אינכם יכולים לחבק אותם מספיק, להקשיב להם מספיק, להיות איתם מספיק זמן. אינכם יכולים לשחק איתם יותר מדי משחקים או לאכול איתם יותר מדי ארוחות, משום שאין שום הבטחות בחיים. עליכם ליהנות מהם כל עוד האפשרות קיימת, משום שבנקודה מסוימת, זה עשוי להיות מאוחר מדי.

בִּתנו, שרה, נפטרה באופן בלתי צפוי מסיבות רפואיות בלתי ידועות. היא היתה תלמידה מבריקה, כָּנֶרת נלהבת, ומדענית בראשית דרכה. היא נפטרה תוך יום, פשוטו כמשמעו, דקות מהרגע שבו הבנו שמשהו השתבש. הרופאים לא הצליחו לקבוע את סיבת ההלם הזיהומי שנגרם לה, וכנראה שלעולם גם לא יוכלו. שישה חודשים מאוחר יותר הם העלו סברה שמדובר בוירוס, משום שלא מצאו כל רעלנים חיידקיים. אך הסיבה והאופן לכך שכל הענין קרה כל כך מהר, עדיין לוטים בערפל.

מותה היכה קשות את כל סביבתנו, משום ששרה היתה ילדה טובה למופת. ההרגל המסוכן ביותר שלה היה אהבתה למילקשייקים ועוגות גבינה. היא אפילו לא התחילה לצאת עם בנים. היא דיברה בגלוי נגד סמים, אלכוהול וטבק. היא נהגה במהירות המותרת וחגרה חגורת בטיחות. אילו היתה שרה נערה פזיזה, אנשים היו יכולים אולי למצוא סיבות למותה, אבל היא לא היתה כזאת, ואין להם תירוצים. להיפך, היא היתה נערה שאילתרה על הוויולה שלה לפי התחנה הקלאסית ברדיו שהתנגן בחדרה. היא למדה בשקדנות, והיתה בין התלמידים המצטיינים בשכבה שלה. יום לפני מותה, היא התנדבה לסייע בבית ספר היסודי שעל-יד ביתנו, ובערב הלכה לשיעור יהדות, באותה התלהבות שבה עשתה כל דבר בחייה. למחרת "נקטפו" חייה ללא כל הסבר.

 

מותה של שרה גרם למשפחות לשבת לאכול יחד, ולהשתדל לחגוג את החגים יחד.

 

חברתי, צעירה בשנות העשרים שלה, התוודתה בפניי: "היום אני לא מסיימת שיחה עם הוריי בלי שאומר להם שאני אוהבת אותם". מותה של שרה גרם למשפחות שלא היו להם תוכניות לחופשה, לצאת לחופשה יחד. מותה של שרה גרם למשפחות לשבת לאכול יחד, ולהשתדל לחגוג את החגים יחד. מותה של שרה גרם לאנשים להבין שהחיים לא מספקים בטחונות. אם נערה שנראית בריאה, אהובה, נלהבת, יכולה למות ללא כל סיבה נראית לעין, זה יכול לקרות לכולנו.

מאז מותה של שרה אני מקווה לאיבחון שיוכל להסביר לי את סיבת מותה. אנחנו יודעים אמנם שאיבחון לא יוכל להחזיר את שרה אלינו, אך העדרו מייסר אותי. מעולם לא חלמתי שאקנא באמו של ילד שנהרג בידי נהג שיכור, או בזו שבנה מת ממחלה שניתן היה למנוע. אך באופן מוזר ביותר, קינאתי בהן. סיפרתי על כך לחברה חדשה שמצאתי לאחר מותה של שרה. בתה הלכה לאותו תיכון בו למדה שרה, ומתה מספר ימים לפניה ממנת יתר של מתאדון. אותה אם, שמלמדת בבית ספר תיכון באזור הפרברים בו אנו מתגוררים, העלתה את נושא ההתמכרות לסמים בפרברים והביאה אותו לחדשות, לאנשי הקהילה ולבתי הספר. אפשר היה למנוע את מותה של בתה, והיא מנסה למנוע מנשים אחרות לאבד את בנותיהן. כמה אני מקנאה בה על כך שהיא מסוגלת להביא לשינוי אצל אחרים, בשם בתה.

