לאחרונה, שודרגתי למחלקה הראשונה בטיסה בינלאומית לארץ. אל על מכרה יותר מדי כרטיסים למחלקת התיירים, ואני הייתי אחד מבני המזל שזכו להישלח למקומות המשובחים שבקומה העליונה. אני לא בטוח שזה שווה את אלף הדולרים הנוספים שבדרך כלל משלמים עבור התענוג הזה, אבל אני מוכרח להודות שנהניתי. הייתה שם אווירת מותרות, השירות היה אדיב, המושב רחב ונוח. אבל משהו מוזר קרה לי בזמן שנכנסתי למחלקה הראשונה.

אני מודה בזה: לא עבר הרבה זמן בטרם גיליתי בעצמי ניצני גישה מתנשאת ולגמרי לא הולמת, כלפי אותם חסרי מזל במחלקה הרגילה: תערובת של גאווה, רחמים, ומה שאפשר לתאר רק כמשהו דומה לעליונות, כלפי אותם המונים צפופים הכמהים לנשום אוויר צח יותר.

בזמן הקצר שלקח לי לעלות תשע מדרגות קטנות, שכחתי מאיפה באתי.

בהתחלה, זאת הייתה תחושה מענגת, זדונית וחמקמקה, אבל די מהר היא התחילה להטריד אותי. "עבד כי ימלוך" שכמותך, נזפתי בעצמי. אדם חסר בושה שעלה פתאום לגדולה. כמה מדרגות עלית בטיסה אחת קצרה, ותראה לאיזו רמה התדרדרת. איזו אלכימיה הפכה אותך פתאום לאריסטוקרט ואותם לאספסוף? אם לא היית עומד באופן מקרי לחלוטין באותו מקום בתור, גם אתה היית נמצא שם למטה, מתחכך עם ילדים צורחים, הורים נרגזים, ודיילים חסרי-סבלנות. מאות פעמים הטפת בהרצאותיך על החטא שחוטא אדם השוכח "מאין הוא בא", ואיך התורה דורשת מאיתנו כל הזמן לזכור את מוצאינו. והנה, בזמן הקצר שלקח לך לעלות גרם מדרגות קטן שכחת מאין באת – אתה בעצמך.

אבל, באותה מהירות שייסורי המצפון הגיעו אלי, הם גם נמוגו. מדושן במותרות, הרשיתי לעצמי להיספג אל תוך האווירה ההדוניסטית סביבי - אכול ושתה, כי עוד מעט חוזרים ארצה!

הכל יחסי

מדי פעם תהיתי ביני לבין עצמי על ההמון המיוזע היושב שם למטה. האם רועש שם, האם הנוסעים כבר עומדים ומפטפטים בקולניות במעברים, האם הדיילים כבר איבדו את סבלנותם, האם הארוחות המנוילנות וכלי הפלסטיק כבר הוגשו, האם המעברים כבר חסומים וכל השטחים הפנויים כבר מאוכלסים?

כל זה, כרוך במעטפת שביעות רצון עצמית. התנמנמתי בכיסא העור הרך שלי. היה שם מספיק מקום לרגלים ואפשרות לכופף את המשענת במידה שתאפשר לי לגלוש למצב נמנום טיסתי הדומה מאוד לשינה אמיתית.

ואז חלמתי חלום. בחלום שאלו אותי שאלה מוכרת: אם עץ נופל ביער, האם הוא משמיע קול? ללא היסוס עניתי בחדות: כן. רעש הוא רעש ולא משנה אם יש מאזינים. מציאות הקול אינה תלויה במי ששומע אותו.

ואז הופנתה אליי שאלה שנייה: אם אתה במחלקה הראשונה במטוס, ואין שום נוסעים במחלקת התיירים, האם אתה עדיין במחלקה הראשונה?

אם אין מחלקה שנייה, אז לא יכולה להיות מחלקה ראשונה.

השאלה הזאת הייתה כבר יותר מורכבת. אם אין מחלקה שנייה, לא יכולה להיות מחלקה ראשונה. המציאות של מחלקה ראשונה תלויה בקיומה של מחלקה שנייה. כלומר, אם אין אף אחד במחלקת התיירים, אז לפי איזו הגדרה המחלקה שלי היא ראשונה?

עם זאת, אותה רמת נוחיות תישאר במחלקה הראשונה בין אם יהיו אנשים במחלקת התיירים ובין אם לאו. כמו אותו עץ שנופל ביער, למחלקה הראשונה יש ישות עצמית: זה מצב בפני עצמו, בלתי תלוי בכל דבר אחר, לא קשור לשום מחלקה אחרת.

או… שזה כן תלוי? אחד הדברים שחברות התעופה מוכרות יחד עם הכרטיסים למחלקה הראשונה, הוא בעצם ההנאה הקטנה והמגעילה במקצת, בידיעה שיש נוסעים על אותו מטוס שלא נמצאים במחלקה הראשונה – אנשים שיושבים נסתרים מאחורי פרגוד, מאחוריך או מתחתיך, במקום שנקרא בשפה נקייה "מחלקת תיירים". במדור צפוף יותר משלך, במושבים צרים יותר משלך, והם מקבלים שירות בתדירות נמוכה יותר ממך, מטופלים על ידי דיילים ממהרים יותר משלך, אוכלים על מגשים שאינם מכוסים במפיות בד כמו שלך, ואוכלים מזון הרבה פחות מגוון משלך.

אם מחלקת התיירים ריקה, זה אומר שכל הנוסעים נמצאים במחלקה הראשונה. אם כולם במחלקה הראשונה, זה אומר שנלקחת מהנוסע את ההנאה המסוימת הנ"ל של המחלקה הראשונה. וכבר נטבעה אמרה שמנסחת את זה יפה – מה שגורם לך אושר אינו מה שיש לך, אלא מה שיש לך ואין לשכנך.

