כאשה צעירה היתה פיי שולמן עדה לרצח משפחתה וחבריה בידי הנאצים - והיא החליטה להשיב מלחמה בכל דרך שתוכל. כצלמת מקצועית היא תיעדה את מעשי הטבח של הנאצים ואת חוויותיה לצד הפרטיזנים. תודות לאומץ לבה ולנחישותה הנדירים, סיפורה וזכרון גורלם הטראגי של יהודי קהילתה מעולם לא נשכחו.

חיים בשטעטל

ב-1939 היתה לנין - עיירה במערב פולין (היום בלארוס) - ביתה של קהילה יהודית תוססת. כמחצית מ-2000 תושבי העיירה היו יהודים. היו בה תנועות נוער ציוניות, בית ספר וספריה עבריים, וחוג דרמה יהודי.

וגם סטודיו אחד לצילום היה בלנין, בבעלותו של צעיר בשם משה לזבניק. פיי, אחותו הצעירה, עזרה לו בעסקיו.

כשמשה עזב את העיירה, לקחה על עצמה פיי את ניהול העסק, אפילו אחרי שמלחמת העולם השניה פרצה וברית־המועצות כבשה את לנין מידי פולין. הסובייטים אסרו על בית הספר היהודי להוסיף וללמד יהדות, והפכו אותו לשופר תעמולה סובייטי דובר יידיש. הם גם גירשו חמש משפחות יהודיות שהיו עשירות יחסית והחרימו את רכושן. אבל למעט שתי פעולות אלו, נעזבו יהודֵי לנין לנפשם, מוגנים יחסית, גם בשעה שהשואה השתוללה בקרבת מקום בשטחים שבשליטת גרמניה.

שולמן כנערה צעירה. חיה עד גיל 101

עד ה-18 ביולי, 1941, שבו פקדה הטרגדיה את יהודי לנין. הנאצים כבשו את האזור מידי ברית־המועצות והחלו ביישום "הפתרון הסופי", תוך מטרה לחסל את כל יהודי האזור. כתריסר נרצחו מיד בידי חיילים נאצים. אחרים, ביניהם שנים מאחֶיהָ של פיי, נשלחו למחנות עבודה נאציים. ושאר יהודי לנין נכלאו בגטו יהודי שזה עתה נבנה, ואולצו לעבוד עבודת פרך. "היתה שם צפיפות יתר, מחסור באוכל, חולים רבים ומחלות רבות" תיארה פיי כעבור שנים, במצעד החיים ב-2014.

צילום נאצים

על פיי הוטל לצלם קצינים נאציים מקומיים. יום אחד נאמר לה להכין דיוקן של ה"גֶבִּיטְס-קוֹמִיסַר" - מפקד המחוז המקומי. "הוא היה כמו חיה", פיי משחזרת, "ידעתי שהוא רוצח. ידעתי שידיו טבולות כבר בדם אלפים". מן החיה הזו נאלצה פיי לבקש לחייך, בשביל התמונה שלו.

ככל שחלפו שבועות הקיץ הלוהטים של 1942, הלך גטו לנין ותפח. הנאצים העבירו יהודים מעיירות סמוכות לתוך לנין. באוגוסט 1942 היו יותר מ-1800 יהודים כלואים בגטו, והנאצים תכננו את ההשמדה הסופית של היהודים. הם תכננו גם לתעד את מעשה ידיהם, ופיי לזבניק נבחרה להיות זו שתצלם את הקטל היומי, כמו גם מעשי טבח אחרים בסביבה.

שולמן (למטה, שלישית מימין, תיבה של הצלב האדום לצד ראשה) עם חבריה הפרטיזנים, סתיו 1942

הגטו היהודי של לנין חוסל ב-14 באוגוסט, 1942. כ-1850 יהודים אולצו לצעוד מחוץ לעיירה, שם נורו אחד אחרי השני. גופותיהם הושלכו לקברי אחים. חייה של פיי - יחד עם עוד 25 יהודים בלבד - ניצלו באותו יום. תחת עיניהם הבוחנות של הנאצים, נאלצה בייסורי מוות לצלם את קברי האחים, תרתי משמע: הערימות כללו את גופותיהם של אחותה הצעירה, אחיה הצעיר, הוריה, חבריה, שכניה וקרובי משפחתה. כשפיתחה בהוראת הנאצים את תמונות הזוועה, הכינה לעצמה בחשאי עותק נוסף של התמונות, לימים שיבואו.

הצטרפות לפרטיזנים

בשבועות הבאים נאלצה פיי לצלם עוד ועוד זוועות. עד היום שבו נמלטה. לצד הנאציים ששלטו במרחב הפתוח, פעלו בסתר קבוצות מקומיות של פרטיזנים. אחת מהן, בריגדת מולוטוב, הורכבה מעריקים סובייטים שנאבקו בנאצים בחסות היערות הצפופים של בלארוס. באחת מן הפשיטות של ברגידת מולוטוב, פיי ברחה איתם והצטרפה לשורותיהם. "זאת היתה הדרך היחידה שבה יכולתי להלחם חזרה, לנקום את נקמת משפחתי", אמרה לימים.

