עליכם לבלות מספר ימים בחברתם של סטיוארט ורבקה קליין – הוא משותק בארבע גפיו, היא משותקת מן המותניים ומטה – והם כמעט יצליחו לשכנע אתכם שהאתגר הגדול ביותר העומד בפניהם כהורים לתאומים, הוא להפחית את מהירות כסאות הגלגלים החשמליים שלהם, כפי שנשבעו לעשות ברגע שבניהם יתחילו לזחול.

"מהירות הכיסא תהיה תמיד נמוכה", מבטיח סטיוארט, "ואם נרצה לנסוע לאחור, נצטרך לקרוא אחד לשני כדי לוודא שהם לא מאחורינו".

המחשבה שיהיה עליהם להאט את עצמם מעט (כעת הם מנסים להתרגל לרעיון), משקפת את תפיסת העולם של בני הזוג קליין. הם מתמודדים עם האתגרים העומדים בפניהם בקלילות, למרות המשוכות שבדרך. משוכות כמו לקום ולהתלבש, שלא לדבר על טיפול בשני התאומים הלא-זהים שנולדו להם, יעקב-אריה ויוסף-נתנאל.

אם מישהו מתקשר לרבקה (27) ואומר לה, "את בוודאי עסוקה", היא עונה, "כן, תודה לא-ל".

אם תלחצו קצת על סטיוארט (42), דמעות יעלו לרגע בעיניו כשידבר על כאבו למראה אבות אחרים שמחזיקים את ילדיהם, מרימים ומחבקים אותם – דברים שאין באפשרותו לעשות. אבל מצב רוחו חוזר מיד לעליצותו הקודמת כשהוא מציין דברים אחרים שהוא כן יכול לעשות – דברים המהווים פיצוי.

"אתה מדבר אתם, אתה אומר להם כמה תאהב אותם במשך כל חייהם ושתמיד תהיה שם למענם", הוא אומר, עיניו הכחולות זורחות מגאווה בשעה שרבקה נותנת ליעקב בקבוק. "ואתה יודע שמההתחלה, הם שומעים אותך".

בני הזוג קליין הם יהודים דתיים ואמונתם החזקה משמשת עוגן והשראה בחייהם. הם זוכים לתמיכה רבה ממשפחתם, מחבריהם וגם מזרים שמושיטים יד, בין אם מדובר בנסיעה לרכישת ציוד לתינוקות, אשר לו הם זקוקים כפול שתיים, ובין אם בבת השכנים בת ה-10 שקופצת בשעות הערב לשחק עם התאומים.

אבל האתגרים העומדים בפניהם אינם רק גופניים, וגם מצבם הכלכלי, שאינו בכי טוב, הוא לא כל הבעיה. עליהם לספוג רמיזות של אנשים, שסוברים שהם אינם יכולים לעמוד במשימת ההורות. אנשים ברחוב מעירים לעתים הערות פוגעות, כשהם רואים את בני הזוג קליין נוסעים על המדרכה, רבקה מחזיקה את התינוקות בשתי זרועותיה, או כעת כשהם גדולים יותר, דוחפת את עגלת התאומים בעזרת ידית צדדית מיוחדת.

"בחיים למדתי שעליי פשוט לרחם על כל אדם שיש לו הערה שלילית. הם אפילו לא מכירים אותי או את בעלי".

יש זרים שאמרו להם שלידת התאומים – בהריון טבעי, אומרים בני הזוג, ולא בהפריית מבחנה כפי שמניחים רוב האנשים – היא חוסר אחריות. "הם שואלים: 'אלה הילדים שלכם? איך אתם מתכננים לגדל אותם?'" אומרת רבקה. "אנחנו עונים: 'בדיוק כמותכם. השם צריך לשמור גם עליכם, שלא תאבדו את שיווי המשקל ותיפלו'. בחיים למדתי שעליי פשוט לרחם על כל אדם שיש לו הערה שלילית. למה אני צריכה לזכור מה הם אומרים? הם אפילו לא מכירים אותי או את בעלי".

