הייתי בת 62 כשעברתי חוויה מיוחדת במינה. זכיתי לתרום כליה לאישה שלא הכרתי קודם לכן.

בפני אדם הסובל מאי ספיקת כליות עומדות שלוש אפשרויות טיפול: דיאליזה, השתלת כליה מן המת או השתלה מתורם חי. הדיאליזה מהווה פתרון זמני בלבד, כאשר 10-20% ממטופלי הדיאליזה נפטרים מדי שנה. מעבר לכך, מדובר בפרוצדורה מייגעת ומחלישה מאוד שאיננה מרפאת את המחלה, וכמובן מכבידה מאוד על ניהול חיים תקינים. היצע האברים מן המת רחוק מלעמוד בדרישה, ובכוחן של תרומות אברים מן החי להשלים את החסר ובאופן טוב יותר. כיום, בארץ, למעלה מ-700 איש רשומים ברשימת ההמתנה להשתלת כליה.

תפקידן העיקרי של הכליות הוא סינון הדם מחומרי פסולת וסילוק עודפי מים מהגוף. רמת התפקוד הכילייתי באנשים בריאים עולה פי ארבע או חמש על הנדרש, כך שדי והותר גם בכליה אחת לקיום חיים תקינים לחלוטין.

תורמים חיים הם בדרך כלל בני משפחה קרובים, זאת בתנאי שיש התאמה בין התורם למקבל. במקרים של חוסר התאמה, או כאשר אין בני משפחה מתאימים או זמינים, על הסובל מאי ספיקת כליות לחפש תורם, לעתים קרובות באמצעות פרסום מודעות. במקרה כזה, התרומה נקראת תרומה 'אלטרואיסטית'.

הסיפור האישי שלי התחיל לפני למעלה משנתיים, לאחר פטירתו של חבר הכנסת הרב אברהם רביץ ז"ל. בני הצעיר סיפר לי שכאשר הרב רביץ נזקק לכליה, כל שנים-עשר ילדיו התנדבו להיות התורמים, ויותר מכך – הם רבו ביניהם על הזכות. בעקבות ניסיונו האישי קידם הרב רביץ חקיקה בכנסת לעידוד תרומת כליות אלטרואיסטית.

השיחה הזו לא נתנה לי מנוח ומילאה את מוחי מחשבות. 'לעודד תרומה?! – מי יכול לתרום? אף פעם לא חשבתי על כך!' התחלתי לחקור את הנושא. בהשגחה פרטית, נתקלתי במכתב שכתבה אישה נפלאה בשם חיה ליפשיץ, תורמת אלטרואיסטית בעצמה, שעוזרת כיום בהתנדבות למספר רב ככל האפשר של אנשים הזקוקים לתרומת כליה. במכתבה היא הפנתה לחומר קריאה בנושא תרומות כליה, מתוך רצון לעודד זאת. חיה ליפשיץ מכונה בפי מכריה "שדכנית כליות" – וה'שידוכים' שהיא עושה הם מסוג שונה לחלוטין מהמקובל...

המודעה הנכספת

בחיפושי אחר חומר בנושא מצאתי מאמר נפלא מאת לורי פלטניק באתר aish.co.il. לורי תורמת אלטרואיסטית נוספת. המאמר עורר בי השראה וגרם לי להרגיש שאני מפסידה אם אינני תורמת!

לורי כתבה בין היתר:

"א-לוהים מנהל את העולם, וכשעומדת לפנינו מצווה, אפשרות להציל חיים, צריכים למהר ולתפוס אותה. יתכן שההזדמנות לעולם לא תחזור. לא לעשות כלום ולחיות בעולם של 'ומה אם...' עלול לעלות במחיר חיים... איך אני יכולה לא לתת את הכליה שלי, רק בגלל שמדובר באישה שאני לא מכירה? מישהו מכיר אותה. היא האישה של מישהו, בת של, אחות של, חברה של...".

במסגרת קריאת החומרים בנושא למדתי שאם סוג הדם מתאים, הסיכוי להתאמה עומד על 70%. סוג הדם שלי הוא A, כך שהיה סיכוי של 70% שאוכל לתרום למישהו בעל אותו סוג דם. בעקבות גישושי הראשוניים, יצרתי קשר עם שדכנית הכליות חיה ליפשיץ. היא שאלה אותי מספר שאלות והמליצה לי לרדת במשקל וציינה שעדיף שה- BMI(מדד מסת גוף) שלי יהיה מתחת ל-30.

