אמא שלי גרה במונטריאול, ואני קיבלתי מרחוק הודעה, שהיא חולה מאוד. סרטן השד שלה שלח גרורות לעצמות ולאיברים חיוניים.
בהתחשב במרחק, באחריותי כלפי משפחתי ועבודתי ובאופייה המתמשך של מחלתה, עיבדתי תוכנית לשהות עמה הכי הרבה שאני יכול, תוך שמירה גם על קשר טלפוני יומיומי.
מדי בוקר, הייתי 'אורז' את ארבעת ילדיי הגדולים (הם היו אז בגילאים 6-9) ומסיע אותם ללימודים. בדרך, הייתי מתקשר לאמא ושם אותה על הדיבורית כדי שכולנו נוכל לפטפט איתה. הם היו צועקים, "שלום סבתא! אנחנו הולכים לבית ספר עם אבא", ובכל יום רבים מחדש מי יזכה לדבר איתה ראשון. זה שמר על החיבור של כולנו, למרות שהיינו רחוקים מרחק רב.
קיוויתי גם להראות לילדיי את הכבוד והאהבה שאני חש כלפי הוריי, כדי שיום אחד, כשאני אהיה זקן וחלוש, גם הם יגלו אותו יחס כלפיי.
פעם בשבועיים הייתי טס למונטריאול, נשאר שם לשבָּת עם אמא (שבדרך כלל הייתה בבית החולים) וטס בחזרה הביתה ביום ראשון בערב.
דלת נעולה
באחד מאותם ביקורים, ישבתי לצד מיטתה כשהיא מתנדנדת בין הכרה לערפול, לאחר ניתוח אשר קבע שאבדה כל תקווה. אחזתי בידה, ליטפתי את מצחה. לפתע התרוממה היד שלה והחלה משרטטת מעגלים קטנים באוויר, סובבת וסובבת. היא עבדה על משהו, מנסה להשלים את משימתה, אבל לא היה לי שום מושג על מה. לאחר זמן מה נרגעה ידה וצנחה אל צדה.
היא ישנה. אני ישבתי.
ואז היא התעוררה והביטה בי. היא נראתה נבוכה ועצובה. "מה קרה?" שאלתי אותה. "מה את מנסה לעשות?" בשלב זה כבר התרגלנו לשוחח בחופשיות עליה, על חייה ועל מותה הקרב. "ניסיתי לפתוח את הדלת", היא אמרה. "היא לא נפתחה. נראה שאין לי המפתח הנכון."
"איזו דלת? לאן?"
"לעולם הבא. אבא ואמא שלי היו שם, וגם אחותי."
היא אמרה שהם קראו לה להצטרף אליהם, אבל היא לא הצליחה להבין איך פותחים את הדלת, וזה תסכל אותה.
אולי אם אשאר לידה, אוחז בידה בלי להרפות, אוכל לשמור אותה כאן לנצח.
אמרתי לה שזה בסדר. אחזתי חזק בידה, וניחמתי אותה שכאשר היא תהיה מוכנה, היא כבר תדע איך לעשות את זה.
אבל לא רציתי שהיא תדע לעשות את זה. לא רציתי לעזוב את ידה. פחדתי שבפעם הבאה היא תמצא את המפתח הנכון. אולי פשוט אשאר לידה, אוחז בידה בלי להרפות, ואשמור אותה כאן לנצח.
החלק הרציונאלי שלי ידע שזה בלתי אפשרי, אבל החלק הרגשי פשוט סירב לקבל זאת.
מסיבת שלג
בנסיעות שלי למונטריאול, הייתי מצרף אליי מדי פעם שניים מהילדים.
זכורה לי במיוחד נסיעה אחת בחורף. לקחתי אתי את שני הגדולים. הילדים שלי לא זכו לראות הרבה שלג בחייהם, והם ציפו בכיליון עיניים לתענוג המיוחד הזה.
הגענו לבית החולים ביום חמישי בלילה; ישנו שם כדי להיות כל השבת עם אמא. ביום ששי בבוקר, הגיע השלג המיוחל - ובשפע. הסתכלנו מבעד לשמשת חלון הקומה השביעית וראינו כיצד הוא נערם למטה. הבנים, משועממים מלשבת כל הזמן, מאוד רצו לעשות בובת שלג.
הצעתי להם לצאת ולשחק מתחת לחלון של אמא, ממש לפני בית החולים, שם התפתל הכביש סביב אי רחב של מדרכה שעליו נערם שלג גבוה. הם לבשו בהתרגשות את מעילי השלג ששאלנו עבורם ומיהרו החוצה, מבטיחים לשחק רק בתחום שקבענו.