"אכן, מחקרים הראו שילדים להורים בעלי מוגבלויות, מצליחים באותה מידה כמו ילדים להורים בריאים ונטולי מגבלות גופניות", אומר סקוט ריצ'רדס, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת אלבאמה, שעובד עם נכים. "המוגבלות מקשה על ההתמודדות הגופנית עם ההורות, אבל אין שום דבר אחר שאמור להוות מכשול".

כעת, כשהתאומים מתבטאים יותר וגדלים מיום ליום – כל אחד מהם שוקל קרוב ל-9 ק"ג – אנשים ברחוב מביעים התפעלות רבה מיעקב ה"רציני" בעל תלתלי הזהב או מיוסף הכהה והקליל יותר (לדברי אמו). אבל, יש אנשים שאינם מתגברים על הפיתוי ומוסיפים, "תהיה לכם הרבה עבודה", או "יהיה לכם קשה כשהם יגדלו" – הערות שמביכות את סטיוארט.

"למה להגיד כמה קשה זה הולך להיות?" שואל סטיוארט. "מה המטרה? אם הם אומרים את זה איכשהו ומוסיפים, 'אוקיי, נבוא לעזור לכם', זה דבר אחד, אבל אם לא, מה הם מנסים לומר?", ואז הוא מוסיף בציניות: "שנעמיד אותם למכירה פומבית ב-e-bay עכשיו, או נחכה מעט שיגדלו?"

התאמות מיוחדות

בני הזוג קליין מסתמכים על סיוע מהממשלה כדי לשלם רבים מחשבונותיהם. סטיוארט מלמד שיעורים פרטיים בשעות אחר הצהריים והערב. הוא מקבל עזרה חלקית – מטפל שעוזר לו מדי בוקר לקום, להתרחץ ולהתלבש וחוזר בשעות הערב כדי לעזור לו להתארגן לקראת השינה. אומנת שגרה עמם עוזרת לרבקה לעשות את עבודות הבית ולטפל בילדים במשך ששה ימים בשבוע.

כעת, משהם ארבע נפשות + אומנת שגרה בביתם, הפכה דירתם להיות קטנה למידותיהם. בני הזוג ישנים בחדר השינה הגדול ונותנים לאומנת שלהם, לישון בחדר השינה השני. ספת הסלון ושולחן המחשב נלחמים כרגע על מרחב המחיה עם שתי עריסות מיוחדות שנפתחות מהצד (ומאפשרות לנכים בכיסאות גלגלים גישה קלה יותר לתינוקות). על מזרן התעמלות שהיה פעם של סטיוארט, יש מזרן פעילות לתינוקות, עגלה כפולה וציוד נוסף, לצד שני כיסאות גלגלים ידניים לשַבָּת, שבה אסור להשתמש בציוד חשמלי.

רבקה מסיעה את בני המשפחה בטנדר מיוחד שקנה אביה לפני מספר שנים. סטיוארט, שיכול להניע מעט את פרקי ידיו, מזיז את המתג בכיסא הגלגלים החשמלי שלו, נוסע לאחור לתוך הטנדר ומכוון אותו לתוך עוגן עבור כיסא גלגלים, במקום שבו אמורים להיות מושבי הנוסעים. אז נוסעת רבקה פנימה, ומשתמשת בכוח זרועותיה כדי להניף את עצמה למושב הנהג. אפילו עם כרית, רגליה הקטנות (גובהה בערך 1.50 מ') מגיעות רק למחצית המרחק עד קרקעית הרכב.

בני הזוג הצליחו לבסוף לשכנע את העירייה להקצות מקום מול הבניין שלהם עבור חנייה לנכים, אבל תכופות הם חוזרים הביתה ומוצאים מכוניות אחרות חונות שם. הדבר מהווה עבורם בעיה קשה, כיוון שהמעלית בביתם אינה מגיעה לקומת החנייה שמתחת לקרקע. לכן, אם הם חונים בחניית הבניין הרגילה, עומדת בפניהם עלייה תלולה בשיפוע.

מי שמכיר היטב את בני הזוג אומר שרק לעתים נדירות, אם בכלל, ניתן לראות את האופטימיות שלהם מתערערת.