באותה תקופה התייעצתי עם הרב שלנו שאמר שאין עלי כל חובה לעשות זאת, אך מדובר במצווה גדולה מאוד. בשלב זה כבר הייתי "נעולה" על הרעיון וחששתי רק שתתגלה אצלי בעיה בריאותית כלשהי שתעמוד בדרכי.

התחלתי לרדת במשקל באמצעות דיאטה ופעילות גופנית, ובמקביל סקרתי את העיתונים בניסיון לגלות מודעה המחפשת תורם כליה. מפעם לפעם אכן התפרסמו מודעות, אך הן פנו לבעלי סוג דם שונה משלי, או לאנשים מתחת לגיל 45 בלבד. יום אחד בקיץ שעבר ראיתי את המודעה שחיפשתי - בחור צעיר זקוק לכליה, סוג דם A או O, ללא הגבלת גיל!

תורמת המ"ח

בטרם הספקתי ליצור קשר עם מפרסם המודעה, נפטרה אמי ע"ה. ורק כחודשיים-שלושה לאחר מכן טלפנתי למספר שבמודעה. לשיחתי ענה הרב ישעיהו הֶבר, אדם יחיד במינו. הרב הבר הוא מושתל כליה מזה מספר שנים ומאז הוא מקדיש את זמנו ומרצו (כשאינו מלמד בישיבה) במאמץ לשדך בין אחרים, והכל בהתנדבות (קוראים לארגון שלו מתנת חיים). אני התעתדתי להיות התורמת האלטרואיסטית ה-48 שלו!

הרב הבר אמר לי שבינתיים נמצא תורם לבחור שבמודעה, אבל קיימים מועמדים רבים אחרים ברשימת ההמתנה שלו. אם אני עדיין מעוניינת, עלי לבצע בדיקות מעבדה בסיסיות ואולטרה סאונד של האגן, ולחזור אליו. בינתיים הוא יחליט למי מהמועמדים אני מתאימה. בשיחות נוספות שקיימתי עם הרב הבר הוא הציע שאבדוק התאמה עבור שתי אחיות, שתיהן בשנות הארבעים, שתיהן בדיאליזה, שתיהן אמהות למשפחות גדולות. תוצאות האולטרה סאונד העלו סימני שאלה, ויועציו הרפואיים של הרב הבר הציעו שאעשה בדיקות נוספות. הבדיקות הנוספות הניבו תוצאות טובות אבל ארכו זמן. סוף-סוף, נתבשרתי על ידי הרב הבר שנקבע לי תור לבדיקות התאמה בביה"ח בלינסון בפתח תקווה, שם מתבצעות כ-70% מכלל ההשתלות בארץ.

וכך, באחד מבקרי חנוכה שעבר, נפגשנו יחד חמש נשים במרפאות החוץ של ביה"ח ביילינסון. שתי אחיות חביבות שזקוקות להשתלה, אימן (אישה מקסימה שמבוגרת ממני מעט), תורמת פוטנציאלית נוספת (אישה מיוחדת מאוד שהפכה בינתיים לחברה), ואני. עבר עלינו בוקר מדהים. גילינו שהיה לנו הרבה מן המשותף – כולנו עלינו ארצה מארצות דוברות אנגלית, וכולנו שומרות מסורת. על אף שהמעמד היה עלול להיות מביך למדי, הרגשתי מעין קסם באוויר. לאחר המפגש, אמן של האחיות כתבה לי: "אני חושבת שהמפגש אתמול היה מיוחד מאוד. הייתה בינינו 'כימיה' מופלאה, ועבורנו הייתה זו חוויה משמעותית. אני מרגישה שסוף-סוף יצאנו לדרך, ושאנחנו לא לבד".

אחרי לקיחת דם להצלבה ולהתאמת רקמות, עלינו כולנו למחלקת ההשתלות, שם היינו אמורות - תורמות ומקבלות פוטנציאליות - להיפגש, כל אחת בנפרד, עם מתאמת ההשתלות ועם הרופא העומד בראש מחלקת ההשתלות. נרשמתי באופן רשמי כתורמת כליה פוטנציאלית. קיבלתי רשימת בדיקות בסיסיות נוספות לביצוע. אם הבדיקות תקינות, עולים לשלב הבדיקות המסובכות יותר. בכל שלב, ערכים מחוץ לטווח הנורמלי גוררים בדיקות נוספות. במקרה שלי הדבר אירע ארבע פעמים, ובכל פעם שהגיעו תוצאות חדשות נהגתי לומר תהילים לפני שעיינתי בהן.