הכביש הראשי

אז כך, בבלבול מסוים, ביליתי את השעות הבאות במעין שינה. די מהר נמוגו השאלות אל תוך זמזומם המתמיד של המנועים, השקט במחלקה, לחישות הדיילים, האורות העמומים, השמיכות העבות, הכריות התפוחות. מחלקת תיירים, מחלקה ראשונה – מי צריך את הדיון התלמודי המייגע הזה? לשם שינוי אני נהנה ממסע נוח לארץ, נקודה.

השמש זרחה, ויחד איתה הגיעה ארוחת הבוקר. מנה ראשונה, מיץ, ביצים, בייגלה חם, סלמון מעושן, גבינת שמנת, דגני בוקר, קפה, עוגת שמרים, שוקולד, חלב – תצוגה אין סופית של מעדנים. התמתחתי, פיהקתי, נטלתי ידיים, התפללתי והתיישבתי ליהנות מהסעודה.

אבל, השאלה הלילית נשארה תלויה באוויר. באור השחר העדין הבנתי שליהודי מאמין באמת, לא אמור להיות כל קושי לענות עליה. התלמוד אומר שאסור לנו להתכבד בקלון חברינו, והרמב"ן, באיגרתו המפורסמת, מזהיר אותנו להיות ענווים ומתרה בנו מפני רעות הגאווה והיהירות:

...מִדַּת הָעֲנָוָה שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל הַמִּדּוֹת טוֹבוֹת... וְעַתָּה בְּנִי דַע וּרְאֵה, כִּי הַמִּתְגָּאֶה בְּלִבּוֹ עַל הַבְּרִיוֹת, מוֹרֵד הוּא בְּמַלְכוּת שָׁמַיִם, כִּי מִתְפָּאֵר הוּא בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת שָׁמַיִם, שֶׁנֶאֱמַר (תהלים צ"ג, א) : ה’ מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ וגו'...

הרמב"ן ממשיך וממחיש כי אם האדם מתגאה באיזה דבר שיש בו – בין אם בחכמתו, עושרו או כבודו – הרי הוא נוהג בטיפשות וחוטא לפני בוראו, מכיוון שכל אלה שייכים לאלוקים לבדו.

מעבר לכך, התורה עצמה (דברים י"ז) אוסרת על המלך להרבות סוסים, נשים ועושר - "לבלתי רום לבבו מאחיו"! מלך – אשר יש לו סמכות ורוממות רשמיים ומוצדקים – מוזהר מפני הגאווה; אז כמה צריכים להיזהר אנשים פשוטים כמונו?

רק עוד שתי שְעות-תפנוקים נותרו לי עד לנחיתה, ואני לא אתן להרהורים המציקים להפריע את שלוותי. תרגילי הקטנוניות הטריוויאליים האלה לא מתאימים לי. כך, מנוקה ומטוהר, המתנתי להגעתנו אל ארץ הקודש.

ובכל זאת… מה אם באמת לא היה אף אחד במחלקת התיירים?

סתם הסתקרנתי. בלי שום קשר לישיבתי למעלה; פשוט תהיתי. האם יכול להיות דבר כזה מחלקת תיירים בלי שום נוסעים? תא נוסעים ריק לחלוטין: זה דבר שהיה שווה לראות. רק באופן תיאורטי, כמובן.

קפה ועוגה

אם אקום מהכיסא, אצא מהתא, וארד במדרגות הלולייניות... תשע מדרגות. למטה פניתי לעבר ירכתי המטוס, הסטתי את הווילון והצצתי פנימה. מולי צצו ילדים פרועים, דיילים חסרי סבלנות, תור ארוך לשירותים, דפים ופסולת על הרצפה, אמהות מחתלות תינוקות, 200 נוסעים דחוסים יחד.

הרבה יותר קל להיות יהודי דתי במחלקה הראשונה, מאשר להיות יהודי מהמחלקה הראשונה.

הנחתי לווילון לגלוש בחזרה למקומו, עליתי במדרגות, נכנסתי למחלקה הראשונה, ושקעתי במושבי. המחלקה הייתה שלווה, והדיילת ציידה אותי בעוגה נוספת ושאלה איך אני רוצה את הקפה שלי.

אבל הראש שלי היה במקום אחר. חלום או לא, ידעתי שהרמב"ן לעולם לא היה מתנסה אפילו בקורטוב מאותה תחושת רווחה שחלפה בי, כשראיתי את ההמון הגודש את מחלקת התיירים.

ואז, הבנתי ארבע עובדות חיים ברורות:

  1. עבור בני אדם רגילים שלא העפילו לגבהיו של הרמב"ן, מחלקה ראשונה דורשת מחלקה שנייה.

  2. "גַּבְהוּת הלב" שמפניה מזהירה אותנו התורה, מכוונת לא רק למלך שמתנסה בגאווה יומיומית, אלא לכל אדם. כי כל דבר – אפילו מושב רחב יותר בחמישה סנטימטר ועוד 10 סנטימטרים למתוח את הרגלים – יכולים ליצור גישה של "רום לב".

  3. לא רק שהלב האנושי העדין זקוק למישהו מעליו, הוא גם צריך מישהו מתחתיו.

  4. הרבה יותר קל להיות יהודי שטס במחלקה הראשונה, מאשר להיות יהודי מהמחלקה הראשונה.

*הובא ברשות מתוך The Shul Without a Clock, בהוצאת פלדהיים.