הסרט המרגש החדש הארייט מעורר לתחייה את סיפור הגבורה והאומץ האדיר של הארייט טאבמן. היא נולדה כשפחה במרילנד, ארה"ב בשנת 1822 ונמלטה לחופש ב- 1849, ואז חזרה לדרום 19 פעמים כדי לעזור לעבדים אחרים להימלט. בסך הכל היא סייעה ליותר מ- 300 עבדים לצאת לחופשי.

בשנת 1863, בשעה שמלחמת האזרחים השתוללה, הפכה טאבמן לאחת הנשים היחידות בהיסטוריה של ארצות הברית שהובילה פשיטה צבאית חמושה. היא פיקדה על שלוש ספינות מלאות בחיילי האיחוד במורד נהר קומבהי בדרום קרוליינה, שתקפו את חיילי הקונפדרציה ושחררו 750 עבדים שעבדו במטעים לאורך הנהר.

אחת הסצנות המרגשות ביותר בסרט היא כשהארייט מובלת למרתף סודי ביותר שם היא מצטרפת למסילת הרכבת המחתרתית וזוכה לכינוי "כרטיסנית" שתפקידה להוביל את העבדים אל החופש. אין זה ברור אם סצנה זו מדויקת או לא. ההיסטוריונים חלוקים בדעותיהם לגבי המידה בה הייתה "מסילת הרכבת המחתרתית" מאורגנת. מה שאנו יודעים הוא שכבר ב- 1700, הייתה רשת של אנשים בודדים – שחורים ולבנים כאחד – שעבדו בשיתוף פעולה כדי להסתיר עבדים נמלטים ולהוביל אותם למקום מבטחים.

ההיסטוריונים מעריכים שכ- 100,000 עבדים נמלטו בדרך זו בין השנים 1800-1850, בעיקר ממדינות גבול כגון מרילנד, כפי שעשתה הארייט טאבמן. ב- 1830, כשמסילות רכבת חצו את אמריקה, אנשים החלו להשתמש בשפת הרכבות כדי לתאר רשת זו וקראו לה בשם מסילת הרכבת המחתרתית. הם כינו מקומות מסתור בשם "תחנת רכבת" או "תחנה" וכן כינו אנשים שסיכנו את חייהם ואת החופש שלהם כדי לסייע לעבדים בשם "כרטיסנים".

אוגוסט בונדי

תחנה חשובה אחת של מסילת הרכבת המחתרתית הייתה ביתם של הזוג היהודי, אוגוסט והנרייטה בונדי, בגרילי, קנזס. ביתם הפך מקום מקלט למספר לא ידוע של עבדים, ובני הזוג בונדי פעלו ללא הרף, כיהודים, כדי להתנגד לזוועות העבדות.

אוגוסט בונדי נולד בשם אנשל מנדל בונדי בווינה ב- 1833 למשפחה דוברת יידיש שהייתה מעורבת בפוליטיקה רדיקלית. המשפחה עברה לסנט לואיס ב- 1848 ואוגוסט עבד בעבודות שונות במערב התיכון, שם הוא הזדעזע מהיחס כלפי העבדים. הוא עבד על ספינת נהרות ובמסעותיו ברחבי טקסס תיעד את הזוועה שחש לנוכח האכזריות הרבה של העבדות באמריקה: "במהלך השהייה שלי בטקסס אספתי מידע רב על החיים בדרום", הוא כתב. "בגלווסטון זעקות העבדים שקבלו מנה של הלקאה יומית העירו אותי ב- 4 לפנות בוקר..."

אוגוסט יצא לציד ברווזים עם קבוצה של קפטני ספינות לבנים וילדיהם. כשאחד העבדים החותרים הפיל בטעות את המשוט שלו והבריח את הברווזים, נער מתבגר, בנו של קפטן הספינה, ירה בכתפו. אוגוסט צעק על הנער והיה המום כשהקפטנים הלבנים גערו בו וכינו אותו בלגלוג דוגל בביטול העבדות, במקום לתמוך בו על שמחה על אכזריות מחרידה זו. בהמשך נזכר אוגוסט שבעבר היה אדיש לנושא העבדים באמריקה, אולם הוא החל להבין עד כמה מרושע הוא מוסד העבדות. הוא החליט שהאפשרות היחידה העומדת בפניו כאדם מוסרי היא להתנגד לה.

אוגוסט בונדי נלחם במלמת האזרחים

הקונגרס העביר את חוק קנזס נברסקה ב- 1854, המתיר לתושבי קנזס להחליט אם תהיה מדינה התומכת בעבדות או מתנגדת לה, ברגע שהיא תצטרף לאיחוד. אוגוסט עבר לגור בקנזס כדי לעבוד למען תנועת המדינה החופשית. נדמה היה שפעילים מתנגדי עבדות ינצחו בבחירות, אך ביום הבחירות אלפי "פרחחי גבול" חמושים תומכי עבדות זרמו לקנזס ממיזורי, השתלטו על הקלפיות והכריזו כי קנזס בחרה חקיקה תומכת עבדות.