ידיד שאיתו התחלתי להתכתב בדוא"ל לאחר מותה של שרה, איבד את בנו בן השש כתוצאה מתאונה מוזרה עם שולחן בבית הספר. הוא הפך את הטרגדיה לחוק שיזם בנושא בטיחות בבתי הספר של אוהיו, שעומד ותלוי ברשות המחוקקת של אוהיו, ומכונה בחיבה "חוק ג'רד", על שם הבן. הוריו של ג'רד מביאים לשינוי בחייהם של כל ילדי בתי הספר היסודיים באוהיו.

 

אולי המטרה שעלינו להיאבק למענה, בשמה של שרה, היא להזכיר לאנשים שהמחר אינו מובטח לנו.

 

אבל אנחנו לא יודעים מה הרג את שרה, כך שלא ברור לנו לאיזו מטרה עלינו להיאבק, אם יש בכלל מטרה כזו. כל שאני יודעת הוא שבעת מותה, ידעה שרה כמה אנו אוהבים אותה, ואנו ידענו כמה היא אוהבת אותנו. אני אסירת תודה על כך. בעולם המהיר בו אנו חיים, אני לא בטוחה שכל המשפחות מרגישות זאת בביטחון כה רב. אולי המטרה שעלינו להיאבק למענה, בשמה של שרה, היא להזכיר לאנשים שהמחר אינו מובטח לנו. עלינו להאט את הקצב ולטפח את הקשרים שלנו כיום.

המחר אינו מובטח לנו, ועלינו להקדיש זמן לשהיה במחיצתם של האנשים שאנו אוהבים, זמן בו נוכל לחלוק עימם את תשוקותיהם ולהריע למאמציהם. עלינו להעריך ולאהוב את ילדינו היום, במשחקי הכדור ובקונצרטים שלהם, וגם בבית, ליד שולחן המטבח. והילדים הפזיזים שלנו? הם זקוקים לאהבה ולתשומת הלב שלנו אפילו יותר, משום שהם נמצאים בסיכון גדול יותר. הם אולי חושבים שהם בלתי מנוצחים, אך גם הם יכולים להיקטף ברגע אחד. כהורים, אסור לנו לשכוח אותם.

אני לא מסוגלת לתאר במלים את החלל שהשאיר בחיינו מותה של שרה. אנו מנסים אמנם להמשיך בשגרת חיינו ככל האפשר, אך שגרת חיינו השתנתה לגמרי מאז מותה. שגרת חיינו החדשה אינה כוללת צחקוקים והתנצחויות בין אחיות, או תחרות מי מגיע לשירותים ראשון בבוקר. שגרת חיינו החדשה אינה כוללת את האנרגיה התוססת ששרה הביאה לחיינו. שגרת חיינו החדשה אינה כוללת את תמימותה, הנוחה להאמין לכל דבר, ואת המסורת המשותפת לה ולאביה, של אכילת נקניקיות בסופי שבוע. במקום זאת, כוללת שגרת חיינו החדשה הערכה מחודשת לשגרת חיינו הישנה, אותה מעולם לא הערכנו כראוי בעבר.

חודש לפני מותה, ישבנו שרה ואני ליד שולחן האוכל, ופתרנו תשבץ ביחד. דיברנו תוך כדי שיבוץ המילים. אמרתי לה שיש משהו לא כשורה בתמונה הזאת. היא בת 16 ומסתדרת עם אמא שלה. "שרה", אמרתי לה, "בנות עשרה אינן אמורות להסתדר עם אימותיהן, את אמורה לשנוא אותי".

כשיצאה מהחדר, היא הסתכלה בי במבט שובב, וענתה: "אל תדאגי, אמא, יש לי עוד שלוש שנים". לו רק היו לנו עוד שלוש שנים.

בעודנו מגלים את שגרת חיינו החדשה, אנו חובקים אל לבנו את בתנו השניה, אנה, הרבה יותר מבעבר. אנו משחקים יחד, שרים יחד, ומנסים לתמוך זה בזה. אנו יודעים, על בשרנו למדנו, שהמחר אינו מובטח לנו, ועלינו להעריך ולטפח את הקשרים שלנו כיום.