כמו בבית משפט

הבדיקות הראו שיש לי התאמה לאחות הצעירה, אישה בת 42, אם לתשעה, שאכנה אותה מעתה והלאה אביבה. במשך חמש שנים עברה אביבה שלושה טיפולי דיאליזה בשבוע, שלוש שעות בכל פעם. כעת ידעתי מי היא האישה הגיבורה שעבורה עברתי את כל מסכת הבדיקות! התברר כי התורמת השנייה התאימה לאחות הבכורה.

בארה"ב, תורם פוטנציאלי עובר ראיון עם עובד סוציאלי או עם פסיכולוג או פסיכיאטר. כאן בארץ, נשלחתי לראיונות עם כל השלושה! הפסיכולוגית ערכה בדיקה מקיפה בעזרת מגוון כלים פסיכו-דיאגנוסטיים. גם המושתלת הפוטנציאלית נאלצה להגיע למפגשים הללו (להוציא מפגש עם הפסיכולוגית), להתראיין בנפרד, וכמובן להביא התחייבויות מקופת חולים.

המכשול הסופי היה ועדת ההשתלות של משרד הבריאות בתל אביב – חוויה לא פשוטה. אביבה ואני זומנו לשעת בוקר מוקדמת. לאחר המתנה ארוכה נקראתי להיכנס ונאסר עלי להכניס לחדר הוועדה דבר, מלבד המודעה המקורית, אותה נתבקשתי מראש להביא. מסביב לשולחן גדול מימדים ישבו מספר אנשים שהציגו את עצמם – פרופסור לרפואה, פסיכולוגית, עובדת סוציאלית, עורך-דין, נציג משרד הבריאות, נציג הצבור ואחרים שאני לא זוכרת, וכן קצרנית שרשמה כל מילה. בפני כל אחד מהנוכחים היה מונח תיק עבה – הנחתי שהתיקים הכילו את תוצאות כל הבדיקות וההערכות שבצעתי. האווירה הזכירה לי בית משפט, כשאני הנאשמת! הפרופסור שימש כיושב ראש, והוא נקט עמדה אגרסיבית. "למה את רוצה לעשות את הדבר הזה? זה לא הגיוני! אני פשוט לא מבין!" חברי הועדה התחילו להמטיר עלי שאלות, כל אחד בתורו. שוב ושוב הזכירו את נושא הגיל שלי ומספר הנכדים שלי, כאילו שלבן אדם בגילי או עם מספר נכדים כשלי אסור אפילו לחשוב על מעשה זה. הרב הבר (מקור בלתי אכזב לייעוץ והדרכה לאורך כל התהליך) יעץ לי להפגין נחישות ולא לגלות שום היסוס, וכך השתדלתי לעשות.

זמן קצר לפני ההשתלה הוזמנתי להיפגש עם המנתח שהיה אמור להוציא את הכליה, ד"ר יבגני סולומונוב. הוא הסביר לי באדיבות שהניתוח יתבצע בלפרוסקופיה, אם יתאפשר הדבר (ואכן כך היה), באמצעות מספר חתכים קטנים באזור הבטן, וחתך גדול יותר להוצאת הכליה עצמה. אני חשה הכרת טובה מרובה לד"ר סולומונוב על כישוריו כמנתח, שבודאי תרמו להחלמתי המהירה, כמעט ללא כאבים.

קריאטינין בירידה

אביבה ואני קיווינו לבצע את ההשתלה מיד לאחר פורים, אבל עד ל"פסק דין" חיובי מצד משרד הבריאות, לא ניתן היה לקבוע תאריך. שבועיים לאחר פורים, ביום ראשון, הגיע סוף-סוף האישור ממשרד הבריאות, והניתוחים נקבעו ליום ראשון - כשבוע בלבד לפני בדיקת חמץ. נתבקשנו להגיע לבית החולים במוצאי שבת. לפני שיצאתי עם בעלי מהבית, הגיע אלינו הרב שלנו, והעניק לי ברכה. הוא הוסיף ואמר שהוא יודע שאנחנו שומרים על כל העניין בסוד, אבל יעץ כי לאחר ההשתלה, כדאי מאד לדבר על כך בחופשיות, כדי לעודד אחרים ללכת בעקבותיי.