בשעה שקנאים תומכי עבדות תקפו פעילים מתנגדי עבדות, אוגוסט הצטרף למתנגדי העבדות בקרב בלק ג'ק ב- 2 ביוני, 1856. כוחות מתנגדי העבדות לכדו 48 "פרחחי גבול" שאיימו ותקפו את מתנגדי העבדות בקנזס. (אוגוסט נלחם לצד ג'ון בראון, מתנגד העבדות הידוע, אם כי בהמשך הוא סירב להשתתף בהרפתקה הידועה לשמצה ביותר של בראון, הפשיטה ב- 1859 על מחסן נשק בהרפרס פרי, מערב וירג'יניה, כדי להשיג נשק למען המתנגדים לעבדות. בראון נלכד והוצא להורג באשמת בגידה).

בקרב בלק ג'ק, אוגוסט נלחם לצד שני יהודים אחרים לפחות: תיאודור ויינר, מהגר מפולין, וג'ייקוב בנג'מין, מבוהמיה. בהמשך תיאר אוגוסט את הקרב: "הלכנו בגב כפוף, כמעט זוחלים, כדי שהדשא הגבוה והיבש מהשנה הקודמת אולי יסתיר אותנו מעיני הצלפים של פרחחי הגבול, אבל הכדורים המשיכו לשרוק לידינו".

תיאודור ויינר היה ממש מאחוריו ואוגוסט שאל אותו ביידיש, "נו, וואס מיינען זי איצט? עכשיו, מה דעתך על זה?" בשיאו של הקרב, השיב ויינר בעברית במבטא יידישאי: "סוף אדם למות".

הארייט טאבמן

כל שלושת הגברים היהודים שרדו את הקרב ואוגוסט המשיך לפעול במרץ בלתי נלאה כנגד העבדות. הוא התחתן עם הנרייטה איינשטיין ב- 1860 ובני הזוג עברו להתגורר בגרילי, קנזס. ביתם הפך לתחנה של מסילת הרכבת המחתרתית. עבדים נמלטים ידעו שיוכלו למצוא שם מקום מקלט, לקבל אוכל ולעצור למנוחה קצרה

הסרט הארייט יכול לתת לנו מושג לגבי ביתם. בסרט, הארייט טאבמן הולכת במשך ימים רבים, ממלאת אחר ההנחיות שנתן לה חבר במסילת הרכבת המחתרתית, עד שמגיעה לביתו של הקווייקר האוהד שמניח לה להישאר בביתו ונותן לה אוכל, בגדים להחלפה ומתייחס אליה בכבוד, כפי שכל אדם ראוי שיתייחסו אליו.

כשפרצה מלחמת האזרחים בארה"ב ב- 1861, אוגוסט בונדי התנדב לצבא האיחוד. הוא עדיין נלחם ב- 1 בינואר 1863, כשהנשיא לינקולן הוציא את הצהרת האמנציפציה וביטל את העבדות בכל האזורים שנשלטו על-ידי כוחות האיחוד. אוגוסט הנרגש תיעד זאת ביומנו: "לא עוד פרעה, ולא עוד עבדים".

אוגוסט המשיך להילחם ונפצע קלות מספר פעמים. ב- 1864 הוא נפצע באורח קשה ונחשב בטעות למת על-ידי כוחות הקונפדרציה. אולם הוא שרד ואחרי המלחמה, הוא הלך לבית ספר למשפטים ובסופו של דבר החל לעבוד כעורך דין, חוואי ושופט בעיירה סלינה, קנזס.

למרות שגר הרחק מקהילות יהודיות מבוססות, הוא תמיד חי כיהודי גאה. כשבתו התחתנה, אוגוסט התעקש שחתונתה תיערך בליוונוורת', קנזס, שם הייתה קהילה יהודית ורב שיכול היה לנהל את הטקס. אוגוסט נפטר ב- 1907 ורב הגיע מקנזס סיטי כדי לערוך את הלווייתו.

לנוכח השתוללות הרשע, הייתה לאוגוסט בונדי הבהירות המוסרית לא לתרץ את זוועות העבדות כפי שעשו בעבר אמריקנים רבים. בונדי היה מוכן לסכן את חייו ואת החופש שלו כדי לעזור לאחרים. לעולם לא נדע מה מספר העבדים המדויק להם סייעה הנרייטה, אולם הדוגמה והמופת שלהם ממשיכים למלא אותנו בהשראה גם כיום.