בינתיים, הצבתי עבור אמי כיסא ליד החלון, כדי שתוכל לצפות בילדים המשתובבים. הם נשכבו על השלג וציירו בידיהם וברגליהם כנפי מלאכים. הם הסתכלו אלינו כל הזמן, ומדי רגע נופפו בידיהם וניסו להשליך עלינו כדורי שלג – שבכל פעם היו ממריאים אל-על בקשת, ולבסוף צונחים מטה על ראשיהם ומעוררים פרצי צחוק. ואז הם עשו מלחמת שלג, וכשהתעייפו מזה בנו בובת שלג בגובה מטר, עם סוכריות לעיניים וממתק גומי בתור פה. הם קיפצו ורקדו בהנאה.
אמא ואני התרגשנו מתמימותם. ישבנו שם עם דמעות בעיניים – דמעות של אושר, דמעות של הכרת תודה לא-לוהים על שבירך אותנו, דמעות של ידיעה שלעולם לא נשב כך יחד שוב, צופים בילדיי ונכדיה המפזזים בשלג. באותו רגע נוצר בינינו קשר שמחבר בינינו עד היום - לאחר מותה. אני נזכר והדמעות פורצות מחדש.
רק מי שמכיר במוות יכול לחיות באמת
הכאב שאני חש היום על אובדנה הוא רענן כמו השלג. הכאב קר וקשה. לפעמים הכאב עוטף אותי לגמרי, כמו השלג שמילא את מונטריאול באותו יום, יורד ללא הפסק, מכסה על הכל, מביא אותי להתעמת עם המציאות:
כולנו נמות בסוף. כולנו יודעים זאת, ובכל זאת, נראה שאנחנו צריכים להתקרב למוות כדי להישיר אליו מבט. היהדות מלמדת אותנו שרק מי שמכיר במוות יכול לחיות באמת. מדוע זה כך? משום שרק המוות מביא עמו את ההכרה עד כמה יקר כל רגע בחיים. ללא המודעות הזאת, אנחנו מפספסים חלק ניכר מחיינו, כשהם חולפים על פנינו בשריקה; ללא המודעות הזאת, אנחנו מפסידים את ההנאות הפשוטות שמקיפות אותנו, וממלאות כל שנייה של קיום.
רגע בזמן
אני נזכר ברגע נוסף עם אמי. הולכתי את כיסא הגלגלים שלה אל המרפסת בבית הוריי. ישבנו שם יחד, כשעורבני קטן ותכלכל עף לפנינו ונחת על עץ. אמי, שסבלה בימי חייה האחרונים כאבים עזים, אמרה, "תראה את הציפור. היא מקסימה!"
היא חייכה, למרות שכאב זרם בגופה הגווע. חשתי את מילותיה. זאת הייתה אמירה פשוטה לכאורה, אבל היא אמרה אותה בכזאת עמקות, שאני הבנתי שהיא מתכוונת להרבה יותר. היא לכדה את הודו של הקיום.
השלג היורד, בובת השלג, הילדים המשחקים, הציפור על הענף. חיים. מוות. אחד. אילו רק לא היינו עסוקים כל כך בתוכניותינו ודאגותינו, היינו רואים את זה כל הזמן. אמא שלי ראתה זאת. בסוף חייה היא חיה מתוך מודעות מלאה לרגעים הקטנים הנפלאים האלה, ואני הייתי בר מזל לחלוק את המודעות הזאת עמה. מתנת הפרידה שלה עבורי הייתה הבנה עשירה יותר של מה שמאחד אותנו בחיים – אחדותו של הא-ל.
אני חושב שהרגע הכואב ביותר בחיי היה הפעם הראשונה שבה אמרתי עליה קדיש – תפילת האבלים, שהיא למעשה שיר שבח לא-לוהים.
אחרי הלוויה, קמתי לעמוד בתור שליח ציבור בתפילה, והמציאות הכתה בי. אמא שלי איננה. באותו רגע חשבתי שאני הולך למות מרוב צער. זה פשוט כל כך כאב. מהו הצער הזה? האם זה אובדנה? האם זאת ההבנה שגם אני אמות? שהילדים האלה שבנו בובת שלג יגידו יום אחד קדיש עליי? האם זאת הידיעה שלא אוכל לשמור על המודעות הערנית הזאת, ושאני מפסיד כל כך הרבה רגעים בחיי?
כל זה, ויותר.
ועוד דבר: אני מתגעגע לאמא. הייתי מתקשר אליה בכל פעם שמשהו מרגש קרה. כעת, היא כבר לא נמצאת בצדו השני של הקו. אני עדיין צריך ללמוד את השיעור הקשה מכל.
(11) , 15/2/2009 07:17
מן השמיים תנוחם
לימוד תורת הקבלה יתן לך שלווה ובחייך תראה את העולם הבא.
(10) שולמית, 7/2/2009 22:51
משתתפת בצערך
מאוד מתחברת לכל מה שכתבת,ושיתפת אותנו.
עד שלא איבדתי את האמא הפרטית שלי,לא הבנתי איזה חלל גדול היא השאירה בלכתה.
גם היום,15 שנה אחרי מותה,קשה להתנחם,קשה בלעדיה,קשה לי יותר המחשבה והידיעה,שלו הייתי יודעת...הייתי רוצה להספיק איתה עוד ועוד..
