אינכם יכולים לחבק אותם מספיק, להקשיב להם מספיק, להיות איתם מספיק זמן. אינכם יכולים לשחק איתם יותר מדי משחקים או לאכול איתם יותר מדי ארוחות, משום שאין שום הבטחות בחיים. עליכם ליהנות מהם כל עוד האפשרות קיימת, משום שבנקודה מסוימת, זה עשוי להיות מאוחר מדי.
בִּתנו, שרה, נפטרה באופן בלתי צפוי מסיבות רפואיות בלתי ידועות. היא היתה תלמידה מבריקה, כָּנֶרת נלהבת, ומדענית בראשית דרכה. היא נפטרה תוך יום, פשוטו כמשמעו, דקות מהרגע שבו הבנו שמשהו השתבש. הרופאים לא הצליחו לקבוע את סיבת ההלם הזיהומי שנגרם לה, וכנראה שלעולם גם לא יוכלו. שישה חודשים מאוחר יותר הם העלו סברה שמדובר בוירוס, משום שלא מצאו כל רעלנים חיידקיים. אך הסיבה והאופן לכך שכל הענין קרה כל כך מהר, עדיין לוטים בערפל.
מותה היכה קשות את כל סביבתנו, משום ששרה היתה ילדה טובה למופת. ההרגל המסוכן ביותר שלה היה אהבתה למילקשייקים ועוגות גבינה. היא אפילו לא התחילה לצאת עם בנים. היא דיברה בגלוי נגד סמים, אלכוהול וטבק. היא נהגה במהירות המותרת וחגרה חגורת בטיחות. אילו היתה שרה נערה פזיזה, אנשים היו יכולים אולי למצוא סיבות למותה, אבל היא לא היתה כזאת, ואין להם תירוצים. להיפך, היא היתה נערה שאילתרה על הוויולה שלה לפי התחנה הקלאסית ברדיו שהתנגן בחדרה. היא למדה בשקדנות, והיתה בין התלמידים המצטיינים בשכבה שלה. יום לפני מותה, היא התנדבה לסייע בבית ספר היסודי שעל-יד ביתנו, ובערב הלכה לשיעור יהדות, באותה התלהבות שבה עשתה כל דבר בחייה. למחרת "נקטפו" חייה ללא כל הסבר.
מותה של שרה גרם למשפחות לשבת לאכול יחד, ולהשתדל לחגוג את החגים יחד.
חברתי, צעירה בשנות העשרים שלה, התוודתה בפניי: "היום אני לא מסיימת שיחה עם הוריי בלי שאומר להם שאני אוהבת אותם". מותה של שרה גרם למשפחות שלא היו להם תוכניות לחופשה, לצאת לחופשה יחד. מותה של שרה גרם למשפחות לשבת לאכול יחד, ולהשתדל לחגוג את החגים יחד. מותה של שרה גרם לאנשים להבין שהחיים לא מספקים בטחונות. אם נערה שנראית בריאה, אהובה, נלהבת, יכולה למות ללא כל סיבה נראית לעין, זה יכול לקרות לכולנו.
מאז מותה של שרה אני מקווה לאיבחון שיוכל להסביר לי את סיבת מותה. אנחנו יודעים אמנם שאיבחון לא יוכל להחזיר את שרה אלינו, אך העדרו מייסר אותי. מעולם לא חלמתי שאקנא באמו של ילד שנהרג בידי נהג שיכור, או בזו שבנה מת ממחלה שניתן היה למנוע. אך באופן מוזר ביותר, קינאתי בהן. סיפרתי על כך לחברה חדשה שמצאתי לאחר מותה של שרה. בתה הלכה לאותו תיכון בו למדה שרה, ומתה מספר ימים לפניה ממנת יתר של מתאדון. אותה אם, שמלמדת בבית ספר תיכון באזור הפרברים בו אנו מתגוררים, העלתה את נושא ההתמכרות לסמים בפרברים והביאה אותו לחדשות, לאנשי הקהילה ולבתי הספר. אפשר היה למנוע את מותה של בתה, והיא מנסה למנוע מנשים אחרות לאבד את בנותיהן. כמה אני מקנאה בה על כך שהיא מסוגלת להביא לשינוי אצל אחרים, בשם בתה.