ההשתלה נקבעה לצהרי יום ראשון. הספקתי להתפלל מנחה לפני שהעבירו אותי לחדר הניתוח. אביבה וכל אחיות המחלקה הרעיפו עלי ברכות. ביקשתי מראש מהרופא המרדים שיתן לי טישטוש לפני הכניסה לחדר הניתוח, דבר שאכן הקל עלי מאוד. לפי הבעת פניו של בעלי, שליווה אותי עד לדלת חדר הניתוח, ראיתי שגם לו לא היה מזיק קצת טישטוש... אביבה הייתה אמורה לרדת מאוחר יותר לחדר ניתוח סמוך ולחכות שם, בהרדמה, להעברה ישירה של הכליה. אך הניתוח שלי עבר כל כך חלק ומהר מן המצופה, שהיא עדיין הייתה במחלקה כאשר קראו לה. מאוחר יותר אמרה לי שממש רצו עם מיטתה למעלית ולחדר הניתוח, אליו הוכנסה מיד ללא כל שהות.

כאשר התעוררתי, הרגשתי נפלא. לא חשתי כל כאב. מסתבר שמשאירים בגוף חומר משכך כאבים בשחרור מושהה, הפועל למשך יומיים. בעלי היה אתי כאשר הוחזרתי למחלקה. בערב, הגיע בני הבכור וטיפל בי במסירות במשך הלילה ובמשך היום שלמחרת, שעה שבעלי נאלץ ללכת לעבודה ובנותיי היו עסוקות בהכנות לפסח. לאחר לילה בחדר ההתאוששות, גם אביבה הוחזרה למחלקה, ואושפזנו בחדר אחד, עד לשחרורי ביום רביעי.

ביומיים הראשונים היה ספק לגבי אופן תפקודה של הכליה המושתלת, אבל ביום ד' בבוקר, שעה שחיכינו לתוצאות הבדיקות, אביבה פנתה אלי ואמרה: "היא בודאי מתפקדת, הדיאליזה האחרונה שעשיתי הייתה ביום ראשון בבוקר, ולפני ההשתלה, בלי דיאליזה למשך שלשה ימים, הייתי כבר על ארבע". ואכן, בדיקות הדם הראו שהקריאטינין שלה – המדד העיקרי לתפקוד כלייתי – ירד פלאים, והתקרב לרמות נורמליות.

זכינו להרבה השגחה פרטית לאורך כל הדרך. ההחלמה שלי הייתה מדהימה. סבלתי מעט מאוד מכאבים. התחלתי ללכת בכוחות עצמי כבר ביום שלמחרת, ותוך ימים ספורים חזרתי לבצע הליכה יומית בת חצי שעה.

אביבה שוחררה מבית החולים לקראת ליל הסדר, ותודה לא-ל לא נזקקה עוד לדיאליזה. אני מאחלת לה בריאות טובה עוד שנים רבות. היא מתקשרת אלי מדי פעם לעדכן אותי ולשאול לשלומי. אמא שלה אומרת שהפכנו לבני משפחה.

אחרי הניתוח כתב לי תורם כליה אחר, "גם אני תרמתי כליה לפני חודש. דבר אחד מצער אותי ורק דבר אחד. אני מצטער שאין לי עוד כליה לתרום". לא יכולתי שלא להסכים איתו.
 

* * *

ברגעים אלו, בהם הנכם קוראים מאמר זה, יושבים במכוני הדיאליזה בארץ, אנשים כאובים ומיוסרים, שהמוצא היחידי שלהם בעז"ה הוא השתלה, והתורם שלהם יכול להיות אתה או את! יש שם את י', שהילדים מחכים לה בבית שתטפל בהם, אך כשהיא חוזרת מהטיפול היא מותשת לגמרי ופשוט אין לה כוח! מחכה שם א', צעיר שחגג זה עתה את הולדת בכורו. על הבשורה הוא שמע בדיאליזה ... ויש עוד רבים, שסיפורם נוגע ללב. כל אחד ואחת יכול להתאים למישהו, אז אם אתם בריאים, אתם יכולים ליצור קשר עם הרב ישעיהו הבר בטלפון 050-4117014 או 0722-420999, או דרך אתר האינטרנט www.kilya.org.il. ניתן אף ליצור קשר עם מחברת המאמר דרך האתר הנ"ל.