אם לומר את האמת... אז כדי להבין את מלוא המשמעות של המאמר הזה, אתם חייבים להכיר קודם את חני... ולא רק משום שהיא הבת שלי. אולי מספיק אם אומר שאת כל מה שהיא עושה, היא עושה בהמון שמחה, ובהמון חיוּת והתלהבות!

וכך, לפני כמה חודשים, כשהמורה רבקה פריד, מחנכת כיתה ו', הטילה משימה על הכיתה, חני קפצה ממקומה מרוב התלהבות.

"המשכן שעליו אנחנו לומדות, שבני ישראל הקימו במדבר", הסבירה גברת פריד, "היה כמו שני בתי-המקדש הגדולים שעמדו בירושלים דורות רבים אחר כך".

חני ובנות כיתתה נחשפו אז לראשונה לעומקו של מושג בית-המקדש, שפעל כציר מרכזי של החיים היהודיים, שמירת המצוות ועבודת ה', במשך 830 שנים בסה"כ, עד לשנת 70 לסה"נ. רושם ראשון יכול להטביע חותם לכל החיים, וגברת פריד מומחית בהפיכת כל שיעור חשוב למסר חי ומוחשי. אז תיאור בית המקדש, כדבר נשגב יותר מסתם מבנה גשמי מפואר או אפילו בית כנסת גדול, היה בשבילה אתגר מענג.

"תארו לעצמכן שאנחנו – בנות כתה ו' – היינו בונות מקדש אמיתי? זה לא יהיה מדהים?"

הן לא ממש הבינו למה התכוונה המורה רבקה. הן ידעו שהן לא בנאיות, מהנדסות, אדריכליות או קבלניות, אז איך אפשר לצפות מהן לבנות את בית המקדש? "חוצמזה," לחשה ילדה אחת, "רק המשיח יוכל לבנות את בית המקדש השלישי!"

"תנו לי להסביר. אני עומדת לחלק את הבנות לקבוצות עבודה קטנות. כל קבוצה תיפגש אחה"צ ותבנה דגם קטן של חלק מבית המקדש. ואז, לאחר שבועיים, כאשר יושלמו החלקים השונים, ניפגש כולנו. כל קבוצה תביא ותציג את הפרויקט שלה מול כולן. נצרף יחד את החלקים ונבנה דגם מקסים של בית המקדש!"

בשלב זה המתה כל הכיתה ככוורת דבורים בהתלהבות וציפייה. גברת פריד קבעה מי תשתתף בכל קבוצה, ואיזה חלק יהיה עליהן להשלים יחד. חני ושלוש חברותיה מונו על בניית מזבח הנחושת, עם הכבשׁ הגדול והמלכותי שלו.

ארבע בנות מתבגרות מכיתה ו', פועלות בניין נמרצות, צעדו בזריזות לסלון, נכנסות אחת לתוך דברי השנייה ונתקלות זו בזו. מי שלא ראה - הפסיד.

חני בקושי יכלה לחכות לרגע שתחזור הביתה מבית הספר ותספר לנו על המבצע המרגש. למעשה, היא לא יכלה – היא התקשרה מהטלפון הציבורי בהפסקה. היא תיארה כל פרט ופרט במשימתה הקדושה, ושאלה אם הקבוצה יכולה להיפגש אצלנו בבית (כמובן) הערב, כדי להתחיל לעבוד על הדגם. איך יכולנו לסרב?

כמה שעות אחר כך נפתחה הדלת לרווחה וארבע בנות מתבגרות מכיתה ו', פועלות בניין נמרצות, צעדו בזריזות לסלון, נכנסות אחת לתוך דברי השנייה ונתקלות זו בזו. מי שלא ראה - הפסיד.

"אני אביא כמה זוגות מספרים."

"איפה לוח העץ?"

"תראו! מצאתי תרשים צבעוני של בית המקדש בספר הזה!"

"נוכל להישאר לארוחת הערב ולישון אצלך הלילה, מחר ומחרתיים?"

הכל היה כל כך שובה-לב. ההתלהבות שבה הבנות האלה יצאו למשימה החדשה שלהן, הייתה הוכחה חיה להתלהבותה של המורה שלהן וללמידה הנלהבת שלהן עצמן.