שלא תדע צער,שיבואו ימים טובים.ובשורות טובות.אמן.
(9) , 4/2/2009 09:59
אני איבדתי את אימי בעודי רק בת 4 עד היום לא התגברתי על מותה ןחדשות לבקרים דמעות מציפות את עני כאילו זה היה אתמול בעני אתה בן מזל שאתה יכול להתרפק על זכרונות ולשאוב מזה כוח מה שמלמד שבחיים הכל יחסי .בשורות טובות ולא תדע עוד צער,אמן.
(8) אסתי, 3/2/2009 14:39
מרגש ביותר
לאבד אמא זה לאבד את החלק המשמעותי ביותר שלך שמחבר בינך לבין המציאות לבין האלוקים וזה עצוב. וזה כואב, אבל האמא שבתוכך היא זו שתרמה לתוכן המיוחד שקיים בחייך שיוצא ממך לאחר מותה.
(7) יעל, 3/2/2009 05:24
משתתפת בצערך
מסכימה איתך ככ.
(6) חני, 2/2/2009 09:35
השיעור הקשה
אכן כתבה קשה אני עברתי זאת לפני 16 שנים ושנתיים אח"כ שוב חוויתי את מות אבי, לא זה לא קל ואין מילים לנחמה,לא אחת מצאתי את עצמי מחייגת לבית אימי כדיי לשאול לשלומה וכשהיא לא ענתה התקשרתי הסטרית לאחותי הגדולה, וזו בצורה הכי קרה וישירה אמרה לי "חני מה שכחת אמא מתה"? חלפו להם ימיי ה-30 ,התפוררתי כי הייתי קרובה מאוד לאימי והיה לי קשה הפרדה,את הנחמה מצאתי בדרך התורה הקדושה,שב"ה הטיבה עימי ונתנה לי לראות את פרדתה של אימי בצורה אחרת,תנוחם מהשמים ולא תדע יותר דאבה.
(5) אביב, 2/2/2009 04:08
מאמר מקסים
המאמר הזה פשוט נכון ומאוד ישיר במיוחד בחיינו שאנחנו צריכים להיות מודעים לכך.
נהנתי מאוד לקרוא את המאמר ולהשכיל.
מצטער על אבדונך..מי ייתן ותעלה אמך לגן עדן
(4) אנונימי, 1/2/2009 16:29
tאכן שיעור קשה מכל
עברתי את מה שעברת לפני יותר מ 30 שנה ואני בסהכ בת 29 4 חודשים אחרי חתונתי צעירה כ"כ ואמי שפטרה ל"ע בפתאומיות מדום לב השאורה אותי בהלם ועד היום אינני מעכלת את המצב וכל הזמן מעלה זכרונות והגעגועים עזים אבל כאישה מאמינה שהכל מאיתו יתברך אין לי אלא לעשות לע"נ ולהוביל את ילדיי ונכדיי בדרך בה חינכה אותי אמי בנחמה שזה משמח אותה אי שם בגינזי מרומים.
(3) ספיר, 1/2/2009 13:50
מאמר מדהים,מילים נכונים שניכנסו לי ללב
תודה רבה על ששיתפתנו אותנו בהרגשותייך,תנוחם מן השמיים ובע"ה שכולנו נזכה להכיר במוות וכך לחיות באמת.
(2) אנונימי, 1/2/2009 06:49
מזדהה וכואבת את כאבך.
זהו בהחלט השיעור הכי קשה בחיים.לי אין עדיין ילדים שזכו להכיר את אבי, אך יש לי המון זכרונות מאבי, המון חרטות, המון אשמה. למרות שליוויתי אותו כל תקופת מחלתו. הגעגעים עזים והכאב לא חולף ואף מתעצם אצלי. אני מנסה לשאוב את הכוחות להעריך את החיים, אך לצערי עדיין לא מצליחה, מאחר ונשים לא אומרות קדיש אני גם לא יכולה לתת לאבי את הכבוד הזה בעצמי. אולי אני אמורה לחזק את כותב בתגובתי ולא להחליש, אך בהחלט כמו שכתבת זה השיעור הכי קשה בחיים ואני מקווה לסיום אולי קצת אופטימיות שלפחות אבי ואמך נמצאים כעת במקום טוב יותר ואמן ונזכה לתחיית המתים בגלגול הנוכחי ונהנה לפגוש אותם שוב בריאים.
(1) חן, 1/2/2009 06:16
כל כך נכון
הכתיבה האישית שלך נגעה בי במקום רגיש.
השבוע איבדתי את סבתא שלי, היקרה.
ואני כל כך מזדהה עם מה שכתבת. כל כך נכון, כל כך נוגע, וכל כך אמיתי.
החיים שלנו קצרים מדי בשביל לבזבז אותם בעבודה. עלינו להיות יותר עם המשפחה, ולדעת "לחיות".
שלא תדע עוד צער