ר' יוסף היה באמצע שנות השבעים לחייו כששמע לראשונה על ההשלכות המלאות של מצבו. הוא סבל במשך שנים מקוצר נשימה והתכווצויות בבית החזה. אבל, כמו רבים מאיתנו, הוא נמנע מהביקורים הנחוצים-אך-מפחידים, אצל הרופא.

"אני אהיה בסדר", הוא חזר ואמר. "הכאבים מגיעים, אבל גם חולפים. ובכל מקרה, מה כבר הרופאים יודעים?"

ר' יוסף שנולד וגדל בירושלים, היה עשוי מחומר חזק, אבל הגיע הרגע שבו לא יכול יותר להתעלם מהאמת. הייתה לו בעיה רצינית, והיא לא חלפה מעצמה.

ר' יוסף לא היה מעולם אדם אפוף תהילה או מפורסם. כמורה אהוב, מדריך רוחני למאות אנשים ומבצר של אמונה איתנה, הוא ניהל את חייו בענווה נעלה ומתוך ביטחון שליו. ותיקי ירושלים מכירים אנשים כמו ר' יוסף. יש כמה וכמה כמותו. הם מתעבים את אורות הזרקורים, בורחים מן הכבוד ומדריכים בשקט את אלה המחפשים עצה טובה, הכוונה או חיזוק.

הם לא עובדים את האלוקים, הם חיים עם האלוקים... בכל רגע של זמנם ובכל תא בגופם.

"חייבים לקבל את המציאות, כבוד הרב", אמר ד"ר מ. "התרופות לא עוזרות. ניסינו כמה סוגים שונים של טיפולים במשך כמה חודשים. נשארה רק אפשרות אחת."

ר' יוסף ישב רגוע והקשיב. הוא ידע מה עומד לבוא.

"האפשרות היחידה שנותרה היא ניתוח; והוא די מסוכן."

אם הניתוח מצליח, תוכל לחיות עוד 20 שנה. אבל יש 50% סיכוי שלא תזכה לצאת חי מחדר הניתוחים.

ד"ר מ. המשיך לתאר את פרטי ניתוח הלב המסוכן שהציע את התקווה היחידה והטובה ביותר שעמדה בפניו. ר' יוסף לא שאל על מספרים, סיכויים או הסתברויות; זאת לא הייתה דרכו. אבל ד"ר מ. הציג אותם בכל זאת.

"אני אגיד לך את כל האמת, כבוד הרב. בלי הניתוח הזה, אין לך סיכוי לחיות יותר משנה. אם הניתוח מצליח, תוכל לחיות עוד 20 שנה. אבל יש 50% סיכוי שלא תזכה לצאת חי מחדר הניתוחים. ההחלטה מונחת כולה בידיך."

תארו לעצמכם התלבטות כזאת. תחשבו על אשתו וילדיו. האם הם רוצים שהוא יעבור את הניתוח, בידיעה שאולי לא יזכו לראותו שוב? או שהם לא יעזו לקחת סיכון גדול כל כך ופשוט יתפללו ויקוו שהרופא טועה? דילמה ברמה כזאת מתרחשת רק בנקודות הקשות ביותר בחיים.

לאחר לילות חסרי שינה והתייעצויות עם כמה מגדולי החכמים, החליט ר' יוסף ששווה לקחת את הסיכון.

בחדר הניתוח

היה זה זמן קצר לאחר שנכנס ר' יוסף לבית החולים. ידידים ואוהבים בכל קצוות הארץ, שטוב לבו וקדושתו נגעו בנשמותיהם, התפללו להצלחתו. אבל רק לבני משפחתו הקרובים ביותר הותר לעמוד ליד מיטתו ברגעים הגדולים שלפני הניתוח.

ואז הגיע הרגע.

ר' יוסף הוצא מחדר-ההכנה, כשאחרי מיטתו צועדת תהלוכה צנועה ודאוגה. אשתו, בין היתר, מחוזקת ונחושה; נכדתו גם היא הייתה שם, מזועזעת ונבוכה. אף אחד לא הוציא מילה. לא היה מה לומר.

בתום הצעדה הארוכה מכל, שנמשכה רק הרף עין, הם הגיעו אל היעד – חדרי הניתוח. הגיע הזמן להיפרד.

חדר הניתוח היה תערובת מוזרה של סטריליות וחולי. כאן החיים מדברים בעד עצמם. כאן ממתין המחר לאלה שזמנם הוגבל. כאן הגורל שולט וההחלטות משפיעות לנצח.

רופאים, אחיות וסניטרים מתרוצצים כולם, מעסיקים את עצמם בפרטים טכניים של הרגע האחרון, בעוד שהחולה, ללא נוע ואולי כמעט בסקרנות, פשוט ממתין ומסתכל. כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה מכשירים, כל כך הרבה אורות בוהקים, כל כך הרבה תשומת לב – הכל מכוון במאמץ מאוחד להביא חיים ובריאות לאדם.