במידת האפשר, הם מעדיפים לנסוע ליעדיהם השונים בכיסאות הגלגלים שלהם. כשהחלו הצירים של רבקה (שבועיים לפני הזמן), היא התאשפזה בביה"ח והתאומים נולדו תוך זמן קצר (בניתוח קיסרי). מדי יום היה סטיוארט נוסע בכיסא הגלגלים החשמלי מביתם עד לבית החולים, כשכל יום הוא מנסה לאתר את המדרכות המהירות והישרות ביותר. הוא מתרברב בכך שקיצר את הדרך לכיוון אחד מ-35 דקות ל-20. הוא העדיף אפשרות זו על פני הזמנת שירות הסעות מיוחד לנכים, שמחייב הזמנה מראש שמונעת אפשרות לגמישות בשעות החזרה.

מי שמכיר היטב את בני הזוג, אומר שרק לעתים נדירות, אם בכלל, ניתן לראות את האופטימיות שלהם מתערערת. השכן, דייב יפה, 75, שמכיר את סטיוארט מזה 15 שנה והולך לאותו בית כנסת, מציין, "אילו הייתי במצב שלו, אני חושב שהייתי אדם די ממורמר. אבל הוא בחור נהדר, לפחות ככל שניתן לראות מבחוץ. נראה לי שלי יש יותר מאבקים ממנו, בכל הקשור לגישה לחיים".

מבורכים, בדרכם

סטיוארט הפך לנכה בטיול סקי, כשלמד באוניברסיטה לפני 20 שנה. אם תשאלו אותו כיצד התמודד עם המצב, יציין ש"ברור שזה לא היה בדיוק שיא האושר בהתחלה", אבל אז הוא מוסיף כמה "נפלא" זה היה כשחזרה אליו התחושה, לאחר שכמה שבבי עצם הוסרו מספר חודשים לאחר הנפילה. הוא מתאר את ה"מתנה שלא תיאמן" – היכולת להרגיש מגע, כמו גם כאב, "עד קצות האצבעות".

למרות שטווח התנועה של פרקי ידיו מוגבל ביותר, סטיוארט עדיין מסוגל להדפיס 30-40 מילים בדקה (באצבע אחת), באמצעות כלי הדומה לעט בעל חוד גומי, שמחובר לצמיד. הוא יכול להשתמש בעכבר מחשב ולאחוז במזלג או בכף בין האצבע המורה והאמה, כדי לאכול. הוא מסתובב עם טלפון נייד בחיקו, המחובר לאוזניות.

מחלת הפוליו, שממנה סבלה רבקה בילדותה בירושלים (עקב בעיית עור שממשיכה להטרידה גם היום, סברו הרופאים שלא כדאי לחסנה נגד המחלה), הותירה אותה משותקת כמעט לחלוטין מן המותניים ומטה. השימוש בכוח זרועותיה ופלג גופה העליון מפצה אותה על החסר הזה, בפעולות יומיומיות כגון רחצה ובישול. היא מסוגלת להתרומם, להחליף בגדים, להתלבש ולהאכיל את התינוקות. במטבח היא בדרך כלל עוברת לכיסא גלגלים גדול יותר, המגביה אותה מספיק כדי להגיע לתנור, לשולחן ולכיור. היא מאחסנת מזון וכלים הנמצאים בשימוש תכוף בארונות התחתונים, לצורך גישה קלה יותר.

לעתים מקבלים סטיוארט ורבקה שיחות בלתי צפויות, מאנשים הזקוקים ל"חיזוק". קרן ליבמן, אחותו של סטיוארט שגרה בלונג-איילנד, נזכרת שלפני מספר שנים שמעה את אחיה משוחח בטלפון על היכולת להיות חזק כשהחיים מציבים בפניו אתגרים. כשסטיוארט ניתק את השיחה, היא שאלה אותו מי היה מעבר לקו. "אני לא יודע בדיוק", אמר, מספר לה שהאדם היה מדוכדך ועמד להיכנס לבית החולים. "חבר של חבר הציע לו להתקשר אלי".