ההצטרפות ללוחמי מולוטוב לא היתה משימה קלה. רבים מן הסובייטים האלה היו אנטישמיים כמעט כמו הנאצים עצמם. חלקם דיברו מפורשות על רצונם להרוג יהודים. פיי לא יכלה להרשות לעצמה להפגין את יהדותה. כך, למשל, את הפסח שעשתה כשהיתה עמם, שמרה בסוד. במשך תקופה מסוימת השגיחה פיי על רייקה, יתומה יהודיה בת 8, ששהתה איתם ביערות. היא לא שכחה כל חייה איך הכריחה את רייקה להתפטר מן המזכרת היחידה שהיתה לה מהוריה - שעון - בשל החשש שאחד מן החיילים הסובייטים יחליט להרוג אותה כדי ליטול לעצמו את השעון.

הפרטיזנים נזקקו נואשות לצוות רפואי. לפיי לא היתה כל הכשרה רפואית, אבל גיסה היה רופא וביערות זה היה חייב להספיק. היא מונתה ל"אחות" של בריגדת מולוטוב, לצדו של "רופא" המחנה שהיה למעשה וטרינר.

כשהיה צורך במזון או ציוד, היו לוחמי מולוטוב פושטים על עיירות בסביבה. כשפשטו פעם אחת על לנין הצטרפה אליהם פיי, והפצירה בהם לשרוף את בית הוריה. "אני לא אגור כאן" אמרה. "שאר המשפחה נרצחה. אז להשאיר את זה לאויב? אנא, שרפו עד היסוד!".

פעם אחרת בעת פשיטה על לנין הצליחה פיי לחלץ ציוד צילום שלה. את השנתיים שבאו אחר כך העבירה בצילום עשרות רבות של תמונות. בהעדר גישה לחדר חושך או לסטודיו, פיי אלתרה: היא הכינה תשלילים מתחת לשמיכות ונעזרה בשמש כדי לפתח מהם "הדפסי שמש" במהלך היום.

שולמן עם פרטיזנים מבריגדת מולוטוב. פולסיה, פולין, 1943-1944

תמונותיה מציעות הצצה נדירה לחיי הלוחמים הפרטיזנים. למרות שעשרות יהודים לחמו עם הפרטיזנים, פיי היא הצלמת היהודיה היחידה המוכרת לנו. "התמודדנו עם רעב וכפור; נצבנו מול איום מתמיד של מוות ועינויים; ואם באלה לא די, היו לנו גם חיצי אנטישמיות שנורו מתוך שורותינו שלנו. נאבקנו כנגד כל הסיכויים" כתבה פיי באוטוביוגרפיה שלה "זכרונותיה של פרטיזנית" שפורסמה (באנגלית) ב-1995.

תצלומיה הנוקבים של פיי לוכדים יהודים משיבים מלחמה בעיצומה של השואה. באחד מהם קלטה את שמחתם של שלשה צעירים יהודים שנפגשו ביער, אחרי שהיו בטוחים במות חבריהם. אחר מציג הלוויה של שני לוחמים יהודים לצד שני לוחמים רוסיים. פיי רוצה שנדע שלא צעדנו כצאן לטבח: שיהודים השיבו אש בכל אופן שיכלו, אם בלחימה פעילה לצד הפרטיזנים, אם בלחימה שקטה, נסתרת מעין כל, כדוגמת פיתוח עותק סרטי הצילום של הנאצים בהחבא, עבור הדורות הבאים.

שולמן עם פרטיזנים יהודים, 1944

עדות להתנגדות יהודית

פיי נשארה עם פרטיזני מולוטוב עד שברית־המועצות שבה וכבשה את האזור כשהביסה את הנאצים ביולי 1944. אחרי המלחמה נודע לה ששני אחֶיה הגדולים, משה וקופל, הצליחו להימלט ממחנות העבודה הנאציים והצטרפו אף הם לפרטיזנים. הם הפגישו את אחותם עם צעיר יהודי שלחם עמם בשורות הפרטיזנים, מוריס שולמן, והיא ופיי התחתנו זמן קצר לאחר מכן.

ב-1948 עברו פיי ומוריס לקנדה. "היינו עניים והיה קשה מאד למצוא עבודה כי לא דיברנו אנגלית", כתבה באוטוביוגרפיה שלה. "אבל היינו גם צעירים, בריאים ונחושים". בני הזוג עבדו במפעל, עד שחסכו די כדי לפתוח עסק משל עצמם, חנות לחומרי בנין.

שולמן שמרה את מצלמת ה"צייס אייקון" שלה עד יומה האחרון

"אני אשה זקנה עתה", סיפרה פיי לא מזמן, "מוּצֶפֶת באהבה לשני ילדיי ולששת נכדיי. אבל שום דבר לא יעמעם אצלי את זכרון עברי כפרטיזנית, את השואה, את הגיהנום שעבר עַמי".

פיי נפטרה במאי 2021 בגיל 101. תצלומיה עודם חיים, מוסיפים לשמש עדות נאמנה על זוועות השואה ועל זקיפוּת הקומה של היהודים אל מול עושקיהם הנאציים.