ההכנות הסופיות כמעט הושלמו. ד"ר מ. הציג לר' יוסף את הצוות שיפתח עוד מעט במשימה החשובה - לנסות להציל את חייו. ואז הוא עבר בקצרה על התהליך שעומד לפניו ומה שצפוי לר' יוסף לאחר שיתעורר. אף אחד לא ביטא את האפשרות האחרת, המפחידה.

"בהצלחה", אמר ד"ר מ. כשהורה למרדים להתכונן להחדרת חומר ההרדמה.

אבל לפני שיכול להמשיך, הושטה פתאום ידו של ר' יוסף מהסדין ואחזה בידו של ד"ר מ.

אמרת לי מה שהייתי חייב לדעת. עכשיו אני רוצה להגיד מה שאתה צריך לדעת.

"אם תרשה לי", אמר הזקן העדין לרופא הטוב. "יש משהו שאני מוכרח להגיד לך לפני שאתה מתחיל.

"לפני כמה שבועות הצגת בפניי את הסיכונים הכרוכים בתהליך הזה. היה קשה לשמוע אותם ואפילו קשה יותר לשקול אותם. אמרת לי מה שהייתי חייב לדעת. עכשיו אני רוצה להגיד מה שאתה צריך לדעת.

"אם הניתוח הזה לא יצליח... אם ההתערבות שלך תביא לי מוות במקום חיים, אתה עלול, באופן טבעי, להתאכזב. אולי אפילו תאשים את עצמך על מה שקרה או לא קרה. אולי תרחיק לכת עד כדי שקילה מחדש של כישוריך כרופא, או שתטיל ספק בערכה של הפרוצדורה הרפואית הזאת. כתוצאה מהתהיות שלך, יתכן שתהסס מלבצע את הניתוח הזה לאחרים, שאולי היו יכולים להרוויח מאוד מניתוח מהסוג הזה.

"דע שהחיים נמצאים אך ורק בידי האלוקים. הוא, ורק הוא, קובע את הגורל שלנו – אנשים בשר ודם. לא משנה מה יקרה כאן היום, אתה מוכרח להמשיך עם העבודה החיונית שלך. ניתנו לך כישורים יוצאים מהכלל ואתה חייב להשתמש בהם בלי היסוס, חרטה או חשש. מכיוון שזה לא יהיה הכישלון שלך, אלא רצון ה' שהתממש. אני מקווה שאתה מבין."

זה היה נאום קצר אך עמוק מני ים, ובתוכו מונחת תשורה בעלת ממד נצחי. ד"ר מ. ביצע מאות ניתוחים דומים בעבר, אבל מעולם לא פגש מישהו, בנסיבות הקשות האלה, שהייתה לו הבהירות, האמונה הטהורה וטוב הלב הפשוט, של האיש ששכב לפניו באותו רגע.

"כן", ענה ד"ר מ. "אני מבין. אני מקבל. ואני אסיר תודה."

היה זה שיעור לחיים של אמונה שלמה ואיתנה, שמכילה את הכוח הייחודי, אשר יכול לבוא רק ממי שעומד בפרשת הדרכים של החיים.

ד"ר מ. התעשת ופנה שוב אל המרדים בהוראה להמשיך. אבל ר' יוסף, כך נראה, לא סיים עדיין.

"ו... אה... עוד משהו... וזאת באמת המטרה של כל מה שאמרתי לך עד עכשיו. אם אתעורר באיזשהו חדר התאוששות, אני בטוח שתהיה לצידי. יחד נחגוג את ההצלחה המדהימה.

"אבל תדע, רופא טוב, שהחיים הם אך ורק בידי ה'. הוא ורק הוא קובע את הגורל שלנו, בשר ודם. לא משנה מה יקרה כאן היום, לעולם לא תוכל לקחת את מלוא הקרדיט על הארכת החיים שלי. קיבלת כישרונות יוצאי דופן, ואתה חייב להשתמש בהם בלי גאווה, יהירות או התנשאות. אתה רק שליח של ה', גלגל בטחנת הצדק המלכותית שלו.

"לא אתה תצליח, אלא הבורא שזה רצונו. אני מקווה שאתה מבין."

ד"ר מ. הנהן בכובד ראש. זה היה רגע שלעולם לא ישכח.

ר' יוסף שלח אליו חיוך רך.

ועצם את עיניו.

אפילוג

תוצאות הניתוח אינן רלוונטיות לשיעור המבריק שלימד אותנו ר' יוסף, אבל בוודאי אתם שואלים את עצמכם מה קרה בסוף. ובכן, התפילות הרבות נענו – בחן, בחסד וברחמים.