ידיד שאיתו התחלתי להתכתב בדוא"ל לאחר מותה של שרה, איבד את בנו בן השש כתוצאה מתאונה מוזרה עם שולחן בבית הספר. הוא הפך את הטרגדיה לחוק שיזם בנושא בטיחות בבתי הספר של אוהיו, שעומד ותלוי ברשות המחוקקת של אוהיו, ומכונה בחיבה "חוק ג'רד", על שם הבן. הוריו של ג'רד מביאים לשינוי בחייהם של כל ילדי בתי הספר היסודיים באוהיו.
אולי המטרה שעלינו להיאבק למענה, בשמה של שרה, היא להזכיר לאנשים שהמחר אינו מובטח לנו.
אבל אנחנו לא יודעים מה הרג את שרה, כך שלא ברור לנו לאיזו מטרה עלינו להיאבק, אם יש בכלל מטרה כזו. כל שאני יודעת הוא שבעת מותה, ידעה שרה כמה אנו אוהבים אותה, ואנו ידענו כמה היא אוהבת אותנו. אני אסירת תודה על כך. בעולם המהיר בו אנו חיים, אני לא בטוחה שכל המשפחות מרגישות זאת בביטחון כה רב. אולי המטרה שעלינו להיאבק למענה, בשמה של שרה, היא להזכיר לאנשים שהמחר אינו מובטח לנו. עלינו להאט את הקצב ולטפח את הקשרים שלנו כיום.
המחר אינו מובטח לנו, ועלינו להקדיש זמן לשהיה במחיצתם של האנשים שאנו אוהבים, זמן בו נוכל לחלוק עימם את תשוקותיהם ולהריע למאמציהם. עלינו להעריך ולאהוב את ילדינו היום, במשחקי הכדור ובקונצרטים שלהם, וגם בבית, ליד שולחן המטבח. והילדים הפזיזים שלנו? הם זקוקים לאהבה ולתשומת הלב שלנו אפילו יותר, משום שהם נמצאים בסיכון גדול יותר. הם אולי חושבים שהם בלתי מנוצחים, אך גם הם יכולים להיקטף ברגע אחד. כהורים, אסור לנו לשכוח אותם.
אני לא מסוגלת לתאר במלים את החלל שהשאיר בחיינו מותה של שרה. אנו מנסים אמנם להמשיך בשגרת חיינו ככל האפשר, אך שגרת חיינו השתנתה לגמרי מאז מותה. שגרת חיינו החדשה אינה כוללת צחקוקים והתנצחויות בין אחיות, או תחרות מי מגיע לשירותים ראשון בבוקר. שגרת חיינו החדשה אינה כוללת את האנרגיה התוססת ששרה הביאה לחיינו. שגרת חיינו החדשה אינה כוללת את תמימותה, הנוחה להאמין לכל דבר, ואת המסורת המשותפת לה ולאביה, של אכילת נקניקיות בסופי שבוע. במקום זאת, כוללת שגרת חיינו החדשה הערכה מחודשת לשגרת חיינו הישנה, אותה מעולם לא הערכנו כראוי בעבר.
חודש לפני מותה, ישבנו שרה ואני ליד שולחן האוכל, ופתרנו תשבץ ביחד. דיברנו תוך כדי שיבוץ המילים. אמרתי לה שיש משהו לא כשורה בתמונה הזאת. היא בת 16 ומסתדרת עם אמא שלה. "שרה", אמרתי לה, "בנות עשרה אינן אמורות להסתדר עם אימותיהן, את אמורה לשנוא אותי".
כשיצאה מהחדר, היא הסתכלה בי במבט שובב, וענתה: "אל תדאגי, אמא, יש לי עוד שלוש שנים". לו רק היו לנו עוד שלוש שנים.
בעודנו מגלים את שגרת חיינו החדשה, אנו חובקים אל לבנו את בתנו השניה, אנה, הרבה יותר מבעבר. אנו משחקים יחד, שרים יחד, ומנסים לתמוך זה בזה. אנו יודעים, על בשרנו למדנו, שהמחר אינו מובטח לנו, ועלינו להעריך ולטפח את הקשרים שלנו כיום.
(17) נועה איריס, 20/11/2019 07:42
ריגשת אותי מאוד
ריגשת אותי מאוד עם הסיפור שלך, שלא תדעו צער נוסף, תהיו חזקים. נסתרות דרכי ה', אנחנו משפחה שקולה אחיין שלנו נהרג לפני 16 שנים בתאונת אימונים, בטעות חייל שלו ירה כדור לתוך הלב שלו, האם זאת טעות? האם יש טעויות ביקום המושלם והמדויק שלנו? לא, ככל שאני לומדת ומעמיקה יותר בקבלה, בתודעה אני מבינה שהכל מדוייק, אדם נולד ואדם מת בדיוק לפי התוכנית האלוהית והנשמתית שלו, מרגישה בליבי את האובדן שלך והכאב שלך. שולחת לך הרבה אהבה וחיבוק אוהב. נועה איריס לוי.
