מאוחר בערב ביום ראשון, אחרי מה שנראה כמו שבוע אינסופי בתורנות, החלה האיתורית שלי לצפצף. גנחתי כשראיתי את המספר. עוד חולה הגיע לחדר המיון.

גבר בן 82, חולה של קולגה שלי, הגיע לאחר יומיים של בחילות, כאבי בטן וסימפטומים קלאסיים של חסימת המעי הדק. ואכן, צילום הרנטגן אישש זאת.

"זה מוזר", אמרה לי הרופאה במיון כשסיפרה לי על כך, "ניתוח הבטן היחיד שהיה לו היה כריתת תוספתן – לפני שלושים שנה". זה היה באמת מפתיע. למרות שחסימות במעי הדק אינן נדירות, לרוב הן מתרחשות כתוצאה מרקמת צלקת מניתוח בטן גדול. "וגם", המשיכה רופאת המיון, "הייתה לו אפיזודה דומה לפני כמעט שנה, שחלפה מעצמה".

חסימות במעי הדק בדרך כלל אינן מהוות סכנת חיים, ורובן חולפות לאחר התערבות מינימלית. השעה הייתה כמעט חצות והייתי מותשת. הייתי יכולה לתת את ההנחיות בטלפון ולראות את החולה בבוקר, אבל לא הייתי בטוחה ששמעתי את הסיפור במלואו, כך שהרגשתי מחויבת להגיע לבית החולים.

חלפתי דרך החלק ההומה והפועם של חדר המיון לחלק השקט והפחות לחוץ, לתוך חדרו של מר שטיין. עם הקירות הלבנים הבוהקים וציפוי הלינוליאום האפרפר, החדר נראה בוהק. במיטה שכב מר שטיין. איש קטן, שנראה קטן עוד יותר במיטת בית החולים הגדולה. האפור בשערו הלבן ובזקנו, מיסגר את פניו וגרם לו להיראות עוד יותר חיוור ושברירי, בעודו לוטש מבט קודר וזעוף בתקרה.

סדין כיסה את גופו הרזה, נח על בטנו הנפוחה ותחוב מתחת לסנטרו, שם נראה כאילו התמזג בזקנו הארוך והשופע. הניגוד היחיד ללובן הבוהק היו הכיפה השחורה הגדולה שנחה רפויות על ראשו, ועיניו השחורות החודרות שעקבו אחריי מרגע שנכנסתי לחדר.

הוא בחן אותי במבט שבע ימים וחרוש קמטים ולמרות שהיה מכווץ וחיוור, הוא הקרין כוח שהיה מרתיע במידת-מה. רק כשראיתי את הדמעות שזיגגו את עיניו ואת קמטי הגיל שחרצו את שפתיו השמוטות, הרגשתי פחות מפוחדת.

"שלום דוקטור", אמר במבטא אירופאי.

מכיוון שהשעה הייתה מאוחרת, שאלתי במהירות את השאלות הרגילות לגבי הסימפטומים. הוא ענה בצורה לקונית, בתשובות בנות הברה אחת. נראה היה שזו הפעם השנייה שיש לו חסימה במעי הדק, שהייתה דומה באופן מוזר לזו שהייתה לו בשנה שעברה, והוא כלל לא התעניין בשאלותיי.

ברַכּוּת, שאלתי מה קרה למשפחתו. לראשונה ענה במשפט שלם: "שמעת על אושוויץ?"

כשהתחלתי לנסות לברר עמו מדוע קרה לו מקרה מוזר זה בפעם השנייה – האם היה לו סיבוך במהלך ניתוח כריתת התוספתן או האם עבר ניתוח גדול שלא ידענו עליו – הוא נראה נרגז, תשובותיו הקצרות נאמרות במבטא כבד יותר, כאילו לא הבנתי משהו מובן.

הצטערתי שטרחתי להגיע לבית החולים ושלא מסרתי את ההנחיות בטלפון, אבל המשכתי לעבור על ההיסטוריה הרפואית שלו: תרופות, אלרגיות וכו'. כשהגעתי להיסטוריה המשפחתית, הוא הביט בי בעיניים מצומצמות והשתתק. למרות עייפותי הרבה, סקרנותי התעוררה. ברַכּוּת, שאלתי מה קרה למשפחתו.

לראשונה ענה במשפט שלם: "שמעת על אושוויץ?" הוא הביט בי ועצר לרגע, כאילו מהסס אם להמשיך.