הצוות עמל במשך מספר שעות באותו ערב ראשון לעבודתן, בלי שיצא מזה הרבה. לזכותן ייאמר, שהן עמלו בעצמן. המבנה הרעוע נראה כמו הכלאה של פסנתר-כנף כורע ודגם ראשוני של האחים רייט, אבל אף אחת מהן לא העלתה בדעתה לבקש מאיתנו להביע דעה או לייעץ. טוב בשבילן. זה התינוק שלהן והן עומדות להשאיר את זה ככה.

בלי רמז של ייאוש, נפרדה הרביעייה לאותו לילה, מתוך נחישות להשתלט טוב יותר על המצב מחר בערב. לחני לא היה קל להירדם בסופו של דבר: יותר מדי התלהבות, ציפייה ואדרנלין. גם יתר הקבוצה, כך שמענו, עברה התנסות דומה.

התהליך היה אטי אך עקבי במשך הערבים הבאים, והיצירתיות של הבנות התחילה לפרוץ החוצה. בסופו של השבוע הראשון, הדגם הגיע לרמה שכמעט אפשר היה להגדיר אותו כ"ניתן לזיהוי". כבונוס, הבנות התחילו ללמוד בכיתה ותוך כדי עבודה גם את התכלית, התפארת והמשמעות שעומדות מאחורי עבודת בית-המקדש, בכל מה שקשור למזבח ולקרבנות השונים.

בסופו של השבוע הראשון, הדגם הגיע לרמה שכמעט אפשר היה להגדיר אותו כ"ניתן לזיהוי".

אבל השעון המשיך לתקתק. כשנותרו להן רק כמה ימים לסיום המשימה עבדו הבנות בקצב מסחרר. רצפת פינת האוכל שלנו הפכה לפס ייצור ומרכז התוועדות סביב השעון, עם כמויות משתנות של קלקר, מקלות, סלוטייפ דו-צדדי, צלופן, פלסטלינה, דבק, סרטי מידה, ושבבי עץ מפוזרים בכל מקום.

הדיאגרמה הגולמית שלהן שימשה תוכנית למאמציהן הקדושים, ואם נשפוט לפי הקולות הגבוהים שליוו את שעות הייצור האחרונות, הנשים הקטנות הללו בנות ה-11 למדו המון על שיתוף פעולה ויחס של כבוד, כמו גם על תכנון וייעוץ. היה שווה לראות ולהתפעל.

כאשר קרב השבוע השני לקיצו, היו המזבח, הכבש וכל מרכיביהם ועיטוריהם קרובים להשלמה. הכל נמדד, נחתך, עוצב ונשמר. הפרטים היו מרשימים למדי.

היה זה הלילה שלפני קו הסיום. החיוכים על פניהן הקטנות סיפרו סיפור נעים של נחישות, ביצוע וגאווה. חני בקושי הצליחה להוציא את המלים מהפה:

"הגיע הזמן לצבוע!"

חמושות במכלי תרסיס צבע, ומוגנות בסינרי קדושה, צעדו הגיבורות שלנו החוצה בתהלוכת ניצחון, מובילות בזהירות את יצירתן אל מחוץ לדלת הראשית. אשתי ואני עקבנו אחריהן מהחלון בתחושת אשמה שלא תיעדנו את האירוע בוידיאו לטובת הדורות הבאים. הן באמת עשו את זה – לגמרי לבד.

שעת ארוחת הערב הייתה קרובה מאוד, והצללים כמעט השלימו את התעבותם לחושך. ידענו שכל תהליך הצביעה לא ייקח הרבה זמן, ובקרוב, כל החַיִל יקרא לנו החוצה להעיף מבט ראשון על התוצר המושלם.

אבל כאשר הקריאה הגיעה – היא כלל לא דמתה למה שציפינו. הצווחות הרעידו לנו את העצמות.

"אמא!!! אבא!!! אוי, לא!"

טסנו החוצה ומצאנו את הבנות המייללות שלנו טובעות בדמעות.

"תראו!" צעקה חני, כשהיא מצביעה לכיוון הרחוב.