(16) , 14/10/2009 17:16
תודה רבה למדתי מהמאמר ובהצלחה בהמשך!
(15) גוזגוז, 4/3/2008 14:00
תודה רבה על העצה "עלינו להאט את הקצב ולטפח את הקשרים הקיימים"
למדתי המון מהמאמר. תודה ויישר כח
(14) מגיב סדרתי, 2/3/2008 11:29
מחלות אידיאופתיות
מהרגע שקראתי את הכותרת ניחשתי שמדובר במוות ממחלה. מחלה אידאופתית נדירה יחסית אך עדיין מוכיחיה כי המדע עדיין וכנראה לעולם לא ידע את ההסבר להכל. עקרונית,למצוא סיבה אולי עוזר פסיכולוגית אך שגוי הלכתית היהודי המאמין מצווה לא לפקפק במה שהאל קבע לו. כמובן שבמסגרת הבחירה החופשית עליו ללכת בדרך שתמנע את קיצו ככל הניתן,אולם עצם העובדה שידעו כי מדובר בוירוס כזה או אחר לא תועיל שכן בניגוד לשולחנות יותר בטוחים בבתי ספר (נניח שלוחנות ללא קצוות משוננים וחדים שעלולים להלום בחוזקה בעצמות רכות של תלמידים בגיל היסודי ובכך כאשר אין פינות חדות ינצלו תלמידים שיחטפו מכה)הוירוס הספציפי הזה קטל נערה ספיציפית אחת שרוב הסיכויים שאיננה חלק מקבוצת סיכון גדולה יותר,מערכת החיסון שלה פשוט כשלה וזהו כמו כן כלכלית אולי משתצלם לייצר שולחנות בטויחם (פחות תביעות כנגד בתי"ס בעתיד שיגררו פיצויים) אולם אין זה כלכלי לחקור כל מקרה אידיאופתי ולנסות למצוא לו תרופה. (כמות המחלות האידאופתיות שוב יחסית נמוכה...) חוץ מזה הכאב קיים ואין מטרת תגובה זו להפחית מהכאב.
(13) פנינה, 2/3/2008 09:48
מזדהה ומבינה
יש לי בת בת 19 עוד מעט.
אני חד הורית.
מהרגע שהיא נולדה, הייתי מודעת
לחיים שבסופם יש סוף. והתחלה של משהו אחר.
אנחנו משוחחות המון. האהבה בתחושה ובמילה
נוכחת כל הזמן.
עכשיו היא בעיר אחרת, אבל והקשר הדוק
ואין דבר כזה שלא נגיד זו לזו כמה אנחנו אוהבות...
גם להורים שלי אני מתחילה לא להתבייש לומר שאני אוהבת אותם. הם לא רגילים לזה. וצריך לעשות סוויצ' מחשבתי.
אני כל כך מצרה על מות ביתך. כל כך מבינה
את הריק הזה.
כל כך מרגישה את החיבוק הזה סביב החלל הריק.
לא יודעת איך לנחם...אבל מרגישה אותך מאד.
פנינה, שמרגישה ואוהבת..
(12) ג'ולייט לפייר, 5/3/2006 01:11
אני משתתפת בצערכם.
רק חבל שאנחנו תמיד נזכרים מאוחר מדי
כדי לעשות את הדבר הנכון.
לתת נשיקה ולהגיד שאני אוהב/ת אותך כאילו אין מחר, ולהמשיך את זה עד 120 שנה.
(11) eva, 4/3/2006 11:49
במקרה הגעתי למאמר ואני כל כך הבנתי הכתוב
אמנם בנסיבות אחרות, גם אני אם שכולה. בני שמואל דן מיזליש נהרג בגנין ב 9 בשפריל 2002 יחד עם עוד 12 חברים ומאז יום השואה הכללית הפך לשואה םרטית
(10) הלן, 15/2/2006 12:20
שלום בטסי
תודה רבה על כך שאת משתפת אותנו ומזכירה לנו מה חשוב באמת בחיים. קראתי בכאב את הכתבה , אני מודעת לדברים , אבל השגרה והעומס ביום יום גורמים לנו לשכוח את הדברים החשובים באמת. וכמה חבל שמעריכים משהו רק כשהוא חסר.