לבסוף, בקול נמוך ומרוחק, החל לדבר. "כולנו היינו שם – ההורים שלי, אחי ואחותי". הוא שתק, נשא את עיני הפנינה השחורות והלחות כלפי מעלה, כאילו הוא רואה הרחק מעבר לאריחי התקרה המוכתמים ואז שב והביט בי. "יום אחד – אני זוכר שזה היה יום אביבי יפה, סוף סוף החל להתחמם מעט – הם העמידו אותנו בשורה. אני הייתי היחיד שעמד בשורה אחרת".

הוא לקח נשימה עמוקה ונשף החוצה בשריקה קלה. "הם ירו בכולם", אמר בקול חלוש. "היה עליי להתבונן בזמן שהם יורים בכולם".

"אמי היפה… ואחותי…" הוא גנח, קולו חרוך מכאב. "הם היו בשורה הלא נכונה…". קולו נשבר, וראשו המוטה כאילו נעלם לתוך זקנו.

הוא לטש בי מבט, עיניו השחורות בוהקות. "איך הם יכלו לעשות זאת?" נהם. "המפלצות האכזריות האלה! המשפחה שלי – הם לא פגעו באיש… הם היו סתם אנשים רגילים… איך הם יכלו לעשות זאת???"

עיניו של מר שטיין החזיקו בשלי, כאילו הוא ציפה לתשובה. עצרתי את נשימתי בעודו ממשיך בסיפורו.

"זה מה שהיה. אני לא יודע מה התאריך המדויק, אבל זה קרה מתישהו באמצע מאי 1943". הוא נשף אוויר. "עברו מאז 62 שנה. במשך 50 שנה לא יכולתי אפילו לדבר על כך. ובכל שנה, במאי, אני נהיה חולה".

התבוננתי בלוח השנה שעל הקיר – התאריך היה 15 במאי. התמונה החלה להתבהר. הוא חלה בסיבוך הבלתי צפוי של חסימה במעי הדק לא מסיבה רפואית, אלא כיוון שהפרוטופלזמה (חומר היסוד בתא) שלו כאבה. הוא ניסה במשך זמן כה רב לא להתמקד בעברו הנורא, אבל התאים שלו זכרו, הגוף שלו זכר. והוא חלה. שנה אחרי שנה.

"שנה לאחר מכן", המשיך בקול מונוטוני, "השתחררתי. שקלתי 36 ק"ג והייתי חולה בשחפת. במשך שנתיים שהיתי בבית חולים בגרמניה. בקושי יכולתי להרים את הראש. רציתי למות, אבל לא מתתי".

כעת, כשהביט בי, ראיתי שהדמעות גרמו לעיניו לזהור. "לא מתתי".

עבורו, בודד וחולה בבית החולים לפני שנים, עצם ההתעוררות מדי בוקר הייתה מעשה של התרסה.

אז הבנתי. עבורו, בודד וחולה בבית החולים לפני שנים, עצם ההתעוררות מדי בוקר הייתה מעשה של התרסה. להרים את הראש ולהתבונן למעלה – אלה היו פעולות שדרשו כוח ואמונה שלא ייאמנו. אמונה שלמרות שהוא מוקף באימה וחשכה, במקום כלשהו יש אור וחיים. וממיטת חוליו, הוא נאחז באמונה זו.

הוא היגר מאירופה והפך ליצרן חולצות. במשך השנים נשא אישה, הוליד חמישה ילדים, 49 נכדים ונכון להיום, 24 נינים.

כששמעתי זאת, חלפה צמרמורת בגופי, ולמרות שהשעה הייתה אחרי אחת לפנות בוקר, שמחתי מאוד לפתע שנכנסתי אליו. איש קטן זה היה סמל להישרדות – אוצר, המוסווה כיצרן חולצות זעוף עם שיער לבן וגוף שברירי.

למרות שלא היו שום ברקים ורעמים בשמיים, באמצע העיר הגדולה הישנה, ידעתי שלנגד עיניי מתחולל נס. מר שטיין המשיך - "והנכדים שלי, כולם אנשים טובים. זה העיקר, לא?" ולבסוף, הוא חייך.

חייכתי אליו בחזרה והתענגתי על הניצחון שבסיפורו. מבעד לדמעות שטשטשו את עיניי, הוא נראה הרבה יותר גדול.

איש פשוט זה ניצח. בחייו, הוא ניצח את הנאצים. בדרך מחרידה הם לקחו ממנו הכל. אבל הוא החזיר לעצמו הכל, ובגדול.