סובבנו את הראשים ימינה וראינו את הדגם, כבר מפורק לחתיכות, מתגלגל ונחבט לאורך הרחוב – לכוד במשב רוח זועף. כמה חלקים נתקעו מתחת למכוניות חונות, אחרים נתקלו בשיחים. כפי הנראה, חלקם כבר אבדו לנצח.

"זה התחיל פתאום", צעקו הבנות ההיסטריות.

"רגע אחד ריססנו את הצבע – וברגע השני הוא נעלם."

"ניסיתי לרדוף אחריו, אבל הרוח הייתה יותר מהירה."

רצתי לאורך הרחוב בניסיון 'לרדוף אחרי הרוח', אבל לשווא.

חזרתי עם שאריות חבוטות של פרויקט נועז, שמשום מה לא היה אמור להתקיים.

חזרתי עם שאריות חבוטות של פרויקט נועז, שמשום מה לא היה אמור להתקיים. אין צורך לומר שאת הבנות אי אפשר היה לנחם. הניקיון היה עצוב. אספנו כמה שרידים חשובים, יותר למזכרת מאשר לשימוש, ולאחר כמה דקות פסענו בכבדות אל הבית השקט. לא היה הרבה לומר. חוסר הישע אמר הכל.

במשך השעה הבאה באו לאסוף את כל הבנות. הן חזרו לבתיהן בידיים ריקות. חני ויתרה על ארוחת הערב והלכה לישון. בחוץ, נשבה הרוח בנחת. ריחמתי עליה כשישבתי לידה וליטפתי את תלתליה האומללים שנדבקו ללחייה הרטובות מדמעות. תחושת האובדן שלה הייתה עמוקה, ואני התייחסתי אליה כמו אל כל אבל אמיתי.

שוחחנו בזהירות על אירועי השבועיים שחלפו והזכרנו את כל הפרטים הכואבים והשמחים של המשימה. יחד נזכרנו איך היה הדגם נראה בימים הראשונים, ואפילו הצלחנו לצחוק מהמחשבה. ההתאוששות התחילה. היה ברור שהכאב יישאר לזמן מה, אבל ידעתי גם שההחלמה בוא תבוא.

נתתי לה נשיקת לילה טוב, ואמרתי לה כמה אני גאה בה, וכמה אני אוהב אותה. יכולתי לראות את חיוכה לאורה העמום של מנורת הלילה. כשיצאתי מהחדר חשבתי על דבר נוסף שהייתי יכול להגיד לה. עצרתי ושקלתי מה תהיינה ההשלכות. מוקדם מדי? האם היא מסוגלת לשמוע את זה עכשיו? אולי אני מגדיש את הסאה? לא הייתי בטוח, אבל החלטתי לומר זאת.

פניתי לאחור וחזרתי למיטה שלה. שוב התיישבתי.

"את יודעת חני, הלילה הזה עצוב מאוד לך ולחברות שלך. כרגע, כולכן עצובות מאוד. וכשאת סובלת, גם אמא ואני סובלים. יום אחד, כשגם את תהיי אמא, תביני את זה אפילו טוב יותר.

אבל, אפילו שאת כל כך עצובה עכשיו, האם את מסוגלת לדמיין לרגע איך הרגישו כל היהודים לפני 2000 שנה, כאשר בית המקדש האמיתי חרב? את בנית דגם של המזבח במשך שבועיים – הם איבדו את הכל. המקדש היה ביתם במשך למעלה מ-400 שנים."

לא חיכיתי הרבה לתגובה שלה. הפנים שלה שידרו תערובת מוזרה של תמיהה וחרדה. היא הסתכלה עלי, וכיסתה את פיה. נדמה לי ששמעתי אנקה. היא הבינה.

נתתי לה עוד נשיקת לילה טוב. לא הצעתי את הרעיון שאולי, רק אולי, האלוקים בחר בחורבן הדגם ככלי ללמד אותה ואת חברותיה, ואת הוריה, ואת כיתתה ועוד רבים אחרים, על רושם אירועי תשעה באב וחורבן שני בתי המקדש. איך יכולתי לדעת אם זאת האמת?

אבל יש לי הרגשה שהבנות הצעירות האלה, בכאבן הגואה באותו לילה שבו נשבה הרוח, הגיעו הרבה יותר קרוב מכפי שרובנו נוכל אי פעם להגיע, להבנת משמעותו האמיתית של תשעה באב.