בלתי אפשרי עבור ניצול שואה חסר פרוטה.

צ'רלס והוריו מאוחדים מחדש, ככל הנראה בגרמניה, 1947

הנרי חיפש גם את אדזיה, תוהה אם ייתכן שהיא שרדה. הצלב האדום ומחנות הפליטים סייעו בחיפוש", מציין צ'רלס. אחרי קרוב לשנה של חיפושים, הצליחו בני הזוג להתאחד מחדש. לאחר שחזרו להיות ביחד, סחר אביו של צ'רלס בשוק השחור כדי לגייס את הכסף הדרוש להם כדי לקבל בחזרה את בנם. בסופו של דבר, הוא גייס את סכום הכסף הרצוי ובני הזוג השיבו לחיקם את צ'רלס. "הם קנו אותי בחזרה", מציין צ'רלס.

הניסיון לבנות חיים חדשים

הוריו של צ'רלס, שהיו פליטים חסרי מדינה, לא ידעו מה לעשות בשלב הבא. "הם החליטו לא להישאר בפולין – הייתה שם המון אנטישמיות", מספר צ'רלס. (ב- 1946 התרחש פוגרום בעיר הפולנית קיילצה, הסמוכה לראדום, כששבו ניצולי השואה לבתיהם הקודמים: 42 יהודים נרצחו על-ידי אנשי העיר המקומיים ולמעלה מ- 40 יהודים נפצעו).

"הוריי רצו לנסוע לארץ ישראל, ארצות הברית הייתה בעדיפות שנייה". הם לא הצליחו להשיג אשרות לאף אחד מהיעדים.

בעודם ממתינים לקבלת אישור להגר לארצות הברית או לישראל, חיה המשפחה במחנה עקורים בשטוטגרט ואז בבניין דירות במינכן, בו התגוררו ניצולי שואה רבים. "אף אחד לא רצה להישאר בגרמניה", הוא נזכר, "אבל היה בטוח יותר להישאר בגרמניה כיוון שהיא הייתה תחת כיבוש אמריקאי. כך שהרבה משפחות של ניצולי שואה נשארו שם אחרי שהם יצאו ממחנות העקורים, עד שהצליחו לקבל אשרה לישראל או לארצות הברית". אחותו הצעירה נולדה במינכן, במהלך שהות משפחתו שם.

המשפחה חיכתה במשך שנה וחצי עד שקיבלה לבסוף אשרה. לאדזיה הייתה דודה שהיגרה לבולטימור 25 שנה קודם לכן. היא הצליחה לגרד מספיק כסף כדי לממן את נסיעתם של 12 או 13 קרובי משפחה. צ'רלס היה כמעט בן שבע כשהוא והוריו טסו לבולטימור והתחילו שם חיים חדשים.

החיים בארצות הברית

באמריקה שינו בני המשפחה את שמותיהם. שם המשפחה שלהם הפך להיות סילבר, ואדזיה הפכה להיות אדית. צ'רלס נזכר שהוא דיבר יידיש וגרמנית, אך לא ידע אנגלית. בבולטימור, למרות שהם היו לא דתיים במיוחד, רשמו אותו הוריו לבית ספר יהודי אורתודוקסי.

ד"ר צ'רלס סילבר

הוא למד בקולג' ובבית הספר לרפואה ב- UCLA, הפך למנתח ועבד כקצין רפואה בוייטנאם. הנרי עבד בחנות מכולת והיה חלק מהבעלים של מעדנייה כשרה, וכן היה בעל עסק נדל"ן. "היה לו השכלה של בית ספר יסודי בלבד", מסביר צ'רלס, "אבל הוא היה שאפתן". הוריו חיו עד גיל 90 פלוס. אביו נפטר ב- 2008 ואמו נפטרה ב- 2013.

צ'רלס התחתן וגידל שלושה ילדים, תחילה בניו אורלינס ואז בדאלאס. "היהדות תמיד הייתה חלק גדול בחיי", הוא מסביר. "וידאנו שהילדים יקבלו את החינוך היהודי הכי טוב שאפשר. לכל הנכדים שלי יש זהות יהודית חזקה והם לומדים בבית ספר פרטי... אשתי הכשירה עכשיו את המטבח שלנו".

לספר את סיפורו

בשנים האחרונות נשא צ'רלס דברים בפני קבוצות על חוויות משפחתו בזמן השואה. "נהגתי לומר שזה לא יכול לקרות באמריקה... אני אוהב את אמריקה ואני נוטה להיות אדם שרואה את חצי הכוס המלאה", הוא מסביר. עם זאת, העלייה בתקופה האחרונה באנטישמיות עוררה בו דאגה. אביו נהג תמיד לומר שהתפרצות של שנאת יהודים עלולה לקרות בכל מקום. צ'רלס נהג להתעקש שזה לעולם לא יוכל לקרות בארה"ב, אך כיום הוא פחות בטוח בכך. "אני חושב שאנחנו מתקרבים לסף, הרבה יותר ממה שחשבתי שנוכל".

הוא רוצה גם להזהיר אנשים מפני שימוש חסר זהירות במונחים של הנאצים. "אני שונא שאנשים משתמשים בטרמינולוגיה נאצית כלאחר יד. זה מקטין את ההיסטוריה של השואה".

ההישרדות שלו עצמו נותנת לו אמונה באלוהים ובטוב הלב האנושי. "אני חייב את ההישרדות שלי לרצון אלוהים ולעזרתם של אנשים רבים", הוא מסביר.

לצ'רלס יש המלצות ברורות לדורות הבאים. "אנשים צריכים לתמוך בישראל. שמרו על האמונה היהודית שלכם. שמרו על אהבתכם למולדתכם ההיסטורית. אל תאפשרו שירמסו אתכם. בכל מקום בו מתעוררת האנטישמיות, אל תסתתרו, גלו יוזמה לשינוי המצב".