שלא תדעו עוד צער. שרה תזכיר לי מה חשוב באמת.
הלן
(9) rihbka dueck, 15/2/2006 11:58
mearguentina
sheieie lajem rak semajot,dibrei emet berigshiim arbe she nizque maer lebiat amashiaj be le tejiat ametim amen
(8) חנוך שפסיק, 15/2/2006 08:25
שינוי בחיים
בטסי היקרה וכל שמפחת קראוס,
המאמר המדהים הזה הזיז אצלי משהו ושינה לי במידה מסוימת את החיים.
היחס שהילדים שלי קיבלו השבוע היה שונה משבועות קודמים ונראה לי שהפעם לשם שינוי זה הולך להישאר. המסר צרוב בנשמתי.
תודה רבה לך ולכם.
חנוך.
(7) דוד, 14/2/2006 14:50
תודה
בס"ד
ומשפחת קראוס
בנחמת ציון ובבניין ירושלים תנוחמו.
אין לי ספק כי דברי לא יפחיתו הכאב אך בכל זאת בהמשך לאשר כתבת חשבתי כי אולי חוסר הסיבה היא כדי שתוכלי להעביר לנו את המסר הכל - כך חזק וחד משמעי במלי שאנחנו נוכל לתרץ לעצמנו כל מיני תרוצים.
תודה על ששתפת אותנו במוסר גדול זה ומי יתן ומשהו מתוך כל תיקון שאדם יעשה בזה התחום ירשם לזכותכם לא בבתי הספר באוהיו אלא ליד כסא הכבוד של בורא העולם המאזין לקול תפילתנו.
(6) א.א, 13/2/2006 04:11
תגובה למאמר
ברצוני להודות לכם על המאמרים שלכם
בקריאתם האמונה שלי מתחזקת מיום ליום
אציין כי בעלי חוזר בתשובה שנה ולי קצת קשה אבל המאמרים שלכם מעודדים.
המשך כתיבה פורה
(5) דבורה, 13/2/2006 00:44
משתתפת בצערך
בטסי,
קראתי בלב נחמץ את הסיפור שלך. באמת אין מילים שינחמו.תודה על ששיתפת אותי בסיפורך;כל כך הרבה פעמים אני מבזבזת את הזמן בדברים לא באמת חשובים, במקום עם יקירייי.. תודה!
(4) גילה, 12/2/2006 14:04
תודה !
ישבתי כולי מכווצת בזמן קריאת המאמר.
לבטסי קראוס היקרה ולמשפחתה,
תודה על שהזכרתם לנו את הדבר החשוב ביותר בעולם.
בחסידות מבארים את הפסוק :"ואמרת ביום ההוא: אודך ה' כי אנפת בי, ישוב אפך ותנחמני." (ישעיהו יב',א') כי ביום ההוא ,של הגאולה עם ישראל יגיע לדרגה כזו שהוא יאמר:"אודך ה' כי אנפת בי" אז שיתקיים מיד במשך הפסוק "ישוב אפך ותנחמני" ויהי רצון שאף אחד מישראל לא ידע צער יותר ונזכה כבר לגאולה ,כל עם ישראל, כי אין לנו כבר כוח יותר.
(3) מורן, 12/2/2006 11:51
ואיי אין לי מילים
זה דבר מאוד כואב במוות שלה...ואין לי מילים לתאר את הכאב..
לימדתם אותי שאהבה וייחס טוב הם הבסיס של החיים כי אנו לא יודעים מה יקרה מחר..
בתור תלמידה בת 17 אני מורידה את ראשי לזכר ביתכם..ובשמי ובשם כל משפחתי רצינו להגיד תודה..
(2) אלדד, 12/2/2006 09:26
יש מטרה למותה של שרה והנה היא מוצגת לפנינו
אנחנו תמיד צריכים לזכור את הכיבוד, האהבה והערכה כלפי משפחתנו, חברינו ואוהבנו. כי יום אחד המנגינה עלולה להפסיק, כל עוד שהיא איתנו, נאהב נעריך ונכבד את נוכחותה.
אני מאמין שאתם חזקים והנשמה במקום טוב וטהור. אמן
(1) אסף, 12/2/2006 09:06
אוי
איזה מאמר...
שום דבר לא לחינם.