בני הזוג מהווים מקור השראה כה גדול עבור אהרון נורולה - בעליו של המרכז המסחרי הקרוב לביתם. כאשר הוא שמע שרבקה ילדה שני בנים, הציע לממן את הברית. בני הזוג קליין לא ידעו למה לצפות; הם לא הכירו את אהרון נורולה היטב, למרות שסטיוארט מלמד את אחיינו. הם קיבלו את ההצעה, אבל בסתר לבם דאגו שמא לא יהיה מספיק אוכל, כיוון שהטקס פתוח לכולם, ומדובר בבנים תאומים שנולדו להורים יוצאי דופן.

סטיוארט ורבקה הבינו שחששם היה לשווא, כשגילו בפליאה שנורולה פתח שולחן מפואר של כעכים, דגים, סלטים ועוגות למאתיים אנשים שהתאספו בבית הכנסת הקרוב (שם אחיו, משה, הוא רב המקום. נורולה דאג גם לקשט את בית הכנסת בבלונים כחולים).

"הם זוג מקסים", אומר אהרון נורולה, שמציין כי בני הזוג מהווים ניגוד בולט לזוגות רבים שמגיעים לחנותו.

"כל הזוגות, עם כל הבריאות שלהם, לא מאושרים כמותם", הוא אומר. "ראיתי איך הם מעריכים זה את זו ואיך הם מדברים זו לזה… זוגות אחרים נכנסים, והבעל לא סומך על האישה מספיק שתקנה את מה שהוא אוהב, וגם האישה אותו דבר. לפעמים בסוף כל אחד מהם קונה בנפרד".

פגישה עיוורת

למרות שכעת נראה שכל אחד מהם משלים את דבריו של השני, הזוג לא החל את דרכו באהבה ממבט ראשון. הם נפגשו בפגישה עיוורת שאורגנה על-ידי חברים. רבקה דאגה בגלל הבדל הגילאים ביניהם (15 שנים), אבל נזכרת כמה התפעלה בפגישה השנייה מיכולתו של סטיוארט לתמרן את מזלגו בשעה שאכלו ארוחת ערב במסעדה כשרה – מיומנות שלמד במרכז שיקום בהונגריה.

"ראיתי את המוגבלות שלו והתמלאתי יראת כבוד", נזכרת רבקה. "כשחזרתי הביתה, עיניי התמלאו דמעות, כיוון שמעולם לא הערכתי את היכולות שיש לי".

למרות שהיא יצאה בעבר עם גברים בריאים, כשהייתה הולכת עם בני זוגה לבילוי עם חברים, היא נשארה מאחור כשהם יצאו לטייל. היא התחילה לחשוב שאולי עדיף לצאת עם מישהו, שגם הוא בעל מגבלה, כדי שתהיה לה חברה. כעת היא שמחה על כך, היא אומרת, כיוון שכשהתאומים יגדלו וחברים ייקחו אותם לטיולים, סטיוארט יוכל להישאר עמה - וביחד יוכלו להסתכל בתמונות, שמתעדות כיצד התאומים חווים חוויות, שבהן הוריהם לא יכלו לקחת חלק.

הם שמרו על קשר טלפוני, התכתבו בדואר אלקטרוני ונפגשו מדי פעם – הלכו לבית קפה, לסרט או סתם לטיול – במשך מספר חודשים. סטיוארט הציע לה נישואין 7 חודשים לאחר שנפגשו, בשעה שישבו במכונית ליד המזח בחוף הים. הוא הקריא שיר אהוב והם הקשיבו לקול הגלים המתנפצים אל החוף. ששה שבועות לאחר מכן, לבושה בשמלת חתונה מהודרת ומוקפת 400 אורחים, נסעה רבקה לחופה בכיסא הגלגלים שמאפשר לגופה להיות זקוף יותר, מלווה בהוריה.

לאחר שנה של נישואים, הם ניסו להביא ילדים לעולם (היא הזהירה אותו שיש תאומים במשפחתה). כשהחלה רבקה לחסל צנצנת שלמה של מלפפונים חמוצים מדי יום, הם ידעו. זמן קצר לאחר מכן, זיהה הרופא שני לבבות פועמים. רבקה מחייכת: "אלוקים אמר, 'אוקיי, אתם רוצים משפחה? קדימה!'"

*תורגם ברשות מתוך ה- LA Times